ספרים, רבותיי

אחוז הרבנים בקרב מושכי העט הדתיים עולה עם השנים, ויצירות ספרותיות שנולדו מתוך עולמו של בית המדרש הפכו למוצר מצוי על מדפי הספרים

שפרה ריפקין , י"א בסיון תשע"ד

גם רב וגם סופר
גם רב וגם סופר
איור: שלומי צ'רקה

שבוע הספר ייפתח בחודש הבא, ואיתו יגיעו גם דוכני הספרים, פינות הקריאה והמבצעים.

עם היציאה החוצה אל כיכר רבין בתל אביב או גן הפעמון בירושלים, יעמדו בפני הקורא אפשרויות מגוונות לרכישת ספרים בשלל נושאים. לצד רומנים, ספרי בישול וביוגרפיות, יעמדו השנה גם ספריהם של רבנים שהחליטו לשלוח יד במלאכת הכתיבה.

בשנים האחרונות החלה פריחה מחודשת של ספרות ישראלית מזן אחר, כזו שיוצאת מתוך כותלי בית המדרש. רבנים שבחיי היומיום משמשים כמורי הוראה ומרביצי תורה ברבים, מפנים זמן, מקום ומחשבה וכותבים ספרי פרוזה ואפילו שירים. הספרות המתוארת על ידם יונקת מהחיים כאן בארץ ולא מפחדת להסתכל למציאות ישר בפנים, גם אם לעתים היא לא נעימה למראה.

להאיר את המשברים הקטנים

הרב אייל ורד, המשמש כר"מ במכון מאיר וכרב קהילת 'יחדיו' בפתח תקווה, הוציא עד כה שני ספרי פרוזה שתפסו מקום גם על מדף הספרים הכללי. שני הספרים, 'בדרך סיפרתי מעשה' ו'עד שמצאה', מכילים אוסף סיפורים קצרים הנוגעים לחיי היומיום ומאירים באור מציאותי את חייהם של גיבורי העלילה.

אני שואלת את הרב מהיכן נבע הצורך שלו לחרוג מתחומי הכתיבה התורנית ולכתוב ספרות אחרת המכוונת לכלל הציבור. תשובתו מצביעה על שני זעזועים שפקדו את החברה הישראלית בעשור האחרון: מלחמת לבנון השנייה והגירוש מגוש קטיף. "שני האירועים הללו יצרו בתוכי זעזוע אדיר שהסיט אותי ממסלול החיים הרגיל. באותה נקודה ידעתי שאני מוכרח לשבת ולכתוב את כל מה שמבעבע בי בפנים". כשהחל לכתוב את ספרו הראשון המילים פרצו ממנו החוצה, בלי יכולת לעצור. "פתאום שמתי לב לכמות המילים והתובנות שהיו אצלי כל כך הרבה זמן במחשבה", הוא מספר.   

האם יש השפעה הדדית בין היותך רב לכתיבתך כסופר?

"בוודאי. בספר השני שלי מתואר בחור ישיבה תיכונית בשם אייל שעובר ללמוד בישיבת הסדר. דמותו של הרב המתוארת בסיפור היא דמות הרב שאני הייתי לתלמידיי. הבאתי פרטים דומים מאוד מהעולם האמיתי שלי כדי ליצור ספרות שהיא קרובה מאוד לשגרה שלנו". נקודת המוצא הספרותית של הרב ורד זהה לתפיסה הרווחת בקרב סופרים ישראלים רבים, הנוטים לתאר מציאות חיים כמות שהיא, בלי שינויים קוסמטיים או גיבורי על. לדעת הרב ורד, הכתיבה הזו תורמת תרומה מכרעת ליצירה הספרותית. "כסופר, רציתי ליצור ספרות אמיתית. כזו שמתמודדת עם אנשים בשר ודם, שיש להם חולשות, פחדים וניסיונות. אין לי שום מטרה לתאר עולם נשגב שהכול בו חף מפגמים, אלא להאיר דווקא את המשברים הקטנים שמרכיבים שגרה ברוכה".

