ישיבת חומש - ישיבת קבע

ישיבת חומש הפכה מחלום לעובדה בשטח: כעשרים תלמידים וחמש משפחות אברכים ביישוב החרב. נשות האברכים מספרות על החוויה.

חגית רוזנבאום , ד' בניסן תשע"ד

חומש
חומש
פלאש 90

בהיותה נערה, חשבה אורטל הורוביץ (22) שתמצא את עצמה לצדו של אברך בישיבה סטנדרטית, משהו בסגנון של מרכז הרב או ישיבת בית אל.

התכנון היה להיות אברכית מהזן המצוי, כזו שמקבלת את בעלה לארוחת צהריים בשעה אחת וחצי, מנהלת איתו שיחה ביתית עד שלוש, וחוזרת לפגוש אותו בשבע בערב. אבל המציאות, מסתבר, לא תמיד עולה בקנה אחד עם התוכניות. אורטל היא כיום אברכית, אבל מסוג קצת אחר.

בעלה של אורטל, אריאל הורוביץ (23), יליד חברון, הוא אברך בישיבת חומש. השדכן היה אביה של אורטל, הרב גדי בן זמרה, שמעביר מדי פעם שיעורים בישיבה. את אריאל הוא פגש מספר פעמים במהלך הלימוד המשותף, אבל לילה אחד ארוך על ההר בחומש זירז את תהליך ההיכרות. "זה היה יום חורף סוער במיוחד", משחזר אריאל, "על ההר היינו ארבעה בחורים, במצב לא פשוט: הצריף שבנינו לעצמנו נשרף על ידי ערבים, ובכלל הרגשנו שחיקה אחרי חודשים ארוכים של קור ושגרה לא קלה. היה גשם סוחף, וישבנו במערה ללמוד עם הרב גדי. הג'יפ שבא לאסוף אותנו נתקע בשבילים שהיו מלאים בוץ, ולא הצליח לזוז. צעדנו לקראתו כדי לסייע לו בחילוץ. הוא עשה רוורס ונתקע על סלע גדול. משם אי אפשר היה להזיז אותו. כך העברנו שש שעות בגשם עם הרב גדי, והוא נאלץ להכיר אותי יותר לעומק. בסוף זה הסתיים בחתונה", מחייכים השניים.

"כאילו שהבעל בצבא"  

סיפור היכרותם של בני הזוג מישיבת חומש הוא משל אופייני לשגרת חייהם של אלה הנמנים על קהילת בני הישיבה, או כמו שהם אוהבים לכנות זאת: "משפחת חומש". הישיבה יצאה לדרכה לפני כשבע שנים, ומאז עברה גלגולים שונים. גל הבחורים האחרון, שהגיע לפני כשנתיים וחצי, ייסד את גרעין התלמידים הקבוע שנוכח מדי יום, ולפעמים גם לילה, בבית המדרש הפתוח שעל ההר. הקבוצה הראשונה הספיקה מאז להכפיל ולשלש את עצמה, וכיום מספר תלמידי הישיבה עומד על כעשרים בחורים. החידוש של השנה האחרונה בישיבה הוא התפתחותה של קהילת אברכים: חמישה בחורים נישאו והקימו משפחה, וכך הוקמה קהילה מתפתחת של משפחות אברכי הישיבה. משפחות האברכים, ראש הישיבה ומנהלה מתגוררים בשכונת קרוואנים בשבי שומרון, שנכון להיום היא נקודת היישוב היהודית הקרובה ביותר לחומש.

כאמור, הנשים שבחרו לקשור את חייהן לישיבה לא עשו בחירה מובנת מאליה. לא מעט מחירים נדרשים מאישה שבעלה לומד בישיבה שבה לוח הזמנים נתון לשינויים בלתי פוסקים. זמני היום בישיבת חומש תלויים במגוון פרמטרים – החל מזמני ההגעה של השומרים, שמגיעים מדי יום ולילה לשמור בהתנדבות על הלומדים, וכלה במרדפים יזומים על ידי צה"ל, שמשבשים מדי פעם את שגרת הלימוד. הנשים מתרגלות לנהל שגרה של חוסר שגרה על בסיס קבוע, אבל מקפידות שלמרות זאת השלווה והחיוך יובילו את האווירה בבית. "אנחנו עושות ערבים ביחד, כשיש שמחה באים לעזור אחד לשני. יש פה אווירה טובה ואני מאמינה שהמקום יגדל", אומרת אושרית וונדי (19), רעייתו של שמואל וונדי (19), שלומד אף הוא בישיבה.

