אברהם סיני
אברהם סיניאשר אלמקייס

לפני כמעט 20 שנה ניצב אחמד יאסין, תושב לבנון, בפני צומת דרכים בכל הנוגע לאמונתו.

מצד אחד הוא נולד כמוסלמי ומצד שני לא האמין בדת הזו, מצד אחד שימש כקצין מודיעין של החיזבאללה ומצד שני העביר מידע לישראל.

בתוך החיים הלא פשוטים האלה הוא חזר הביתה בסוף עוד יום, ותהה לעצמו למה ה' שמר עליו לאורך כל השנים ממוות כמעט ודאי. "איפה האמת?", תהה, "מה עשיתי בשביל שתשמור עליי? יודע מה, אני מרים ידיים. לא יודע כלום. אם לא תדריך אותי – אין מי שידריך אותי".

יאסין הלך לישון ובחלומו נכנס לבניין, עבר במסדרון והגיע אל חדר שבו שלושה רבנים ולצדם ספרייה עמוסה ספרי קודש בעברית. בחלום אמר לאשתו: 'זה מה שאנחנו צריכים', ואז הקיץ משנתו.

"קמתי בבוקר וסיפרתי לאשתי את החלום, והיא שאלה אותי איפה נמצא המקום הזה. אמרתי לה: 'אני לא יודע, אבל אולי נזכה, אני את והילדים, שכשנמות ישפטו אותנו השייח'ים של היהודים, הרבנים. זה עם רחמן, זה עם שהקב"ה בחר בו. אולי הם יראו שאנחנו אנשים טובים ושעבדנו לטובתם'. היא שאלה שוב מה החדר הזה, ועניתי שבחיים לא ראיתי חדר כזה, חשבתי שהוא נמצא אולי בעולם האמת".

שנתיים לאחר מכן, בשנת 1997, עברו יאסין ובני משפחתו לישראל. המדינה חייבה אותו להגיע לכאן, לדבריו, מכיוון שידע הרבה סודות. שנתיים לאחר מכן הגיע יום כיפור. "לא היה לי פה מסגד. שאלתי את אשתי אם מותר לי ללכת לבית כנסת, הרי זה הבית של הקב"ה. שאלנו את השכן, והוא אמר שמותר. הרב קיבל אותי בבית הכנסת, שם לי כיפה על הראש, נתן לי טלית. בטח הוא חשב שאני יהודי שמגיע פעם בשנה ביום כיפור, ומצד שני חשבתי שהוא יודע שאני ערבי והוא מכבד אותי.

''בהמשך בא אליי מישהו, ואמר: 'אם אתה רוצה להתפלל, אתה חייב להתגייר'. לא ידעתי בכלל מה זה להתגייר. לקחו אותי לקריית שמונה, לרב צפניה דרורי, ואמרתי לו שאני רוצה להשלים את עצמי ולהיות בעם האמיתי שלי. שלחו רבנית לאשתי, והיא התחילה ללמד אותה. בינתיים שכן שלי נפגש עם הרב שמואל אליהו וסיפר גם לו את הסיפור. השכן רצה לעזור לי וקבע לי פגישה עם הרב שמואל אליהו בבניין הרבנות, כאן בצפת.

"אני עובר את הכביש עם אשתי, ואנחנו מגיעים לכניסה של הרבנות. יש מחוץ לבניין מין קשת מאבן עתיקה. כתוב עליה בין השאר שם ה' בערבית. אמרתי לאשתי: 'את זוכרת את החלום מלפני כמה שנים? זה בדיוק המקום שהייתי בו'. היא לא האמינה. אמרתי לה: 'את רואה את דלת הבניין? עכשיו אני ואת נכנסים, יש מסדרון, הולכים שמאלה עד הסוף. בצד ימין יש חדר שבו יש ספרייה ושלושה רבנים יושבים שם'. כשנכנסתי וראיתי את הרב שמואל אליהו – זיהיתי אותו מיד מהחלום".

