אבא, הרב עובדיה

בשבוע שעבר מלאו שלושים להסתלקותו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שמהלכיו השפיעו על הציבוריות הישראלית ועל מנהיגי המדינה. אבל בשביל רבקה צ'יקוטאי, בתו הציונית-דתית, הוא היה קודם כול אבא. הזמן השמור אצלו לילדים היה בשבתות. אז הוא לא הסכים לארח איש "חוץ מילדים יתומים", והקדיש את סעודות השבת לשיחה עם ילדיו.

"בימות החורף אחרי הארוחה היה שיעור ב'פורת יוסף'. כשהוא היה חוזר, הוא היה מספר לנו סיפורים עד חצות. זכורה לי התמונה שכל הילדים יושבים סביבו. אמא מקלפת תפוח ונותנת חתיכה לכל ילד. לא היה הרבה כסף, אבל היו הרבה חום ואהבה".

החום והאהבה האלה, הם שגורמים לה כעת לצאת מאלמוניותה המוקפדת ולספר על אבא מיוחד וגם לדברר אותו מול המגזר שלה, שנדמה שכיבד אותו מאוד, אבל בשנים האחרונות גם התקשה לשאת חלק מהמהלכים הפוליטיים והציבוריים שלו.

תפילה ספרדית – מחוץ לכיתה

רבקה צ'יקוטאי, הבת השמינית בבית משפחת יוסף, נולדה עם תאומתה שרה, אחרי שההורים שכלו תינוקת בת חצי שנה. "אבא שלי מאוד התאבל עליה ואמא שלי התפלאה, כי היא הייתה מאוד קטנה והוא לא הספיק להיקשר אליה. אז אבא אמר: 'את לא מבינה שבעוונות שלנו היא נפטרה?'". כשנולדו התאומות שררה בבית תחושת פיצוי, אבל כשהברכה כפולה, כך גם העבודה. "אבא תמיד צחק ואמר שאני היחידה שהוא קם אליה בלילות, והקאתי עליו והכול. אחותי הייתה מאוד קטנה וחלשה אז אמא טיפלה בה, ואבא בי".

צ'יקוטאי נשלחה ללמוד בבית יעקב. "הייתי מבנות המזל שהתקבלו לשם. אבל אני לא יודעת אם באמת הייתי בת מזל". עד היום, למרות שהיא סבתא לנכדים לא קטנים, היא נזכרת בעוולות על רקע עדתי ומרימה את קולה בכעס על המדינה שמשתפת פעולה במתן תקציבים למוסדות מפלים. "אני סבלתי מהאפליה ועוד הייתי בת של רב. אז מה יגידו אזובי הקיר?".

צ'יקוטאי מספרת על התעלמות כללית מהמסורת שעל ברכיה גדלה. "לא למדו אף פעם דינים שלנו, והתפילה הייתה תפילה של אשכנזים. אחרי שנהייתי בת מצווה, אבא כתב מכתב למנהל שהוא מבקש שנתפלל בנוסח שלנו". הבנות הלא אשכנזיות, שלוש במספר, הורשו להתפלל מחוץ לכיתה "וזה היה נורא מעליב". החבורה החזיקה מעמד עד ראש חודש, אבל אז, כשהגיעו לאוזניהן צלילי תפילת ההלל ששרה כל הכיתה יחד, הן נשברו. "הן אמרו: עם כל הכבוד לאבא שלך - אנחנו נכנסות פנימה".

את חושבת שהריקושטים שהוא קיבל מכם על היחס בבית הספר דרבנו אותו להרים את קרנה של היהדות הספרדית?

"בוודאי. הייתי באה הביתה ובוכה ומספרת לו. הוא היה אומר לי: 'את רוצה ללמוד? אז תתעלמי. אז המורה אמרה, אז מה'. הוא כל הזמן חיבק, כי הוא הסכים איתי".