לצד המשברים הקטנים שהרב מדבר עליהם ישנה גם ידיעה ברורה כי תיאור עולם רוחני מושלם, כהגדרתו, יכול לגרום לקוראים נזק משמעותי. "הם יגידו לעצמם: למה אני לא כזה מושלם כמו הגיבור בסיפור? אני כסופר רוצה להכניס את הקורא אליי הביתה, וכידוע, בבית יש הכול. משברים, קונפליקטים, מריבות, אבל גם הרבה אור ועבודה על המידות, וכשהקורא מזדהה עם הדמויות בסיפור, זו המחמאה הגדולה ביותר לסופר".

מה בנוגע למגבלות ההלכתיות העומדות בפני סופר ירא שמיים?

הרב ורד משיב כי "על הדברים שהתורה לא מרשה לכתוב, אני גם לא רוצה לכתוב".

תסביר.

"התורה נותנת לאדם מערכת חוקים כיצד לנהוג וממה להימנע, ואני בוחר ללכת לפי התורה. דווקא מתוך המקום הזה, שאדם כותב על החיים עצמם ועל ההתמודדויות שהן מנת חלקו, אפשר להבין כמה חסד יש בכתיבה".

בקרב ספרי הפרוזה שיצאו השנה מתחומי המגזר בולט במיוחד ספרו של הרב ליאור אנגלמן, 'לא מפסיקים אהבה באמצע'. הספר זכה לתפוצה נרחבת ונקרא גם על ידי אנשים שאינם עונים להגדרה דתית כלשהי. הרב אנגלמן, אשר מלמד בישיבת עטרת כוהנים, במדרשת הרובע ובמכון מאיר, נשמע נבוך במקצת כשאני מצמידה לשם שלו את התואר רב.

אז מה, אתה לא רב?

"לא יודע. אני לא כל כך מגדיר את עצמי ככזה. בואי נגיד שאני אדם מאמין שאכפת לו לתקן ולפעול והוא מנסה לעשות זאת בכל דרך שהיא. הדחף שגורם לי ללמד תורה, הוא הדחף שמניע אותי לכתוב. שני התארים שלי - רב וסופר, מביעים בתוכם משאלה גדולה שרוצה להשפיע על אנשים ולגעת להם בלב".

גם הרב אנגלמן, כמו מרבית הסופרים שהתראיינו לכתבה זו, מביא עמו לכתיבה ערך מוסף מתוך היכרותו עם עולם התורה. "תמיד שואלים אותי אם אין מגבלות על סופר דתי, ואני עונה כל הזמן את אותה תשובה: אם התורה לא נוגעת לך ואתה רחוק ממנה - אז בוודאי שיש מגבלות. אבל אם אדם מחובר לתורה באמת, אז היא רק מוסיפה לו כוחות, ותאמיני לי שאין סופר שלא זקוק לכוחות".

ספרו הראשון של הרב אנגלמן, 'שקופים', חשף אותו לביקוש הרב שיש לספרות טובה שאינה יורדת "למקומות הנמוכים שבנפש הבהמית", כדבריו, אלא נותנת מקום נרחב לעומקם של דברים. "מה שהצניעות עושה לחיים, היא עושה לכתיבה. דווקא מהמקום הנקי של לברור דברים בנפש, אפשר לתת לקוראים הרבה יותר".

המפגש הצמוד שיש לרב אנגלמן עם קהלים רחבים בציבוריות הישראלית, מתוקף היותו מנחה סדנאות כתיבה, נותן לו מבט ייחודי על הנעשה מסביב. "חזרתי עכשיו מסדנה שהשתתפו בה סופרים בינלאומיים, והם דנו בשאלה האם סופר אמור להיות מוסרי יותר משאר האוכלוסייה. לא הגיעו שם למסקנה ברורה, אבל השורה התחתונה היא שלסופר יש המון כוח ביד, והוא יכול להשפיע על אנשים שרחוקים ממנו מאוד בהשקפת העולם או באורח החיים שלהם".