יהדות מתוך הקוראן

סיפור חיים מרתק יש לו, לאברהם סיני. מדי פעם אני עוצר את הריאיון ואומר לו שחייבים לכתוב על זה ספר. לא פשוט לקפל הכול לכתבה אחת, מה גם שהוא לא חוסך במילים, בתיאורים, ברגשות ובמחשבות.

אנחנו נפגשים בביתו שבצפת. במרכז הסלון ניצב אח, על הקירות תלויות תמונות של בני משפחה וגם של הרב מרדכי אליהו זצ"ל. מפעם לפעם עוברים בסלון בניו הגדולים של אברהם, שנראים ישראלים לכל דבר, כאילו שום דבר מהאסלאם לא דבק בהם. אברהם עצמו מחויך, שופע חוש הומור, אבל גם טעון טונות של דרמה וכריזמה. הוא יכול לרתק בקלות את השומע, וקשה להקיש בין האדם השמח שיושב כאן מולי ובין אחמד יאסין, שעבר תלאות לא פשוטות לאורך כל חייו. למעשה, גם היום לא ממש קל לו, אבל לזה נגיע בהמשך.

סיני (50) נשוי ואב לשבעה ילדים בטווח הגילים שבין 12 ל‑31. כל ילדיו מתגוררים בבית איתו ועם אשתו זיוה. "אין להם משבר זהות", הוא משיב לשאלתי אודות הסטטוס הלא סטנדרטי של המשפחה. "כולם, חוץ מהגדול, גדלו כאן. הבן הגדול הגיע בגיל 13, והשאר הגיעו בגיל שש ומטה, כך שהם לא זוכרים יותר מדי. אני מזכיר להם לפעמים את התקופה בלבנון, אבל הם לא זוכרים כלום מצד עצמם. בבית אנחנו מדברים 90 אחוז עברית. אני ואשתי מדברים בינינו יותר ערבית, ואם אנחנו מדברים עם הילדים בערבית – הם מחזירים לנו בעברית, כי ככה יותר קל להם".

סיני נולד בלבנון, באזור הבקעה, בעיר שהוא מעדיף שלא לנקוב בשמה מתוך חשש לשלום בני משפחתו שנשארו באזור. כבר בצעירותו, הוא מספר, הכיר את הפנים הלא יפות של האסלאם. "הפלשתינים שלטו אז באזור", הוא נזכר. "הם עשו רק בלגן. הפריעו לנו, הפעילו תאי טרור והשליטו אימה באזור. ב‑82' נפתחה מלחמת שלום הגליל, וצה"ל פעל לטובת הלבנונים. הישראלים עשו לנו טוב, גירשו את הפלשתינאים, ולכן עזרנו להם. לא מתוך בוגדנות בבני העם שלנו, אלא רק בגלל שהישראלים עזרו לנו ובאו לטובתנו. ב‑84' החיזבאללה התחיל להילחם בנו בגלל שיש לנו קשר עם הישראלים".

שנה לאחר מכן, בזמן שיאסין הצעיר היה אזרח פשוט שעבד בחקלאות ועם עדרי הבקר בעסק המשפחתי, הייתה לו גם עבודה צדדית-התנדבותית: שיתוף פעולה עם המודיעין הישראלי. לא באופן מקצועי, אבל כשהוא שמע שכאן מחביאים כלי נשק ושם מתכננים פיגוע – המידע זרם מהר מאוד לצד הישראלי. בחיזבאללה הריחו שמשהו אינו כשורה, ולאור העובדה ששני אחיו של יאסין שירתו בצד"ל - החליטו לחטוף את שלושת האחים. את יאסין חטפו באישון לילה. הם פרצו לביתו, הזריקו לו חומר מרדים, הכניסו אותו לתוך שק ולא היה לו מושג היכן הוא. גם כשיצא משקו, לא היה זה לאור יום אלא לחושך של בונקר שנמצא בעומק שני מטרים מתחת לאדמה.