ציר נוסף שבו ההתנגשות עם בית הספר הייתה בלתי נמנעת היה היחס ליום העצמאות. משפחת יוסף אמנם לא הייתה ציונית במובן המקובל של הביטוי, אבל הדגל בהחלט הונף ביום העצמאות ואמרו שם גם הלל בלי ברכה. "אבא היה אומר שיום העצמאות זה נס גדול. כילדה אני זוכרת את הוויכוח בינו ובין הרב גורן שאמר שצריך להגיד הלל עם ברכה. נורא חרה לאבא שציירו אותו בגלל זה כפחות ציוני". בבית הספר החרדי שבו למדה, לעומת זאת, הועברה מדי שנה שיחה נגד יום העצמאות והמדינה, ובת שנתפסה צופה בזיקוקים נידונה להרחקה. צפירת יום הזיכרון זכתה להתעלמות מוחלטת, הגם שבכיתה למדה אחות שכולה, בתו של הרב גץ, ש"פרצה בבכי היסטרי". כשצ'יקוטאי באה הביתה כועסת, אביה אמר: "אל תשימי לב, המורה חונכה אחרת". עד היום יש לה חולשה לזיקוקים.

כשבגרתם, אבא המשיך להניף דגל ביום העצמאות?

"כל עוד היה בבית מישהו שהיה אכפת לו לתלות דגל - אז היה. גרנו המון שנים בבית חורון, ואבא היה בא אלינו ביום הזה לאכול 'על האש' ולחגוג. הוא היה אוכל ואז נח. בבית חורון לא השתגעו עליו, אז היה לו שקט, לא בלבלו לו את המוח".

צ'יקוטאי משוכנעת שהחיבוק והעידוד שקיבלה מאביה הם אלה שסייעו לה להישאר בתוך עולם היהדות ולא לבעוט. ובכל זאת, היא לא צעדה בדיוק בתלם הצפוי והיום היא הציונית-דתית היחידה מכל בני המשפחה. מה שקירב אותה למגזר הסרוג הייתה ההחלטה ללמוד במכללה בבית וגן, המקום היחידי שהיה רלוונטי אז בשביל מי שלא רצתה להיות מורה. היא, למשל, ביקשה ללמוד ייעוץ חינוכי. צ'יקוטאי בחרה את מוסד הלימודים, אבל אביה לא היה מוכן לשמוע, בגלל השם שהיה למכללה בעיתונות החרדית. "פניתי אליו בכתב, כמו שאני עושה כשיש לי משהו מורכב להגיד. כתבתי לו והנחתי את המכתב על המיטה שלו. ביקשתי שלפחות ייפגש עם הרב קופרמן". הרב עובדיה ניאות. "וזו הייתה הפעם היחידה שאמרתי 'שלום, מדברת הבת של הרב עובדיה'. כי תמיד אני רבקה. ביקשתי מהרב קופרמן שישכנע את אבא. הם דיברו וזה מאוד מצא חן בעיני אבא שהלימודים ברמה גבוהה. הרב קופרמן גם הראה לאבא שלומדים מהספרים שלו בהלכה. ואז אמא שלי נכנסה לחדר ואמרה: 'רק שאלה אחת יש לי. אם רבקה תלמד במכללה היא תוכל להתחתן?'. אז הוא אמר: 'כן, חצי מהתלמידות שלנו עם כיסויי ראש'. ואמא שלי חתמה את הסיפור שאני אלך".

הלימודים במכללה לא היו פשוטים עבורה, מכיוון שהיה חסר לה הרבה ידע בתושב"ע ובמפרשי התנ"ך. מי שעזר לה להשלים את הפערים היה אביה. "הוא היה יושב איתי בלילות והיה מורה מהמם. מסביר כל דבר, מקיף. הוא מאוד התלהב מזה שהבנתי ושהרמה הייתה גבוהה. תוך שנה סיימתי בגרות בתנ"ך". צ'יקוטאי מספרת שהבנות בכיתה לא ידעו שהיא בתו של הרב, והיא בכוונה הסתירה את הדבר. כשהעניין התגלה, היא כבר יצרה קשרים בזכות עצמה, וכך היא נוהגת עד היום. "כשהכרתי את יעקב (בעלה, ע"ל) שאלתי אותו: מה המשקל של העובדה שאבא שלי הוא אבא שלי, בבחירה שלך? אז הוא אמר: תראי, אני לא יכול להתעלם מזה, זה חלק ממך. והכנות שלו מצאה חן בעיניי". אבל כן, היא מרגישה תחושת אחריות בהיותה הבת של אבא. "אני לא אעז, למשל, ללכת עם פאה. כי הוא פסק נגד".