אז אתה יוצא בקריאה נרגשת לכל בעלי הכישרונות במגזר לשבת ולכתוב?

"העולם הערכי-אמוני עוד לא מצא את מקומו בספרות ואני מצר על כך. אני מקווה שיצטרפו אליי סופרים נוספים עם השקפת עולם תורנית והספרים שלהם יצליחו לפרוץ את תחומי המגזר".

"ליצור עם להט של תורה"

בתוך שטף היצירה הדתית שהחל לנבוע בשנים האחרונות, שמור מקום של כבוד למי שאפשר לכנותו פורץ הדרך בתחום - הרב חיים סבתו, שהיה החלוץ הראשון לסופרים שבאו בעקבותיו. עד כה יצאו מתחת ידיו עשרה ספרים, שהמוכר שבהם, 'תיאום כוונות' על חוויותיו ממלחמת יום כיפור, זיכה אותו בפרס ספיר היוקרתי. הרב סבתו, המשמש כר"מ בישיבת מעלה אדומים, מתאר את כתיבתו כחיבור בין "אהבת היצירה, אהבת הלשון וההשראה", ובטוח כי לכל סופר חייבת להיות "נביעה פנימית", אחרת הוא יחווה קשיים גדולים בכתיבה.

האם העובדה שהרב מגיע מתוך עולם התורה מסייעת ליצירה שלו או מגבילה אותה?

"אי אפשר ליצירה אמנותית שלא תהא חופשית ופנימית, אך ברור לי שכאשר בן תורה יוצר, ניכרת ביצירתו האמונה הפנימית והלהט שלו לתורה וזה ערך מוסף גדול מאוד. אדם שהוא מאמין בקדוש ברוך הוא ושומר את מצוותיו, יביא איתו את המטען הזה אל תוך הכתיבה".

הרב סבתו מוסיף כי הניסיון להפריד את התואר רב מהתואר סופר חוטא למטרה, מכיוון ש"לאדם ישנה אישיות אחת המכילה רבדים רבים, ואת הרבדים הללו הוא מביע בספריו". כתיבתו של הרב סבתו משלבת בתוכה סיפורי תורה ומדרשי חז"ל, ונראה שאי אפשר לנתק מספריו את אישיותו התורנית. "אדם שחי תורה יסתכל על כל מציאות מנקודת מבט ייחודית של תורה, גם ובעיקר כלפי הדמויות הפועלות ביצירה. צריך לזכור שהספרות היא אכן פנינה יקרה, אבל התורה יקרה מפנינים, וכל חפצים לא ישוו בה, אפילו חפצי שמיים".

תלמידו של הרב סבתו ומי שנחשב לכותב מוערך בפני עצמו הוא הסופר מיכאל שיינפלד, המשמש כר"מ בישיבה התיכונית 'אורות יהודה' באפרת והוציא לאור עד כה חמישה ספרים, ביניהם 'אבידות' ו'החוק למניעת בדידות'. שיינפלד מספר כי דמותו של מורו ורבו שימשה לו מקור השראה ודחפה אותו לפרסם את יצירותיו ברבים. "לרב חיים הייתה השפעה עצומה על 'מאחורי הקלעים' של הנפש שלי. בתחילת דרכי הספרותית נהגתי להראות לו חומרים שכתבתי והתייעצתי איתו רבות בעניין הכתיבה. עם הזמן בניתי את עמוד השדרה האישי שלי ופחות נזקקתי לליווי צמוד בכתיבה".

עיסוקו של שיינפלד כר"מ בישיבה מחדד אצלו את ההשוואה בין היותו מורה לתלמידים ובין תפקידו כסופר. "בכתיבה שלי נעשה מאמץ להבין דמויות אחרות שהן לא מוכרות לי, וכך גם במקצוע ההוראה. דרך לימוד התורה אני מנסה לבחון את נפש התלמידים שלי, איך הם מרגישים ומה הם חושבים, ומתוך כך אני מבין טוב יותר את עצמי". לטענתו, הגרעין הפנימי של שני העיסוקים הללו הוא אחד. "בסופו של יום, אני עוסק בנפשות".