"באותו זמן לא הייתי מאמין", הוא מספר. "ידעתי שיש אלוקים, אבל אף פעם לא הייתי במסגד ולא קראתי בקוראן. בבונקר חשבתי לעצמי: 'אם אני מדבר ומספר את האמת - אני מת'. בסך הכול העברתי הרבה מידע לישראלים. ידעתי שלמשפחה שלי יהיה שם לא טוב כל ימי חיי ולילדים שלי – אז היו לי שני ילדים – תהיה תווית שאבא שלהם בוגד. לכן החלטתי לא לדבר. כמה שסבלתי, הוכחתי שאין יותר חזק מהרצון של האדם. שם הוציאו אותי לחקירות. קשרו אותי בחבל, משכו אותי עם אוטו, חתכו לי את הגוף והביאו כלבים שהתנפלו עליי. עימאד מורנייה השתתף בעצמו בכל זה. כבר הבנתי שאני לקראת המוות, ושבכל מקרה אני הולך למות, אבל הייתי עקשן. אחרי כל התעללות כזאת היו מחזירים אותי לבונקר בבעיטה, כמו בלון מנופח ועם דם מהמכות.

''שם בבונקר מצאתי ספר קוראן. החבאתי את הספר כדי שאולי הוא יעביר לי את הזמן, ולא מתוך רצון לחזור בתשובה. פתחתי והתחלתי לקרוא איך הקב"ה הוציא את אברהם אבינו מכבשן האש, איך הוא החזיר את יוסף למשפחתו, ואיך משה רבנו היה ביאור והגיע לאן שהגיע. קראתי גם על מתן תורה בהר סיני. שם בבונקר הבנתי שיש בורא לעולם ושיש מישהו שברא את הנשמה שלי. ראיתי שהקב"ה שומר עליי למרות כל הקשיים, ואני לא מת עד עכשיו. כלומר, החיים שלנו לא בידיים של המחבלים או בידיים של בני אדם - אלא רק בידיים של הקב"ה".

שיחת שכנוע עם מורנייה

שלושה חודשים עברו, ושייח'ים של החיזבאללה גזרו על יאסין הצעיר גזר דין מוות. "באתי למחנה של החיזבאללה, כולי רועד מפחד. הורידו לי את הכיסוי מהעיניים. ראיתי מולי את עימאד מורנייה. הוא דיבר נורא יפה, אמר: 'תראה, אנחנו משפחה' וכו'. ובאמת, בן דוד של אבא שלי היה ממקימי החיזבאללה. בזמן שהוא דיבר, אחד המחבלים הביא את התינוק שלי, שהיה בגיל שמונה-תשעה חודשים, והניח אותו לפניי.

''זה היה הילד השני שלי. מורנייה שאל אותי: 'מה אכפת לישראלי אם תמות? מה אכפת להם מהמשפחה שלך? הנה, בן דוד של אבא שלך סיכן את עצמו, הוא עזר למשפחה'. בשלב הזה מורנייה שבר לי את הרצון להמשיך לשתוק. חשבתי שהוא בן אדם טוב, ואמרתי שאני כבר אספר לו את הכול. שאלתי מה הוא רוצה ממני, מתוך כוונה של 'מה בדיוק אתה רוצה לשמוע?'. הוא חשב שאני שוב מסרב לדבר, ובשלב הזה קיבלתי מכות רצח. בינתיים מחבל התקרב לתינוק שלי, שפך עליו נפט, הצית גפרור ושרף אותו למוות".

כשאתה רואה את התינוק שלך עולה באש, מה עובר לך בראש?

"זה נתן לי כוח. הבנתי שאין מה לעשות, שממילא אני הולך למות. הבנתי שהיום התור של הילד, ובעוד שעה זה התור שלי למות. ובכלל, כנראה שתיכף כל המשפחה עומדת למות. אבל לא. המחבל אמר: 'אני מחזיר אותך לבונקר. תצא בעוד יומיים, ואם לא תדבר – תגיע לדברים שלא חלמת עליהם. כל המשפחה שלך בידיים שלנו'. זה דווקא חיזק אותי. לא רציתי שהוא ינצח אותי. חשבתי שאם אמות – לא אדבר, וככה ניצחתי אותו. גם ניסיתי להתאבד פעמיים בבונקר באמצעות חבל, אבל הוא נחתך באמצע. הקב"ה לא רצה שאלך. בכיתי לקב"ה בדם ודמעות, התחננתי: 'תן לי למות. חטאתי, פשעתי, לא יודע מה – קח אותי כבר'.