ההיכרות של רבקה עם הרב יעקב צ'יקוטאי, אז תלמיד בישיבת הכותל, הייתה גם היא מכוונת בידי אביה. אחרי שגם היא וגם הרב יוסף הבינו שבחורים בישיבות חרדיות אינם מתאימים לה, החליט האב לשלוח את דוד, האח הצעיר יותר, לראש ישיבת הכותל דאז הרב ישעיהו הדרי, לבקש בחור ראוי. "הוא לקח יום יומיים וחשב על יעקב. אבא הסכים ואמר 'תציע אותו לרבקה'". אחרי שהיא נתנה את הסכמתה, התגלה קושי ממקום בלתי צפוי. "יעקב אמר: מה פתאום? שאני אצא עם מישהי שהלכה לבית יעקב?". הרב נבנצל התערב ושכנע את הבחור שייפגש פעם אחת. "השאר היסטוריה". ההיסטוריה כוללת חמישה בנים ובת, וגם, כאמור, כמה נכדים.

"כאב את הגירוש עד יומו האחרון"

עשרים שנה עשו בני הזוג צ'יקוטאי ביישוב בית חורון. שני עשורים לא פשוטים, אשר במהלכם נחתם הסכם אוסלו, שהרב עובדיה, כזכור, תמך בו. התמיכה הזו לא הייתה מקובלת כלל על הציבור הימני בארץ, שכלל את סביבתם הקרובה של בני הזוג וגם אותם עצמם. הרב יעקב יותר ימני, אבל גם רבקה נמנית על הציבור הזה, על אף שהיא "יותר מתונה".

"בתקופת אוסלו באו אלינו ואמרו 'ננפץ לכם את החלונות'. אמרתי: תנפצו לאבא שלי, למה לי? אמרתי משהו? עשיתי משהו? כשהיו הפגנות מול הבית של אבא, אמרתי כמה פעמים למפגינים: זו לא השיטה עם אבא. תבואו, תכתבו מכתבים ותיפגשו איתו. תפנו לחמלה ולא בעוז. כי דרך של עוז תעורר התנגדות". צ'יקוטאי מספרת שבתחילת תקופת ההפגנות שהתקיימו מול בית ההורים ברחביה, הייתה שולחת אותה אמה עם כוס תה למפגינים "כי חורף וקר". אבל בהמשך המשפחה גילתה פחות ופחות הבנה. "פעם חזרתי עם אמא, שהייתה אישה מאוד חולה, מבית החולים. מיד המפגינים באו וסבבו את המכונית. אמרתי תעזבו, היא חולה. והם אמרו: היא לא נראית חולה, עם ישראל חולה. כשהם התחילו להעז פנים, זה הגביר את האנטגוניזם".

והיה לך היה קשה עם זה?

"כן, אני מתנחלת כמוכם. בואו נלך בשיטה אחרת".

ואיך הרגשת כלפי העמדה של אבא?

"זו הייתה הדרך שלו. את פסק ההלכה הוא כתב הרבה שנים קודם, כשפינו את ימית. ידענו שזו השקפת עולמו לא בגלל שהוא אוהב את הערבים, אלא כי הוא רצה שנחיה בשלום. לפני אוסלו הוא כתב את עמדתו אחרי שהוא ישב עם גנדי, שרון, פרס ורבין ושמע את הצדדים. אחרי אוסלו הוא כתב שהוא התכוון לשלום אמת, ושזה לא שלום אמת. אבל אז כבר לא רצו לשמוע".

מלבד אוסלו, מה חשבת על הדרך הציבורית של ש"ס?

