"קשה לכתוב לילדים מאשר למבוגרים"

הסופרת נאוה מקמל עתיר מתגעגעת לגיבורי המחתרות של פעם ומתנגדת לכוונה לבטל את הבגרות בספרות.

עפרה לקס , ט"ו בסיון תשע"ד

נאוה מקמל עתיר
נאוה מקמל עתיר
דניאל רצבי

"עניין אישי" עם נאוה מקמל עתיר (49). תושבת רמת גן. נשואה לאלי. אם לשלושה. סופרת, מחזאית ומשוררת

התחלה: אוגוסט 64', אחות בכורה ל"אחותי אהובתי נטע". האב עבד כהנדסאי ייצור בתחום האלקטרו-אופטיקה, האם ניהלה בית ספר וכיום עוסקת בתחום המחוננים. "בית מאוד מחבק ותרבותי", כולל הרבה צפייה בתיאטרון.

ותודה לאמי: "אני סופרת בזכות אמא שלי, שזיהתה את הכמיהה שלי למילה הכתובה ומשכה את זה מתוכי. לחביתות היה ריח של חרוזים. היא הייתה מתחילה סיפור ואני מסיימת, ולהפך. היא הרבתה להקשיב לי".

להקשיב: עד היום האם והבעל הם הראשונים לראות את החומרים שהיא כותבת.

בין שתי ערים: בית הילדות ניצב על גבול בני ברק ורמת גן, ועד היום יש געגוע לצפירה הבני-ברקית המודיעה על כניסת השבת. "המרפסת של הסלון הייתה ברמת גן והמרפסת של האמבטיה בבני ברק". הוחלט שהחינוך ייקבע לפי מרפסות האמבטיה.

לימודים: בית ספר הגבעה, "אחד משני בתי הספר החילוניים היחידים בבני ברק". כשבנה עלה לכיתה א' החליטה שהגיע הזמן להראות לו היכן למדה. הם טיפסו במעלה 155 המדרגות המובילות לגבעה, אבל פגשו שם תלמידות סמינר חרדי. היא התחרטה על הסיור, "כי מהזיכרון של בית הספר התוסס שהיה לא נשאר כלום". 

שיר ראשון: כשהייתה בכיתה ב', שלחה אמה שיר שכתבה לאחד מעיתוני הילדים. "פתחתי את העיתון ומתחת לשיר היה כתוב 'נאוה עתיר, ב'1 רמת גן', ורציתי שכל שבוע יכתבו את זה בעיתון. באותו רגע החלטתי שאני רוצה לכתוב שירים".

תיכון: בליך, מגמת מזרחנות, "רק זיכרונות טובים". למרות שבית הספר התגאה בהישגים הספורטיביים והמתמטיים של תלמידיו ("דורון ג'מצ'י למד כיתה מעליי"), שני המקצועות האלה לא דיברו אליה. "הבנתי שמתמטיקאית אני לא יכולה להיות, אבל משהו אחר דווקא כן".

תנועת נוער: הצופים, כולל הדרכה. שם נרכשו אהבת הארץ "שהייתה גם בבית", ערכים, חברות ועזרה הדדית וגם היכרות עם ילדים ממקומות אחרים ועם האדמה. "לעירוניים אין כל כך טבע".

צבא: התחילה בתפקיד פקידותי, אבל כמעט מיד אחר כך יצאה לקורס קצינות ונחתה על כיסא קצינת המיון. התקופה הייתה שלהי 1983, ימי השיירות ללבנון. במסגרת התפקיד שיבצה גם חיילים שהיו צריכים לשרת בארץ הארזים. "אני זוכרת אימהות שמגיעות אליי ומתחננות: 'אל תשלחי לשם את הילד, הסבא והסבתא ניצולי שואה'. ואני, שהייתי בת 18 וחצי, שאלתי מי אני. לא פעם הלכתי לחדר האחורי ופרצתי בבכי".

אקדמיה: התואר הראשון היה בספרות, קולנוע וטלוויזיה. "אבל האהבה הגדולה שלי היא לתיאטרון", והיא אכן עברה לשמוע קורסים במקצוע. בסיום התואר קיבלה מלגת הצטיינות ע"ש מיכה גרניט, שנפל במלחמת יום כיפור. המפגש עם אמו שינה את חייה.

מיכה שוב: בהיותה אם לתינוק קטן, ההאזנה לאם השכולה ולכאבה טלטלה אותה. "הלכתי הביתה וכתבתי שיר במשיכת קולמוס. זה השיר היחיד שלא מחקתי בו דבר". השיר המרגש נקרא "מיכה שוב", והוא התגלגל לידיו של איש שפתח לה דלת.

האיש: הסופר יהודה אטלס, שערך איתה ריאיון רחב היקף ל'ידיעות אחרונות'. "זה היה רגע מכונן. זה הוציא אותי מהאנונימיות שלי, ובהמשך יהודה פתח לי דלתות נוספות לעולם הכתיבה לילדים". גם היא נוהגת כמוהו - "כשאני מזהה מישהו עם סיפור טוב בכיס או שיר טוב בין האצבעות, אני עוזרת לו".