יש מקום בעולם התורני ליצירה שמכוונת לכלל המגזרים?

"כשאני מתיישב לכתוב, אין בי החלטה מודעת שהסיפור יתאים לציבור כולו, אלא רצון להביע את עצמי בלבד. הסיפורים שלי מביעים את העולם הדתי שמכיל גם הוא סערות נפש, תמורות וכאבים, וכשהגיבור בעלילה עובר משהו דומה לזה, הוא רוצה לשתף בתהליך שלו את כל הקוראים וזוהי המטרה הבלעדית של היוצר".

שיינפלד מביע תקווה כי למרות עידן האינטרנט והרשתות החברתיות, שמביא עמו "ירידה כואבת" בהרגלי הקריאה בקרב הציבור הישראלי, קסם הספרות העברית ימשוך אליו שוב קהל קוראים מגוון ואיכותי. "התפקיד של הספרות הוא שיתגעגעו אליה. הרי בכל מילה יש עלילה פנימית ועושר לשוני עצום. אז איך אפשר שלא לקרוא? אני מאמין שהספרות תהיה מספיק אטרקטיבית כדי למשוך אליה את כל הציבור כולו. נוער ומבוגרים".

מלכודת הדבש של השפה העגנונית

אחרון הסופרים המרואיין לכתבה זו הוא הרב חיים נבון, רב קהילת השמשוני במודיעין. הרב נבון פרסם לא מעט ספרים בענייני יהדות וגם ספרי פרוזה. האחרון שבהם, 'ללכת על דגים', נחשב לרומן הראשון שלו ויצר עניין תקשורתי במדורי הספרות השונים. קדם לו הספר '831', ששייך יותר לז'אנר של ספרות המתח. הרב נבון מתאר את התגובות שקיבל לאחר שיצא הספר לחנויות: "קיבלתי שני סוגים של תגובות על ספרי הפרוזה שלי: היו אנשים שנזפו בי שלא מתאים לרב לכתוב ספרות, והיו אנשים שתמכו בי בהתלהבות ואמרו: כל הכבוד, אנחנו צריכים לכבוש את עולם הספרות! אבל אני לא מצאתי את עצמי באף אחת מהתגובות הללו. אני לא כותב כדי לכבוש שום דבר. אני כותב כי יש לי דחף פנימי להביע את עצמי גם באופן הזה, וזה הכול".

על הקשר שיש בין שני התחומים - תורה וספרות - אומר הרב נבון כי "הצירוף ביניהם אינו שגרתי", אך מסביר את ההבדל שקיים, בכל זאת, בין שלל התארים. "אני גם רב וגם סופר וגם עיתונאי וגם מורה. באופן יסודי, אני קודם כול רב. הרבה שנים הייתי מוטרד מהשאלה איך העיסוקים האחרים משתלבים ברבנות שלי. עד שבשלב מסוים החלטתי שאני לא יודע איך הם משתלבים, אבל כל הדברים הללו הם אני, וזה מה שיש בי".

אתה רואה סתירות בין הצורך בכתיבה אמנותית למגבלות התורניות?

"זה בוודאי מוסיף קושי מסוים. אבל כל יצירה מתמודדת עם מגבלות מסוגים שונים, והרבה פעמים משם נובעת עוצמתה. גם כוריאוגרף ורקדן חייבים להתמודד עם כוח המשיכה. מצד אחד זה מגביל אותם כי הרי אי אפשר להכניס ליצירה זינוקים של חמישים מטר, ומצד שני בלי כוח המשיכה אין ריקוד. צריך לזכור שכל הסופרים הגדולים של העבר, יהודים ושאינם יהודים, כתבו בצניעות, והצליחו ליצור כך יצירות נפלאות".