"כשאבא שלי הקים את ש"ס, אמא שלי אמרה לו: 'הרב עובדיה, למה אתה צריך את זה?'. אז הוא אמר לה: 'אני לא צריך את זה, עם ישראל צריך'. הייתה לו מטרה להרבות תורה ויהדות בישראל ואת זה הוא הגשים. כמה בתי כנסת, תלמודי תורה, מקוואות, הוא הקים בעם ישראל? המטרה שלו הושגה". היו דברים שבני המשפחה העדיפו להתעלם מהם, והיו סוגיות שבהן הם הסכימו איתו, ובכל מקרה, אומר הרב צ'יקוטאי, הייתה לרב נכונות לשמוע גם את בני המשפחה. "ערב ההתנתקות הגענו אליו לשבת. הבן השלישי שלנו היה אז בישיבה בנוה דקלים. באותו יום שישי כל העולם התקשר לרב, כל המיליונרים החברים של שרון, כדי שהוא לא ידבר במוצאי שבת נגד ההתנתקות. הרב לא ענה, בכוונה. בשבת הוא שאל אם הוא צריך להתייחס להתנתקות בפומבי, אז הבן הבכור שלנו אמר: 'סבא, אתה איש ציבור, בוודאי שאתה צריך לדבר'". כשהרב שאל מה לדעתם הוא צריך להגיד, בני המשפחה התחילו לדבר. "באותו מוצאי שבת הוא יצא בשצף קצף על אריאל שרון. והוא אמר מה שהוא שמע מאיתנו". רבקה מוסיפה: "כאב לו שאין פתרון לאנשים, ושמדובר באנשים שלנו, וזה היה כך עד יומו האחרון".

אבל המתח עם הציבור הציוני-דתי לא הסתיים במה שקשור לציר ימין-שמאל. לפני עשרה חודשים, זמן קצר לפני הבחירות לכנסת, כינה הרב יוסף את הבית היהודי בשם "בית של גויים" ואמר: "הם רוצים לעקור את התורה, לעשות נישואים אזרחיים, לעשות תחבורה ציבורית בשבת. איזה דתיים אלה? אסור לקרוא להם דתיים, אסור לבחור בהם. מי שבוחר בהם הוא כופר בתורה". את האמירה "בית של גויים" פוטרת צ'יקוטאי בכך ש"ברגע שהוא שמע שהולכים עם לפיד, הוא מאוד כעס".

בקיץ הייתה אמירה נוספת, הפעם של הרב שלום כהן, שכינה את מגזר הכיפות הסרוגות "עמלק". כאן החליטה הבת שהיא לא שותקת, ושוב נקטה באסטרטגיית המכתב. "אני רוצה לספר לך על שבר נורא בציבור הדתי של הכיפות הסרוגות", היא כתבה לאביה, "אנשים רבים מהם הם תלמידיך המובהקים והולכים לאור פסקי ההלכה שלך לכל אורך הדרך. רבים מהם אף מצביעים לש"ס...". צ'יקוטאי הסבירה לאביה שההכרזה שחובשי הכיפה הם עמלק גרמה לפגיעה של ממש, והפצירה: "אנא צא באמירה אוהבת ומאחדת, כפי שחינכת אותנו תמיד לקירוב לבבות".

המכתב, שנכתב במוצאי תשעה באב, קיבל מענה במוצאי שבת שמיד אחר כך. "היו לו כאבים נוראים כי הוא שבר את עצם הזנב והרופאים פגעו לו בעצב. מכל תזוזה קטנה הוא בכה מכאבים. אחי העביר אז את השיעור, אבל אבי התעקש לרדת למטה ולצאת באמירה חמה ואוהבת לציבור הסרוג". הרב יוסף אמר באותו שיעור שהרב כהן התכוון לפוליטיקאים מסוימים ששיתפו פעולה עם 'אויבי התורה', ושיש לו תלמידים רבים עם כיפות סרוגות, "מעולם לא הבדלתי". בהמשך הוא אמר: "כולם אהובים, כולם ברורים... חובה עלינו לאהוב אותם ולחבב אותם", וחתם בברכה "שה' יוסיף להם חכמה בינה ודעת".

לבני הזוג צ'יקוטאי מאוד חשוב שהדברים ייכתבו ויפורסמו ברבים, כי הם חשים שהציבור הציוני-דתי קיבל את הרושם הלא נכון. "כשהתארסנו שאלתי את אבא אם הוא רוצה שיעקב יחליף כיפה. אז הוא אמר: לא, למה? אכפת לי מה שיש לו בתוך הראש ולא מעל הראש".

ובכל זאת, סגנון הדיבור שלו, במיוחד בשיעורים האלה במוצאי שבת, הצליח לפגוע באנשים רבים.

"זה הסגנון שבו הוא דיבר בשיעורים. הוא דיבר מהלב. וגם התקשורת ליבתה את זה. כשהרב שלום כהן אמר עמלק, הם השמיעו את זה עשרות פעמים, ובמוצ"ש אחרי זה כשאבא שלי ירד ותיקן את הרושם השמיעו את זה פעם אחת, בשבע בבוקר. התקשורת לא רצתה להשמיע את הדברים הטובים. לתקשורת היה כאן אינטרס".