"יומיים אחר כך שמו אותי שוב באוטו, ונסענו למחנה של החיזבאללה. חשבתי כך: המחבל רצח לי את התינוק, ומצד שני אני מאמין שאדם לא ימות, אלא אם כן הקב"ה רוצה. זה לא הסתדר לי. התחלתי לחשוב ולחשוב, למה הקב"ה רצה את התינוק מת? בדרך חשבתי ונפתח לי משהו. ראיתי שאני עצמי לא מת. הבנתי שהקב"ה לא רצה שיהרגו אותי עד עכשיו. זה לא מקרה שנכנסתי לבונקר והתחזקתי באמונה כדי שאאמין בו. חשבתי שה' לא רצה שאמות כופר אלא שאמות כאדם מאמין.

"במחנה המחבלים הורידו לי את הכיסוי מהעיניים, והמחבל שעמד מולי ביקש ממני להגיד פסוק מסוים שאומרים באסלאם לפני שמתים, כמו 'שמע ישראל' אצלנו. הוא דרך את הנשק, וחשבתי: 'ריבונו של עולם, אני מאמין בך'. חשבתי שלפחות אני הולך למות באופן קל. באותו רגע הייתי שמח".

שמח?

"אני יודע שזה נשמע מוזר, לכאורה אין דבר כזה שאדם ישמח ביום מותו. אבל כך הרגשתי. לא רציתי לחיות. הוא כיוון, לחץ, ושמעתי 'טיק'. אמרתי: 'נו, מה קרה, צוחקים עליי?'. המחבל דרך את הנשק עוד פעם, לחץ - והכדור לא יצא. הקב"ה הפיל פחד על המחבל, וזה היה לא מהעולם הזה. גם הוא ידע והרגיש שיש כאן משהו לא הגיוני. הוא רצה לבדוק אם הרובה תקול, וירה באוויר 30 כדורים על אוטומט. תוך כדי הירי של הצרור הוא הוריד מהר את הנשק לכיווני – והנשק הפסיק לירות. היה לי ברור שמישהו מכוון את זה. הוא ניסה פעם שלישית, ואז הנשק נפל לו מהידיים. הרבה שואלים אותי: 'אז למה הוא לא הרג אותך עם סכין?'. אני חושב שנכנס בו פחד, וגם הוא הבין שזה מעשה של ה', מעשה מעל הטבע. הקב"ה הפיל פחד בלבו. גם בקוראן כתוב שאם הקב"ה לא רוצה שמישהו ימות - הוא שולח מלאך שמגן על אותו אדם. אותו מחבל הבין את זה".

אחרי המקרה הזה חזר יאסין לבונקר, ואחרי חמישה חודשים הוא ואחיו שוחררו בעקבות סולחה משפחתית, בתיווך בן הדוד של אביו, שהיה כאמור ממייסדי החיזבאללה. הוא ניסה לחזור לתלם, הלך למסגד אבל לא ממש התחבר. גם כשאחד המטיפים בחיזבאללה יעץ לו לבצע פיגועי התאבדות נגד הישראלים, בהבטחה שכך יזכה לנחלים של דבש בגן עדן, התריס נגדו: "אם אתה כל כך מאמין בזה, למה אתה לא עושה את זה בעצמך?".

