הכירו את המחנך של המורות

פרופ' רוזנסון, בעל תואר שלישי בפיזיקה, מתגעגע כאוהב תנ"ך בעיקר לפרק היומי. כאב לארבע מורות הוא אומר: השגרה היא אויב החינוך.

עפרה לקס , א' באלול תשע"ג

פרופ' ישראל רוזנסון
פרופ' ישראל רוזנסון
מיטל גנות

"עניין אישי" עם פרופ' ישראל רוזנסון - 64. תושב ירושלים. נשוי לנחמה. אב לחמישה וסב ל14. ראש מכללת 'אפרתה'

התחלה: ניסן, תש"ט, תל אביב. המדינה כמעט בת שנה. האב היה פקיד במשרד הפנים והאם עבדה בעבודות מזדמנות. ההורים במקור מליטא. האב עלה לישראל עוד לפני השואה, ושימש שנים רבות חייל ומפקד בצבא הבריטי, האם עברה שבעה מדורים בגטו קובנה, באסטוניה ובאושוויץ. "הם נפגשו כשאבא היה בצבא כיבוש בלגיה".

דור שני: נושא שהוחלט להיפתח אליו בתקופה האחרונה ויש יכולת "לדבר על זה שעות". מה שנלקח כמסקנה לחיים הוא החשיבות הדתית בהקמת מדינת ישראל. "זה נשמע פשטני, אבל השאלה היא באיזו רמה אתה חווה את זה. אני ציוני מהדור הישן, כזה שהשואה ליבתה את הציונות שלו", ובכלל "אני חש תמידית בטקס ההכרזה על מדינת ישראל".

תל אביב: של פעם. "עיר נעימה, עם הפסקה בשבתות". בתי כנסת מסוגים ובגדלים שונים היו בה. זכור לטובה במיוחד בית כנסת 'תפארת צבי', "שהוציא רבנים ראשיים, והיה בו שילוב מעניין של חזנות ברמה גבוהה ופלחים שונים של ציבור ממקומות חברתיים ודתיים שונים". ויש קרדיט לרב לאו האב על ש"קירב לבבות". אגב, שכונת המגורים בצפון תל אביב "הייתה סביבה פועלית לחלוטין".

לימודים: יסודי 'בר אילן', וזכורים מאוד לטובה המנהל, יצחק אריגור, שכתב ספרי הלכה, "אישיות כריזמטית", והמורה יוסף ישראלי, "אנשים בעלי השכלה רחבה ביותר, שרק המבט שלהם עורר כבוד". ממקומו היום בהכשרת מורים הוא יכול לומר ש"מבחינה מקצועית-פדגוגית יש מקום לביקורת, אבל העוצמה האישית חיפתה על הכשרה שלא תמיד הייתה מסודרת".

צייטלין: הוא דולה ממורי התקופה והתיכון את אלה שהיו מֶענטשים. "בתוך צייטלין היו פינות חמות ושיחק מזלי שנפלתי לשם".

אהבת התנ"ך: "אני באמת באמת אוהב תנ"ך", וכל יום בעשרה לתשע בערב "משהו פנימי מתעורר בי ומצפה לפרק התנ"ך ברדיו". החיבה העמוקה שואבת קודם כול "מהאווירה הציבורית בישראל בשנות ה50". אז הייתה תחושה שהתנ"ך הוא הבסיס לציונות "והוא תפס מקום מוחשי ביותר". וגם מהבית, בו דיברו תנ"ך ואהבו אותו, "וזה לא היה חריג".

טוטאלי: החיבור ציונות-תנ"ך-ידיעת הארץ היה מוחלט. "התחושה של מפגש עם חזון הנביאים הייתה נחלת כולם", אבל הוא "עד היום שוגה באהבת התנ"ך".

תנועת נוער: בני עקיבא, סניף תל אביב מרכז. "פריק של התנועה". הקריירה כללה חניכות והדרכה של לא פחות משלוש שנים. "חוויה שהותירה רושם חזק. בעיקר היכולת של חבורת נערים וילדים לחיות חיים ערכיים וחיוביים. עד היום אני מאמין שלילד ולנער יש מה לומר". כל אלה איזנו את האווירה בתיכון. זכורים לטובה גם השדאות, הטיולים וגם בת הזוג לחיים.