יש תחושה שגם לאביך הייתה חצר עם יועצים שלחשו על אוזנו וסיננו לו את המציאות. הרב אמסלם, למשל, דיבר על כך שהרחיקו אותו מאביך וסיפרו לו עליו דברים לא נכונים.

הרב יעקב: "כשהוא רצה לפסוק הלכה הוא היה מזמין את הצדדים כדי לשמוע בעצמו. גם כשהיה מבוגר".

רבקה: "אני שמעתי אותו במו אוזניי אומר: 'אל תביאו את אמסלם, אני לא רוצה לראות אותו', בגלל הצורה שבה הוא דיבר. בהתחלה הוא כן הזמין אותו, אבל אחר כך אמסלם יצא לתקשורת ואמר דברים ואבא שמע והיה מעורה. כשהוא אכל ארוחת צהריים או בוקר הוא שמע חדשות".

אתם מצביעים ש"ס?

"הצבענו".

ועכשיו?

"ירחם ה'".

רבקה: "כשנכנסתי לקלפי אמרתי: הריני באה לקיים מצוות כיבוד הורים. מהמקום הזה הצבעתי. גם כמי שלמדה בבית יעקב הבנתי כמה זה חשוב ש"ס. הייתי שם. אבל עכשיו אבא יודע את האמת". ומה היא האמת? היא מסרבת לפרש.

כישרון ציור בירושה

דבריה של צ'יקוטאי שזורים כל הזמן בסיפורי אבא המשפחתי, כזה שמעורב בנעשה עם הילדים והנכדים ושאכפת לו מכל בני המשפחה. כשהבן הבכור שלה, שהיום הוא ר"מ בישיבה התיכונית במודיעין, היה בכיתה א', ידיעותיו בתורה היו מעטות מכיוון שלמד בכיתה מאוד קטנה ודלת תקציב ביישוב בית חורון. הרב צ'יקוטאי היה אז רב בצבא קבע ולא יכול היה להקדיש לו זמן ללימוד פרטני. אחרי שבת שבה הרב יוסף הבין מה מצב ידיעותיו של הילד, הוא הציע להורים שהנכד ילמד ב'נועם' בירושלים ואחרי הלימודים יגור אצלם. "אבא אמר: רציתם לגור בהתנחלות - בסדר, אפילו עזרתי לכם לבנות בית שם. אבל שהנכד שלי ייצא עַם הארץ? לא".

אסיפת היישוב על הוצאת הילד מהכיתה הייתה "סוערת ומעליבה מאוד", אבל בסופה התאפשר לילד לצאת החוצה. הוא התגורר כמה שנים עם סבו וסבתו, כשרק בחלק מהלילות חזר הביתה. כשהבן הבא עלה לכיתה א', התברר להורים שהם זכאים להסעות לבית ספר תורני, ושוב אסיפת יישוב ושוב היה כעס. "אפילו לכלכו בעיתונים וצילמו את הילד. כתבו שבגלל שהילדים נוסעים אז לא בונים גדר לבית הספר. לא היה פשוט לגור ביישוב בכלל".

אחרי שני עשורים בבית חורון עברה המשפחה למודיעין, שם הם גרים כבר 14 שנים. הרב צ'יקוטאי משמש רב העיר מודיעין ומכבים-רעות הסמוכה. רבקה עובדת במחלקת הרווחה בהסתדרות בתל אביב, היא חברת הנהגת ההסתדרות וגם מציירת הרבה. אחותה התאומה פרשה מלימודי התיכון, ואביה שלח אותה ללמוד מציירים חילונים ידועי שם. "הוא התנה שבשיעורים שבהם מציירים מודל ללא בגדים היא יוצאת החוצה, וכך היה. היא מציירת מדהים. אבי היה מצייר יפה, ירשנו את זה ממנו".

משפחת צ'יקוטאי היא כאמור המשפחה הסרוגה היחידה מבני משפחת יוסף, אבל גם רבקה וגם בעלה מספרים שהקשרים חמים ואוהבים. הם מביאים כמה דוגמאות לדאגה ושיתוף פעולה של בני המשפחה המורחבת כשהבנים או החתנים היו בצבא או גויסו בצו חירום.