פעילות בצמרת החיזבאללה

אחרי חודשיים שמע, כמעט במקרה, שמחבלי החיזבאללה מתכננים לבצע פיגוע נגד בסיס צה"ל ששכן ליד הכפר שלו. איכשהו, הוא מעיד, המידע הזה גרם לו להתרגש. יש לו מידע חשוב שיכול להציל יהודים. "לפי השכל, זה לא הגיוני. יצאתי זכאי, אני יושב בבית שעברנו אליו בבעל-בק, טוב לי. מה השיגעון להיות אכפתי כלפי הישראלים? איזה מטומטם אני, מה אני מתרגש כך? ניסיתי להוריד את עצמי מההתרגשות, אבל לא הצלחתי. באותו ערב קמתי והתחלתי לרוץ לכיוון מרג'-עיון. עברתי 60 ק"מ, והגעתי לבית של אח שלי במרג'-עיון בשלוש וחצי לפנות בוקר. אמרתי לו: 'קח אותי לחברים הישראלים שלך, יש לי משהו חשוב לספר להם'. הלכנו לשם, והקצין הישראלי, שכבר הכיר אותי מהדיווחים הקודמים שלי, ראה אותי ואמר לי: 'אם אתה מגיע עוד פעם, אני הורג אותך. לא הספיק לך איך ששרפו לך את הילד?'.

''הורדתי את החולצה, הראיתי לו את הצלקות, ואמרתי לו: 'תראה מה עשו לי החיזבאללה'. כולם מסביבו אמרו לו שאני בטוח עובד לטובת החיזבאללה, ושהמידע שהבאתי שגוי. לא הבינו איך עברתי באותו ערב את הכוחות של צד"ל, את החיזבאללה וכו'. הם עוד אמרו לי בציניות: 'הנה, החיזבאללה מחכים לך בחוץ, להחזיר אותך הביתה'. אבל אחרי שהם ראו כמה וכמה פעמים שהמידע שהבאתי מדויק, היחס היה כמובן אחר לגמרי. כל חודש הגעתי לשם כדי למסור מידע, ועשיתי את זה במשך 15 שנים. במקביל הישראלים רצו שאתגייס לתוך החיזבאללה כדי להביא מידע מבפנים. כך עשיתי, עד שהגעתי לתפקיד קצין מודיעין בחיזבאללה. הייתי באיראן, הסתובבתי בעולם, התקרבתי לעבאס מוסאווי, נפגשתי עם נסראללה בביירות. הייתי כביכול ממש חלק מהם".

הסיפורים שסיני מספר לי שלא לציטוט מסמרי שיער, וכוללים כמעט כל אירוע מפתח שאירע בעשורים האחרונים בין ישראל לחיזבאללה וסוריה. בפרסומים קודמים בעיתונות הישראלית דובר על כך שהיה מעורב בחטיפת דיראני, בחיסול עימאד מורנייה ועבאס מוסאווי ובפעולות נועזות שונות, אבל הוא מעדיף שלא לאשר זאת באופן רשמי, מטעמים מובנים.

באמצע שנות התשעים, כשהחיים בלבנון לא הובילו את יאסין ואת משפחתו לשום מקום חיובי, ובעיקר כשראשי החיזבאללה כבר החלו לחשוד בו באופן ממשי שהוא משתף פעולה עם המודיעין הישראלי, הוא הרגיש שהאדמה בוערת מתחת לרגליו. הוא ביקש מהגורמים הרלוונטיים במשרד הביטחון מקלט בישראל, ותוך זמן קצר כל המשפחה כבר הגיעה לצפת וקיבלה בית ומשכורת חודשית.

כך חיה משפחת יאסין בלב עיר הקודש, ומסתבר שהחיבור הישראלי לא נשאר כך, אלא השתדרג לחיבור יהודי. מעבר למקרים ספציפיים שכבר הזכרנו, כמו אותו ביקור בבית הכנסת ביום כיפור, יאסין חש צורך להתגייר. לרב צפניה דרורי, שאליו הגיע עם הבקשה לראשונה, אמר: "אני לא רוצה רק להתגייר, אני רוצה בעצם להשלים את עצמי". כשהרב ביקש הבהרה, הסביר לו יאסין, שבסוף התהליך כבר הפך לאברהם סיני, שבקוראן כתוב שאם אני לא מאמין בניסים ובנפלאות שעשה הקב"ה לעם ישראל - אני לא מאמין בקוראן. זו הייתה מבחינתו הוכחה לכך שגם הקוראן עצמו מכיר בעליונות של עם ישראל ותורת ישראל. "אם הקב"ה הראה לי את האמת, אין כוח בעולם שיחזיר אותי אחורה", אמר.