בת זוג: נחמה. נשוי לה באושר הרבה מאוד שנים. ההיכרות הייתה בסניף, כשהיו באותו שבט. נחמה עסקה במשך שנים בהוראה, "והצלחותיה ניכרות ברחבי העולם".

הברכה: ארבע בנות ובן, ו14 נכדים. הבנות עוסקות כולן בהוראה, "כנראה ששידרנו להן חיבה למקצוע ולבני האדם", והבן עוסק בבנקאות. מרבית הילדים הם צפוניים: שלוש בנות גרות בגליל, הבן ברמת הגולן ובת אחת בירושלים. ההורים לא נמצאים כל יומיים בצפון, "אבל הלב שם באופן קבוע".

צבא: נח"ל מוצנח, כולל קורס מ"כים. שנות מלחמת ההתשה הותירו את חותמם בצורה חזקה ו"לא תמיד חיובית". היה זה דור לוחמים שראה את ההצלחה המטאורית של ששת הימים הופכת ל"מציאות מורכבת". כך נלמד שצריך לדעת להתמודד ולשמר הישגים. מילואים, "עד גיל 50".

אקדמיה: מפתיע, אבל שלושת התארים הראשונים היו דווקא בפיזיקה, באוניברסיטה העברית. התנ"ך אמנם נלמד במקביל, כולל תעודת הוראה, אבל פיזיקה הייתה המוקד. "זו הייתה הרפתקה אינטלקטואלית". דרך החשיבה הריאלית "סייעה לי גם מבחינה רוחנית. הכרת הכלים של המדע המדויק והיכולת להפריד בטיעונים של היגיון בין מדעי הטבע והרוח ומקצועות הקודש מאוד משמעותית במה שאנחנו עושים".

עושים: הייתה עבודה של שנה אחת בתחום הפיזיקה, בבריכות השמש בים המלח, "בניסיון לייצר אנרגיה חלופית ולהתמודד עם משבר האנרגיה, אבל זה לא צלח". במקביל החלה עבודה בהוראה במדרשת 'עמליה', ומשם להכשרת מורים ולמכללת אפרתה.

הכשרת מורים: "הדבר החשוב בחיי". המכללה נכנסת כעת לשנתה ה90 והוא "מעדיף לדבר על התוצרים: מורות לאינספור", שבאישיותן ובמקצועיותן משתקפת "המסורת הגדולה שלה".

מסורת: מעט אחרי שהוקמה, כסמינר מזרחי למורות, היא הייתה אבן שואבת כמעט לכל הבנות. בשמות המפורסמים זכורה זלדה, שלמדה שם אצל עקיבא ארנסט סימון ופייבל מלצר. וגם נחמה ליבוביץ שהייתה מהמורות המרכזיות במכללה. אלה ואחרים נותנים "גאוות יחידה, תחושת שליחות ושימת הילד במרכז עולמן של הסטודנטיות".

ראש המכללה: לתפקיד הוא מונה בתשס"ו, ואת משבר צמצום המכללות הוא עבר על בשרו. גזירת משרד החינוך הורתה על מיזוג עם מכללת 'אמונה', "שנעשה בצורה טובה ועניינית". אלו שני מוסדות "שונים בקהל היעד ובאוריינטציה".

משרד החינוך: העובדה שהמכללות נמצאות על הכוונת מבחינה ציבורית מקובלת עליו לגמרי. "יש צורך בבדיקה מתמדת של מערכת החינוך, להגדיר יעדים ולבדוק אם הם מתמלאים", קל וחומר כשמדובר בהכשרת מורים "שזה השפיץ של המערכת". לכן "ההחלטות היו שקולות ויש בהן טעם". עם זאת קשה עדיין לדעת עד כמה מדיניות המיזוג צלחה.

אוניברסיטה או מכללה: בהכשרת מורים התשובה היא חד משמעית, ואפשר לנחש אותה בקלות. "אוניברסיטה צריכה להיות מוסד למחקר בעדיפות ראשונה, אחר כך הוראת דיסציפלינות, ושלישית הכשרת מורים, ועדיף שלא". מנגד, מכללה מיועדת "רק להכשרת מורים", ואם יש בה מחקר - אז כזה שמועיל להכשרת מורים. גם המרצים במכללה הם מבחינתו מודל לחיקוי בשביל המורות של העתיד.