הבחירה להיות אשת אברך בישיבת חומש גובה ממך מחיר אישי?

"אנחנו הנשים לא חלק בעליות היומיומיות, אלא תומכות מהצד", אומרת וונדי, "מדי פעם אנחנו עולות לאירועים מיוחדים, כמו קריאת מגילה וכדומה. אנחנו בעיקר צריכות לתמוך, לקבל את זה שהבעל מגיע מאוד מאוחר, שהוא נמצא במצב שתמיד יכולים לעצור אותו על ידי הצבא, וגם זה שאין שם קליטה סלולרית ואי אפשר לדבר במשך היום".

כשאושרית ושמואל נישאו הם עדיין לא תכננו את המעבר לחומש. שמואל, במקור תושב רחובות, למד בישיבת 'תורת החיים' ביד בנימין. בהדרגה הוא החל להיות שותף לקבוצה שהגיעה לשבתות ולימי חיזוק בישיבת חומש, עד שנסחף לעניין באופן מלא. "לא ידעתי על הישיבה שום דבר", אומרת אושרית, במקור ממעלה לבונה, "כשהתחתנו בעלי למד בישיבה אחרת. אבל אחר כך הוא החל לספר לי על מה שהם עושים בחומש, וכך התוודעתי למקום. אהבתי את האמת שיש בזה. לעמוד על מה שחשוב לנו ולהילחם על זה". ההורים של שני הצדדים, היא אומרת, תמכו ואהבו את הרעיון של המעבר לישיבת חומש. "הם מאוד אוהבי ארץ ישראל, ומאמינים בזה". אושרית עובדת במעון בשבי שומרון, ונוסעת פעם בשבוע ללימודי קולנוע ביד בנימין.

אריאל ואורטל הורוביץ ידעו כבר בשלב ההיכרות שאת ביתם המשותף יקימו בישיבת חומש. אורטל עצמה, כאמור, לא חשבה בתחילת הדרך שזה יהיה מקומה. "הגעתי מבית שבו יודעים שאבא מלמד בישיבת חומש פעם בשבוע. ידעתי מה זה ישיבת חומש, אבל בבית היינו צוחקים על אבא וחבורת ההזויים שלו", היא מחייכת, "אז לא היה לי מובן מאליו שאני אהיה חלק מזה. אבל כשנפגשתי עם אריאל היה לי ברור שאני באה לפה והולכת על זה בגדול, לא הייתה הווה אמינא שאריאל יעבור למקום אחר. וזה הפך להיות גם החלום שלי", היא משתפת.

במה שונה אורח חייך מזה של אברכית רגילה?

"מה זה אומר? זה כמו שהבעל נמצא בצבא כל היום, חוזר כל פעם בשעות לא שעות. אם יש תקלה, אם אין שומר, אם אין רכב, או שהכביש נחסם, או שהם נתקלו במטען או בערבים בדרך – כל זה משפיע על השעה שבה הוא יחזור הביתה". אריאל מחייך: "אני תמיד אומר לאשתי שעה אחת יותר מאוחר ממה שאני צפוי לחזור, ככה היא לא מופתעת כשאני מאחר". במהלך היום עובדת אורטל כמחנכת בבית הספר בשבי שומרון.   

את אורטל אנחנו תופסים בימים של מעין פוסט טראומה – בשבוע שעבר בעלה כמעט נחטף בידי ערביי הכפר בורקא סמוך לחומש, לאחר עימות שניהלו שוטרי מג"ב עם תלמידי הישיבה. "דמיינתי קשיים, אבל לא חשבתי שעד כדי כך", היא מודה, "אבל בסך הכול השגרה כאן היא די רגועה, ובשבילי היא לא מורכבת מדי. רוב הנשים פה מאוד שותפות ורוצות להיות חלק. עשינו כבר שתי שבתות ישיבה בחומש, וזו הייתה חוויה מאוד מיוחדת".