יש כל מיני רינונים על מלחמות ירושה, על מי הורחק מהמיטה של אבא.

"ממש לא, אף פעם זה לא היה. סביב המיטה הבנות היו בצד אחד, הבנים בצד השני, ורבנים למרגלות המיטה". בכלל, היא מביאה דוגמאות רבות לכך שהבנות היו שוות אצלו לבנים, שהוא השמיע להן את נחמה ליבוביץ' ועודד אותן ללמוד, וגם חיזק את ידיה של האחות הבכורה, עדינה בר שלום, שהקימה את המכללה החרדית למקצועות חופשיים. "בהתחלה היו נגדה פשקווילים. כשהיא באה לבכות לאבא הוא אמר: 'אל תדאגי, גם נגדי שמו...'. היום לומדות אצלה גם בנות אשכנזיות".

רעייתו של הרב יוסף, הרבנית מרגלית, נהגה להתקשר במשך שנים לכל הילדים בכל יום, ולעדכן את האחים בנעשה בכל בית. היא הלכה לעולמה לפני 19 שנה. "כשאמא נפטרה, אבא אמר בסעודה שלישית: עכשיו אני אהיה גם אמא וגם אבא. בכל בעיה תבואו אליי, אל תהססו. הוא גם אמר: אני לא יודע לדבר בטלפון, אני יודע ללמד תורה. מעכשיו יהיה לנו שיעור שבועי". וכך, פעם בשבוע משעה עשר ועד חצות היו מתכנסים בני המשפחה, והם בלבד, לשיעור. הבנות ישבו במעגל הראשון, הבנים בשני, כי "אתם כבר יודעים". "השיעור היה 40 דקות עד שעה בתנ"ך, ואז היינו יושבים ומדברים". השיעור האחרון, מספרת צ'יקוטאי, היה אחרי שהרב נפל. אז הוא דיבר על אחדות. "וזה היה המסר". את אזכרת השלושים החליטה המשפחה לעשות קודם כול בצורה אינטימית-משפחתית ואז לפתוח אותה לציבור. האחים גם החליטו להתכנס מפעם לפעם לשיעור משפחתי, כדי להמשיך את המסורת המאחדת.

במה אבא יחסר לך הכי הרבה?

"בשיעורים המשפחתיים, בשאלות הקטנות ששאלנו. התייעצנו איתו על כל דבר וכך גם הילדים. אתמול היה לכבודו ערב לימוד בישיבה כאן, במודיעין. אחי הגיע ואמרתי לו: 'תודה רבה, דיברת כל כך יפה'. הוא אמר: 'חבל שאת לא יכולה ללכת להגיד לאבא'. כל יום שני הייתי מכינה לו ארוחת צהריים, וביום שני אחרי סוכות הוא תפס אותי וחיבק אותי. חשבתי שהוא אוהב את האוכל, אבל זו הייתה הדרך שלו להיפרד. כבר שנים הילדים שלי רגילים שאני קמה ביום שני מוקדם לבשל לסבא. עכשיו אין לי בשביל מה לקום מוקדם. מאוד מאוד קשה לראות את הכיסא הריק שלו. והוא ריק".

איך היית רוצה שעם ישראל יזכור אותו?

"כאיש תורה אוהב וחם. קודם כול איש תורה, כי כזה הוא היה. מגיל אפס למדנו ללכת על בהונות כי הוא למד תורה. לא שעה ביום, אלא כל היום. מצד שני, הוא היה איש אוהב וחם. כל האנשים שבאו ללוויה באו בגלל האהבה. אבא היה אוהב אדם. כשאמא נפטרה הוא עשה לנו הלוויה פרטית ואז הלוויה כללית. לא נתנו לנו להתקרב וניסו לגעת במיטה. זה מאוד הפריע לי, וכשאמרתי לו את זה הוא ענה: מה קרה לך? אנשים באו מאהבה. בלוויה שלו, כשהיה מאוד צפוף ולא נעים, אמרנו אחת לשנייה: זה מאהבה. גם בשבעה, ראינו עשרות אלפי אנשים בכל יום. זה מאוד קשה, לקבל מנחמים שאת לא מכירה ואת צריכה להתייחס אליהם. אבל כל הזמן הזכרנו אחת לשנייה שהם באו מאהבה".