כאן מגולל סיני תהליך מתיש ומורכב מול משרד הביטחון, שלא התלהב במיוחד מתהליך הגיור. לא ברור לו מאיזו סיבה, אבל הם ביקשו לעצור את התהליך, איימו שאם ימשיך בגיור הם יפסיקו את העסקתו, ורק אחרי שהתעקש וסיים את התהליך עד הסוף – חזר לעבודה במשרד הביטחון, אם כי באופן חלקי. גם מול משרד הפנים לא היה לו קל, אבל אחרי שקיבל את תעודת הזהות שבה נכתב במפורש שהוא יהודי – הגיע הביתה ורקד עם אשתו דיוה, שבמקביל הפכה לזיוה.

במשך ארבע השנים שלאחר מכן למד בקביעות בישיבת 'אור יקר' שבצפת, ושם בנה את עצמו מבחינה תורנית. אבל כל ההטבות הכלכליות שקיבל - עוזרת בית, מורה פרטית לילדים, מוניות קבועות על חשבון המדינה – התפוגגו עם השלמת תהליך הגיור.

"טוב שהתגיירת, תהיה בידיים של ה'"

בשיחות שלא לציטוט מעלה סיני טענות לא פשוטות נגד משרד הביטחון והמדינה, אבל בד בבד מבקש שלא לפרט אותן בכתבה, כדי שלא להחליש את ידיהם של גורמים אחרים שעובדים למען המדינה. הוא אמנם מקבל קצבה חודשית, אבל לדבריו היא נמוכה מאוד. גם בחיפוש עבודה חלופית לא עזרו לו בזמנו, כך שלפרנסתו עסק לאורך השנים בקטיף זיתים, במכירת פיתות עם זעתר ובעבודות צדדיות נוספות. "אחרי הנסיגה מלבנון, הרבה לבנונים באו לכאן וראו איך אני עובד אחרי שהורידו לי את התמיכה. הם אמרו: 'אנחנו לא מאמינים. עם כל מה שעשית, ככה אתה חי כאן? אם היית אחוז אחד לאויבים כמו שעזרת לישראל - היית חי כמו מלך'. אני תמיד אומר שלא עשיתי בשביל ישראל. עשיתי בשביל העם שלי, הארץ שלי".

למה הם בעצם לא רצו שתתגייר?

"אני לא יודע. אולי בגלל מה שאני עושה היום. כשהתחלתי להרצות, הם אמרו: 'ניתן לך כסף, רק תפסיק עם ההרצאות'. אמרתיף 'אפילו תיתן לי 100 אלף שקל, לא אעזוב את ההרצאות'. ה' שמר עליי כדי שאדבר, לא כדי שאשתוק. הוא רוצה שאחזק אנשים".

ההרצאות שלך נועדו לחזק מבחינה רוחנית-דתית, או שהן נועדו להעביר את הסיפור נטו?

"כן, הן בהחלט נועדו לחזק. אין מי ששומע אותי ונשאר אדיש. אני נותן הרבה אמונה, הרבה ביטחון בה'. עברתי הרבה דברים על בשרי. זה לא סיפור, זה באמת קרה איתי. אני מראה לאנשים מהי האמת. אני גם מדבר הרבה בהרצאות על זה שצריכים מדינה יהודית, עם חוקי התורה. אנחנו צריכים את חוק תורת משה רבנו. אסור לרשום יהודייה וערבי כבני זוג, למשל. מה זה החוקים האלה? זה הורס אותנו, שורף אותנו ומוריד אותנו מתחת לגויים. לכל עם בעולם יש שורש, לנו אין כמעט כלום מבחינת החוק והמשפט כאן במדינה".

ממה אתה מתפרנס היום, חוץ מההרצאות?

"אני גם עובד קצת פה ושם, ועדיין מקבל ממשרד הביטחון, אבל קצת. אי אפשר להחזיק את הבית ככה. חוץ מזה, מאז שהתגיירנו אשתי מכינה לאפות, ואנחנו מוכרים אותן לחנויות שווארמה בעיר. יש כאן כמה חנויות שקונות מאיתנו".