אריאל: "האברכית פה היא לא כמו אברכית רגילה. בעלה לומד בישיבה שכל האווירה בה היא אחרת, יש כל הזמן חלום שעומד ברקע". אורטל מחרה מחזיקה אחריו: "יש כל הזמן ציפייה לישועה. זה נשמע מילים גבוהות, אבל אנחנו חיים אותן ממש. אף פעם התפילה שלי לא הייתה על לחזור למקומות האלה, חשבתי שאבא שלי והחבר'ה שלו הזויים. אבל פתאום אני קולטת שזו מציאות, שזה אפשרי לגמרי. זה הפך לחלק מהתפילות שלי".

חתונה ב-24 שעות

משה יהודה (23) ובלהה שוורץ נישאו לפני מספר חודשים. חתונתם הייתה אמנם אירוע פרטי שלהם, אולם מתוך בחירה היא הפכה גם לאירוע ציבורי. השניים החליטו בעצה אחת להעמיד את חופתם על פסגת ההר בחומש, ואף קיבלו אישור צה"לי לעניין. "החוויה הייתה שחומש היא שמחה, לקיים ממש את 'עוד יישמע בערי יהודה'", מספר שוורץ. הלוגיסטיקה המורכבת תוכננה לפרטי פרטים, בהסכמתן ובעידודן של המשפחות ובסיועה הנמרץ והמסור של משפחת חומש לענפיה. 24 שעות לפני החתונה הודיע הפיקוד הבכיר של צה"ל באזור כי הוא מבטל את האישור לחתונה. "הקושי היה שלא יכולנו אז לדבר זה עם זו, ואי אפשר היה לשמוע כיצד הצד השני חווה את הביטול", משתף שוורץ, "היה לנו שיעור אמונה גדול, לנו ולמשפחות". בלהה הייתה נחרצת: "החתונה תהיה או בחומש, או במקום הכי קרוב אליה". בסופו של דבר, לאחר יממה ללא שינה, הצליחו אנשי הישיבה לארגן מחדש את החתונה, והפעם בשטח פתוח הצופה אל חומש. "אנשים יצאו בחוויה טובה מהחתונה", מספר שוורץ, "גם בני דודים שמאלנים וחילונים טרחו והגיעו בשעת צהריים לחופה, ושמחו איתנו. זה נתן המון מעוף וצמיחה". 

בלהה, במקור משילה, מגיעה ממשפחה נורמטיבית. שני אחיה משרתים כקצינים בצה"ל, ומכירים היטב את גזרת חומש מתוקף תפקידם.

כשהכרתם, איך עלה הנושא של חומש בפגישות? בלהה הייתה מוכנה מיד להצטרף לעניין?

משה יהודה: "ההיכרות שלה עם חומש לא באה ממקום של רתיעה. היא לא שאלה מי אנחנו. במהלך השיחות עלו חוויות, רצונות, הכול בא בהרמוניה. בכלל, הפגישות עצמן התקיימו מתוך החוויה של ישיבת חומש", הוא צוחק ומדגים: "למשל, אנחנו קובעים פגישה לערב. אבל השומר לא הגיע, אז הג'יפ לא בא להוריד אותנו ואנחנו מחכים למעלה. הפגישה מתחילה רק בעשר. או למשל, כל הפגישה אני בטלפונים איך אנחנו עולים או יורדים מחר, מה קורה עם הרכבים, ואני צריך להקפיץ את הרכב אחרי הפגישה. חומש הפכה לחלק ממציאות החיים שלנו באופן טבעי, וזה התחבר לנו יחד כזוג".

אחרי החתונה, בלהה, שמסיימת כעת תואר בחינוך במכללה ירושלים, נכנסה מהר מאוד לשגרת החיים כאשת אברך בישיבת חומש. לבעלה אמרה: "מבחינתנו אתה עכשיו בצבא קבע. כל דקה שאתה בבית – זו מתנה".

כיום זוגות צעירים דתיים רבים מייעדים את עצמם לשליחות במקומות שונים, והרבה בוחרים בגרעינים במרכזי הערים או במשימות חברתיות. אתם בחרתם ללכת למשימת קצה התיישבותית. מדוע?

אריאל: "הרבה אנשים אומרים שאחרי הגירוש צריך ללכת לעם, לגרעינים. מבחינתי אין בעיה, מצוין. אבל כואב לי הלב לא על זה שעם ישראל לא איתנו, אלא על זה שאנחנו לא איתנו. אנחנו לא מספיק מאמינים בדבקות בארץ ישראל. זה דבר שהוא מעל השכל. לדבוק בכל רגב אדמה זה דבר שמצריך אמונה. אנחנו לא מספיק מאמינים בזה, אז איך נוכל לשכנע את עם ישראל להאמין בזה?".