מכיוון שהרב נבון כתב עוד שישה ספרים עיוניים בענייני יהדות, אני מבקשת לברר איתו מהו הערך המוסף של יצירה ספרותית שיוצאת מכותב בן תורה. "אני לא כותב כדי להטיף לערכים מסוימים. זו תעמולה ולא ספרות. אני כותב מתוך העולם הפנימי שלי, ובאופן טבעי העולם הפנימי שלי קשור בתורה ובמצוות, לכן הממד הזה מתבטא באופן טבעי ביצירה שלי. אני חושב שבאופן כללי, סופר שמאמין בערכים עמוקים יכתוב ספרות יותר עמוקה. זה נכון לא רק לגבי רבנים, אלא גם לגבי אנשים כמו דוסטויבסקי וטולסטוי. ברמה פחות פנימית, ההיכרות העמוקה עם מקורות תורניים מעשירה מאוד את שפת הכתיבה. מצד שני, זו גם יכולה להיות מלכודת דבש: יש לא מעט כותבים דתיים שכותבים בשפה של עגנון או של הרב קוק, וזה כבר לא טוב. אדם צריך להיות בן זמנו, ולפתח את השפה של עצמו. אבל המקורות הגדולים שלנו חייבים להעשיר את יצירתו גם מההיבט הזה".

פרופ' צבי מרק, מהמחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר-אילן, עוסק לא מעט שנים בבחינת המגמות המתחדשות בספרות העברית המתפתחת. מבחינתו, רבנים שכותבים ספרות עכשווית ומפרסמים אותה בהוצאות הספרים השונות, עושים בכך טובה גדולה לציבור הרחב, אשר מרוויח קולות מגוונים ומרתקים בשיח הספרותי בארץ. "הקוראים מקבלים יצירות נהדרות שחוזרות לשורשיה של הספרות העברית החדשה, הבנויה על רבדים עמוקים מהתלמוד, מספרות השו"ת ומסיפורי חסידים. מעטים הסופרים שהם בני בית בתרבות היהודית, ורבים מהם, לצערי, בקיאים יותר בתרבות המערבית מאשר במקורות חז"ל".

אחד ההסברים שמציע מרק לשאלה מדוע רק עכשיו החלו ספרים אלה לצאת לאור, נעוץ בעובדה כי עד עתה הספרות שויכה לעולם אחר, שאינו קרוב בדעותיו לציבור הדתי. "אנשים לא הרגישו בנוח לחשוף את עולמם הפנימי בפני מגדל השן הספרותי, עם כל מה שהוא מייצג. היום אפשר לומר שיחסי הכוחות השתנו. נוכחותם של אנשי תורה במקצועות האקדמיה הולכת וגדלה, וכך גם בתחומי הממשל והכלכלה. העובדה הזו אפשרה לרבנים כותבי ספרות להשתלב באופן טבעי במערך הכולל של הברנז'ה הספרותית ולעמוד, לעתים באופן מעורר השתאות, ברשימת רבי המכר של הוצאות הספרים". השוני הזה, לטענתו, נבע בין היתר גם מהתחושה בקרב קהל הקוראים. "הציבור הכללי קשוב יותר ומוכן לשמוע קולות אחרים שאינם תואמים בהכרח למה שהשמיעו לו כל השנים".

לסיום, בוחר פרופ' מרק להודות להוצאות הספרים הגדולות ולמי שמקבלים את כתב היד הראשוני של הסופרים בני המגזר. "אני יודע בוודאות כי הממסד הספרותי מעודד את הסופרים שלנו ושמח בהם, ונותן את חלקו ביד רחבה למאמצים של כותבים מוכשרים לצאת החוצה, אל מדף הספרים הכללי. פעם היו אלה יחידי סגולה שאזרו אומץ לפרסם, היום זו תופעה מבורכת שתלך ותתעצם עם השנים".