תוכניות: יש עבודה רבה סביב התחדשות, כי "השגרה היא האויב הגדול". כיום לומדות ב'אפרתה' כאלף תלמידות במגוון חוגים רגילים, אבל לא רק. יש למשל תואר שני בהוראת האגדה, תואר ראשון למנהלות מעון, תוכנית ללימודי השואה, ונמצאים "בשלבים אחרונים של הכרה בחוג באזרחות", שם מתקיימת תוכנית הסבת אקדמאים להוראה, וחוג חברתי-קהילתי. ויש גם שילוב בין מתמטיקה למקצועות היהדות.

חושבים אחרת: "אנחנו קורת גג שמבחינה מסוימת מהווה תשקיף של החינוך הדתי". תלמידות מדרשת הרובע והמדרשה בקריית ארבע עושות את תעודת ההוראה אצלם, וזאת מלבד "בית מדרש פנימי אצלנו". יש אמונה בדרך הזאת: "הצורך לשרת את החינוך הממ"די ואת עם ישראל מעל הכול, נותן תקווה לעם. התחושה שעובדים יחד מעצימה".

מעצימה: למי שחושבת ללמוד הוראה הוא מבטיח ש"המקצוע יכבד אותה". ההוראה משלבת בין שליחות וסיפוק אישי "כמו בצבא, שם אתה מרגיש שהמילוי הפנימי שלך והשליחות לאומה הולכים יחד. אל תקראו מה שכתוב בעיתון ואל תשפילו עיניים, ברגע שנפסיק להאמין - אפשר לסגור את העסק".

אם זה לא היה המסלול: כנראה שבכל דרך שהיא, היה נמצא הנתיב להוראת התנ"ך.

ובמגרש הביתי

בוקר טוב: ההשכמה מוקדמת. אין הסגרה מפורשת של השעה, אבל נראה שאפילו לפני 56. סדר הבוקר כולל "קצת עבודה, תפילה, סלט - ולעבודה. ברגל", מרחק של 50 דקות בערך.

דיסק: "משהו בין רשת ג' לאתר נוסטלגיה". יש "התמכרות מוחלטת לשירים עבריים ישנים, לפעמים אפילו לא מוכרים". האחריות על כניסות רבות לאתר 'זמרשת' היא שלו, "ותודה לנחצ'ה היימן".

שבת: "של הנכדים". הפעילות המשותפת כוללת שירה, התבדחות ופה ושם גם טיולים. סדר היום, אגב, לא כולל לימוד משותף של תנ"ך, "את זה אני משאיר להורים".

עיתים לתורה: יש קושי ללמוד בצורה מסודרת "כי העבודה היא טוטאלית". אבל הוא כן מעביר שיעורים בשכונה שלו וגם ליד, וכן יש לימוד לבד ועם חברים, "אבל אני לא יכול להצביע כרגע על הישגים". יש גם התמדה בלימוד היסטוריה, "כבן לניצולת שואה, משמעות הזיכרון חשובה לי מאוד".

אוכל: "פשוט", כלומר חומוס; ובהפרדה ראויה "מה שאשתי מכינה". בשר לא מבקר בצלחת שלו, "כי יש מחשבות איך הוא הגיע לעולם, וגם קצת מחשבות על בריאות".

אחזקת הבית: ניקיון, קצת סוּפר ועבודות מזדמנות.

מפחיד: "שנפגע בזולת, שנעשה דברים לא צודקים, ושנחמיץ את המדינה שתהפוך למשהו רגיל כזה. אני מפחד לראות אדם עני וסובל ושלא אדע מה לעשות עם זה".

דמות מופת: בני המשפחה הם "פשיטא". אבל מלבדם אין דמות מסויימת, הירואית. "אני מדבר המון עם אנשים ולפעמים אני פוגש אנשים פשוטים ולא מוכרים, ופתאום רואה שדברים שהם אמרו נכנסים לי לנשמה והולכים איתי. יש מאות כאלה שתרמו לי: מדריכים וחניכים, מורים ומפקדים וחברים לעבודה, שבתוכם יש אנשים מופלאים".

פנאי: מעודכן להיום "אין", וכשיש הוא מוקדש לספרים, ובעיקר להיסטוריה.

משאלה: "שיהיה פחות סבל ויותר אחווה והארת פנים בין אנשים".

כשתהיה גדול: אין תכניות גרנדיוזיות, "אצא לגמלאות בשמחה ובששון".