משה יהודה מבקש לשתף בחוויה אישית, שממחישה לדעתו את התשובה לדילמה שקיימת לכאורה בין המשימות: "נסענו לסליחות ראשונות בשא-נור. השומר שבא איתנו שאל: איפה אתם בראש השנה? אמרנו שאנחנו לא יודעים עדיין. הוא מיד חילק לנו תפקידים: אתה חזן, אתה בעל תוקע וכו'. הסתבר שהוא בן קיבוץ. 'אם לא תבואו אלינו, לא יהיה לנו מניין', הוא אמר. בהתחלה לא התייחסנו ברצינות להצעה, אבל בראש השנה מצאנו את עצמנו, ישיבת חומש והרבנים, בקיבוץ מעגן מיכאל. קיבוץ שמאלני לחלוטין.

"אמרו לי להכין תפילה אחת, כי אהיה שליח ציבור שם. לפני ראש השנה, עמדתי על חומש וצפיתי לעבר חדרה. שאלתי את עצמי: אנחנו לא מחוברים לעם, איך נסביר ונקרב אליהם את התפילות?. ביקשתי מראש הישיבה שילמד אותנו מהר את כל ההלכות לגבי מחיצה בבית הכנסת. הוא אמר: אני לא בקי, אלה לא הלכות שאנחנו נדרשים להן ביום יום. אבל פתאום, כשהיינו שם בקיבוץ, ראינו ששום דבר לא סותר. אין סתירה בין הפעילות של חומש להתחברות לעם. אדרבה, המטען שהבאנו איתנו מחומש הוא זה שנתן לנו לעשות את מה שעשינו במעגן מיכאל".

בית מדרש נייד

בית המדרש של ישיבת חומש אינו בית מדרש רגיל, כפי שמן הסתם כבר הובן, אבל לא רק מבחינת האווירה והחזון, אלא אפילו בעצם קיומו הפיזי. היכל הישיבה נחלק בין ספסלים ושולחנות בחורשה מוצלת בימי הקיץ, לבין מערה גדולה או אוהל נייד בימי החורף. סדרי היום מתנהלים בכפוף לנוכחותו של שומר: שומר מוצב במקום בשעות היום והלילה, וג'יפ של הישיבה מעלה את שומר הלילה ומוריד את שומר היום וכן להפך, בבוקר ובערב. השומרים עצמם, שמנדבים את את זמנם ללא תמורה, מהווים פסיפס אנושי מרתק ומפתיע, אשר מתחיל בבעלי מקצועות חופשיים תושבי הערים ומסתיים בקיבוצניקים מהבקעה. "יש לנו למשל שומר בשם ירון עשת, ד"ר לכימיה שעובד בבתי הזיקוק בחיפה", מספר בני גל, מנהל הישיבה, "הוא אתיאיסט גמור, המרחק האידיאולוגי בינו לבין ישיבת חומש הוא כמו המרחק בין ים התיכון לים כנרת. אבל הוא מגיע לשמור כאן המון פעמים, בגלל המחאה על הטיפשות של הגירוש, כהגדרתו. הוא בא מהמקום של רצון לתיקון העולם, כמו של אנשי השמאל בתקופת העלייה השנייה, וכשהוא רואה עיוות הוא רוצה לתקן אותו".

התלות בזמני ההגעה של השומרים, שמגיעים ממרחק וצריכים לחזור או להגיע ליום עבודה, קובעת את לוח הזמנים שבו יירדו או יעלו התלמידים לחומש, מכיוון שהם מצטרפים לאותו רכב שבו מגיעים השומרים, מה שהופך כאמור את לוח הזמנים לגמיש במיוחד. באופן הזה, יום הלימודים בישיבה יכול להתחיל בשש וחצי בבוקר ולהסתיים בשעות הקטנות של הלילה. עם הגעת הג'יפ לחומש, יורדים התלמידים ופורקים ממנו את הישיבה כולה. שולחנות, כיסאות, גמרות וספרי קודש מורדים מהרכב, ותוך דקות ניצב בית המדרש באמצעו של היישוב החרב. בשעת הצהריים פונים כמה תורנים לחימום האוכל שהובא מראש, והישיבה עוצרת לארוחת צהריים קצרה.