אנחנו יושבים בסלון ביתו של סיני, וקצת קשה שלא לשים לב לילדיו, שנראים ישראלים לכל דבר. קשה גם להחמיץ את העובדה שלפחות מבחינת הלבוש, הם לא ממש מזכירים את אביהם בעל החזות החרדית. כשאני שואל על כך בעדינות, רואים שסיני מעט מובך. "הם בסדר, הם בסדר", הוא אומר. "כולם שומרים חגים, שבתות, הלכו לצבא. שתי בנות שלי - אחת הלכה לצבא ואחת לשירות לאומי. הילד הגדול לומד ב'אור יקר', הבנות למדו באולפנא, והבנים בישיבתית. הבן שלי למד כמה שנים בקריית ארבע, ויש ילד אחר ששירת בגולני".

אשתך זיוה התאקלמה לחלוטין בארץ?

"אשתי מסתדרת בארץ בסדר גמור. באמונה, בדת, היא יותר חזקה ממני. בזמנו אמרתי לה שמשרד הביטחון לא רוצה להכיר בנו אם נמשיך בתהליך הגיור. היא אמרה: 'יש אחד למעלה שמכיר בנו. אין בעיה - אכין לאפות, נמכור את הבית ונתפרנס'. היה לי גב, הייתה לי תמיכה. היא נתנה לי כוח ללכת בדרך הזאת. בכלל, היא עברה המון. בלבנון היא נשארה כמה חודשים לבד בלי בעל, לקחו לה את התינוק, והיא קיבלה את כל זה בגבורה. לא היה קל לחיות שם, כשמסביב לא מעט גויים-מחבלים".

אתה מדבר על גויים באופן מרוחק. בני המשפחה השורשית שלך הם גויים, איך אתה מתייחס לזה?

"אני מתייחס לזה בסדר גמור. המשפחה שלי בסדר גמור, הם לא בחרו להיוולד גויים. בסך הכול המשפחה חיזקה אותי. אני בקשר איתם עד היום. אבא שלי נפטר בערב ראש השנה, והוא נקבר ליד אמא שלי, לא בבית קברות מוסלמי אלא ליד הבית שגרנו בו. מבחינתי הם זכו. בכלל, כשאמרתי לאמא שלי שאני עומד להתגייר ולהפוך ליהודי, היא אמרה: 'עכשיו אנחנו יכולים להיות רגועים כשאתה בידיים של ה'".

אתה מאמין שיהיה שלום עם הערבים?

"לא יודע. היום הכול הפוך על הפוך בעולם הערבי. הם לא רואים אותנו כבני תורה, אלא רואים אותנו דרך הפוליטיקה והתקשורת. לכן היחס אלינו גם פחות טוב. אבל בסופו של דבר, ברגע שה' ירצה - יהיה שלום. קודם כול אנחנו צריכים לעשות שלום בינינו".

בשלב מסוים מצטרף אלינו חיים חנן – שכן שמכיר את אברהם סיני שנים רבות, וסייע לו בלא מעט דרכים. הוא מאזין לשיחה ומבקש להוסיף משהו: "בדיוק אתמול ישבנו פה. אמרתי לאבי: 'תשמע, אתה בעייתי. התגיירת, נכנס לעם הזה, ובסופו של דבר שמת את העם הזה בכיס הקטן'. איפה שהוא הולך - מכבדים אותו. הוא מתוחכם ושם את כולם בכיס הקטן בראש שלו. אני מתייעץ איתו בהרבה נושאים, ממש בכל נושא. הוא זהיר, הוא יודע, הוא רואה דברים שאני לא רואה. לפעמים קורים לו דברים מלחיצים, וכשמישהו אחר היה מאבד את העשתונות – אצלו הכול ורוד, לאט לאט, בצורה נינוחה. ואני אומר לו: 'תן לי קצת מהתבונה שלך'. אתה לא מבין כמה תבונה ואמונה יהודית בוערת יש באיש הזה".