בימות הקיץ אפשר רק לקנא בתלמידים היושבים על פסגה מוצלת ומוקפים ברוחות הנעימות של ההר. אולם בחודשי החורף החוויות שונות לגמרי: "המדים של הישיבה הם החרמונית", צוחק אריאל. משה יהודה נזכר באחד מלילות החורף שבו השומר שעלה בג'יפ נתקע בשלוליות ובבוץ. "עלינו איתו והג'יפ שקע. ניסינו להזיז, לדחוף, כולנו שקענו בבוץ. כך הגענו לחומש והיינו שם לילה ויום רצופים. המשכנו ללמוד בסדר ערב, כשאנחנו עושים תחרות למי יש יותר שכבות לבוש. הרצפה שישבנו עליה ללמוד הייתה מוצפת מים כמו נחל. היה לנו תנור נפט אחד, אבל לא היו תלונות. היה לנו קר, אבל הייתה הרבה שמחה. אני זוכר הרבה התרוממות רוח מהחורף".

באחד הלילות שבהם נשארו הבחורים לישון בחומש, החל לרדת גשם חזק בחמש לפנות בוקר. "ניסינו להתכסות בעוד שמיכות, אבל גם הן הפכו לספוגות במים. כך גם המזרנים", הם נזכרים, "בסוף כיסינו את עצמנו בקרשים". בני גל מספר על אחד המבקרים בישיבה, שהגיע ביום חורף קר במיוחד. "הוא נכנס למערה שבה למדו הבחורים. הוא רואה שם בחור יושב עם חרמונית וכובע צמר על הראש ולומד, כאילו הוא יושב בבית המדרש של מרכז הרב. הוא אפילו לא שם לב שמישהו נכנס".

כאמור, לפני כשנתיים וחצי הגיע גרעין של שלושה-ארבעה בחורים שביקש להקים מחדש ובאופן קבוע את הישיבה בחומש, שהמחזור הקודם שלה התפזר מסיבות שונות. הגרעין מונה ברובו בחורים שהגיעו מהישיבה הגבוהה בבית-אל, ואליהם הצטרפו בהמשך בחורים מישיבות נוספות. מלבד התלמידים הקבועים דואגת הישיבה להביא לביקור גם ישיבות שלמות למשך יום לימוד אחד במקום. מגוון הישיבות שהגיעו לבקר עד כה רחב מאוד: מישיבות רמת גן וקריית ארבע ועד לישיבות קריית גת ושדרות. גם רבנים רבים מגיעים ללמד במקום, על בסיס חד פעמי או קבוע. "אנחנו רוצים שהישיבות יחוו את החוויה הזו, שמסירות נפש זה לא רק דיבורים בבית המדרש, אלא גם מציאות של חיים. זה חלק מבניין האישיות", אומר ראש הישיבה, הרב אלישמע כהן.

יש שיגידו שזו לא באמת ישיבה. שאתם סתם מחפשים לעשות פרובוקציות, ובמקום ללמוד אתם עוסקים רוב הזמן במשחקי חתול ועכבר מול הצבא.

הבחורים כאיש אחד מסרבים לקבל את הטענה. ראשית, הם מדגישים, ברמה העובדתית זה לא נכון: "החוויה היומיומית היא לא של חתול ועכבר", אומר משה יהודה, "יש תקופות שונות, של יותר או פחות הצקות. אבל בסדר צהריים השיח הוא לא 'איך ברחתי מהחיילים'".

אריאל: "חלק מהיעדים שלנו פה כבר הוגשמו. שרון רצה שהגבול יעבור בשבי שומרון, וזה לא ככה. יש הבנה שיש פה יישוב, גם בקרב מפקדי צה"ל, שבהכנה למפקדים דיברו על 'היישוב חומש'. יש פה מציאות חיה ונושמת, חיים יהודיים. אבל מעבר לזה, אני הולך הרבה זמן עם תחושה קשה בעניין הזה. קשה לי עם הצביעות. יכולים לקרוא לנו סיפורי היסטוריה מרגשים על חנן פורת, שבמשך תשע עשרה שנה הלך לצפות אל האלון הבודד בכפר עציון, ובזכות זה חזרנו לשם בסוף. והיום, כשאנשים מוסרים את הנפש שמונה שנים על דבר כזה, אין לזה ערך?".

אריאל ממשיך ואומר כי בחירתו בישיבת חומש היא מתוך רצון "לעשות עסקים עם הקב"ה", כהגדרתו. "לחזור לחומש זה לא דבר שיקרה בדרך הטבע. כשהגעתי לפה, היה עוד הזוי לחשוב שתהיה חבורה שלומדת וחיה פה, בונה ונבנית. ה' אִפשר את זה בניסי ניסים. שנתיים ישבנו בחומש ולמדנו יומם ולילה בלי הפרעות. לפני שמונה שנים היה הזוי לחשוב שתהיה חבורה שתלמד בחומש, אבל הקב"ה מראה לנו שהוא יותר גדול מזה. היום יש מחלה קשה של ריאליות. מדברים בדרשות כמה הקב"ה גדול, אבל לא מקיימים את זה במציאות".

הבחורים גם מזכירים את האלפים שעולים מדי שנה לעליות הגדולות בחול המועד, את הקבוצות שמגיעות כאמור באופן תדיר לימי חיזוק, ואת העובדה שהישיבה שילשה את עצמה. כל אלו מוכיחים לדבריהם כי לא מדובר בגימיק חולף, אלא בישיבה של קבע.

"הלימוד רק מתעצם"

ראש הישיבה, הרב אלישמע כהן, שעבר השנה מיישובו חרשה אל שבי שומרון עם אשתו ושמונת ילדיו, מספר על התובנה שמלווה אותו מאז היותו בחור בשיעור א' בישיבת מרכז הרב, ושמובילה אותו גם כעת במשימה שנטל על עצמו: לייסד ישיבה שתפעל בחומש, על כל המורכבות הכרוכה בכך.  

"החוויה שליוותה אותי לאורך שנותיי בישיבה היא העובדה שדווקא בחורי ישיבות הם שצריכים להיות אחוזים חזק בנושא של בניין הארץ, לעסוק בסוגיות ציבורית במסירות נפש. זה דבר שנותן לתורה שלהם קומה משמעותית. אני יודע שבעולם מקובל לחשוב שאם אתה במקום כזה – אתה לא יכול ללמוד ברצינות, אבל לי הייתה חוויה אחרת". הרב כהן מספר על החבורה עליה נמנה בשיעור א', שהקימה את הישיבה ביריחו ונסעה ללמוד שם באופן קבוע במשך שנים. לאחר נישואיו נמנה על קבוצת האברכים ממרכז הרב שהקימה בעשר אצבעותיה את היישוב חרשה בבנימין, ולצד העשייה היומיומית בבניית המקום, המשיכו הבחורים לנסוע באופן קבוע ללימודים בישיבה. "כל החבורה הזו צמחה באופן מיוחד מבחינת התורה שלה. לא רק שהלימוד שלנו לא נפגע, אלא הוא פרה ורבה ברמות מיוחדות".

בישיבה, מספר הרב כהן, מתקיימים כסדרם סדרי לימוד גמרא, וגם אמונה, חסידות ומחשבה, הכול כמו בישיבה לכל דבר, "רק שלפעמים פה לומדים יותר שעות, כי מחכים לשומר". הוא אינו מכחד כי יש ימים שבשל תנאי השטח פוחתות בהם שעות הלימוד, אולם לדבריו "פה קיים גם המדד של האיכות".

איך אפשר ללמוד ברצינות ובהתמדה כאשר בכל רגע נתון יכולה להגיע הסחת דעת על ידי גורמים בשטח?

"כשעברתי לגייס תלמידים בין הישיבות, חיפשתי דווקא כאלה שלומדים. ראשי הישיבות אמרו לי: תיקח את אלה שאין להם כוח ללמוד. אמרתי להם: חומש צריכה הרבה עקשנות, ומי שיש לו התמדה לתורה, תהיה לו התמדה גם לעניין הזה. אתה יושב יום שלם, לפעמים עד הלילה, ואין שום אפשרות לצאת, אין עליות וירידות. אם אתה לא מסוגל להיות שקוע בלימוד – אין לך מה לעשות פה. צריך פה כוח התמדה מאוד גדול. את הכוח הזה יש רק לבחורי ישיבות רציניים, שיכולים לשבת על הספסל כל היום וללמוד. היום יש פה ישיבה גבוהה שלא נופלת ברמתה מכל ישיבה אחרת. אנחנו לומדים פה בשלוות נפש, כשהחוויה היא שחומש היא לא מלחמה תמידית, אלא הבית שלנו כפשוטו".