האיש שאיתה: אלי מקמל, קצין משטרה בכיר. בני הזוג ביחד מהתיכון. הם נישאו בהיותה סטודנטית, והוא חלק בלתי נפרד מהכתיבה ומהלכי הרוח הנלווים להם. "כרגע אני אמא טרייה לספר חדש, והוא תמיד מאוד מבין את הצרכים הקשורים בכתיבה. אם אני צריכה שיקרא קטע שכתבתי היום - הוא עוזב הכול וקורא. גם כשהייתי אמא לילדים קטנים, הוא היה לוקח אותם ומפנה לי זמן לכתיבה".

הילדים: היום כבר לא ממש קטנים. תום הוא סטודנט, אופק חיילת וסתו תלמידה.

איילת צוללת: "קיבלתי 16 ציורים מצייר חובב דגים, שהייתי צריכה לכתוב עליהם סיפור בחרוזים בלי להוסיף ציורים ובלי להוריד. אמרתי לעצמי 'תנסי', והשתעשעתי עם הדמויות. לא ידעתי שסופר הוא זה שאמור להוביל את הספר". כך נולד הספר הראשון ואחריו 'גלגולו של אפון'. שני אלה נתנו את האומץ לכתוב את 'העדי של עדי' - ספר פרי יוזמתה שהומחז, היה על הבמה שנים רבות ונכנס לתוכנית הלימודים.

ספרי ילדים: "הרבה יותר קשה לכתוב לילדים מאשר למבוגרים, כי את רוצה לגעת בדבר המדויק ומצד שני לא לחשוף אותם לכאב שהם לא מכירים". לצד ספרי הילדים המצליחים, שחלקם הומחזו ואחרים עשו את הדרך ההפוכה מהצגה לספר, הרקורד כולל כמה ספרי מבוגרים נמכרים ומעוטרים, כמו 'אות מאבשלום'.

האות: הספר הושק בחדרה, בבית העתיק של משפחת פיינברג. "החלטנו שלכבוד ההשקה אכתוב קטעי משחק לי ולעוד מישהי. אנשים עשו ג'וגינג באזור ונדבקו לחלונות המוארים. אחר כך הם צלצלו אליי ושאלו: 'מתי יש עוד מופע?'. מהדבר החד פעמי הזה נולד מופע שהועלה 300 פעמים בכל פינה בארץ". הסטארט אפ הזה נקרא הרצגה, כי הוא מורכב משיחה והצגה.

גאולה כהן: בעקבות 'אות מאבשלום' הרימה הח"כית לשעבר טלפון והזמינה את הסופרת לארוחת בוקר. בין השתיים נוצר קשר אמיץ ("אנחנו מדברות לפחות פעם בשבוע"), ובעקבותיו נולדו גם קטעי משחק ושיר לכבוד דונה גרציה וגם הרצגה חדשה על זהרה לביטוב. אל המופעים אודות אשת הפלמ"ח מקפיד להגיע נציג המשפחה, "וכל פעם אני חומקת הצדה עם טישיו".

השמחה: "זה שיש בעם עוד רעב לדמויות מופת אמיתיות ולא 'כוכב נולד' או דמויות רדודות, אלא אנשים ערכיים שמה שהוביל אותם זה אהבת העם והארץ".

גברתי המורה: בהיותה באוניברסיטה היא נשלפה ללמד ספרות בבית ספר, לאחר ש"המורה נמלטה והשאירה כיתה בלי בגרות". המהלך התברר כמוצלח. "התאהבתי. היה משהו בדבר הזה של לתת ידע למישהו אחר". הסיסמה הייתה "אני לא רוצה שתזכרו כלום, רק שיר אחד של ביאליק וסיפור אחד של עגנון", ונראה שזה עבד. "לפעמים אני מתגעגעת לכיתה למרות שאני עומדת מול קהל כל יום".

ספרות סוף: המחשבה על הכוונה לבטל את הבגרות בספרות מעציבה אותה. "מבחינתי זה מוות מוחלט לתרבות של הדור הבא. מבחינת הילדים ביאליק ורבי יהודה הלוי יישארו שמות של רחובות. לא נראה לי שזה יקרה".

קיסר השכונה: ספר הילדים החדש שעוסק בחרם. הספר נולד בעקבות פגישה עם גד, ילד ג'ינג'י חמוד ויתום מאב, שאליו התוודעה כשבאה לתת שיחה בבית ספר. מפגש שהתקיים איתו שש שנים אחר כך, כשהיה בחטיבת הביניים, גילה שהחברים מחרימים אותו. גד אמר: "חרם הוא כמו מחלה מדבקת. זה מתחיל באחד ואחר כך נדבקים כל השאר".

השראה: "לפעמים ילד אומר לך משפט שסופרים לא ידעו לזקק אותו במשך שנים". כשהגיעה הביתה החלה לכתוב מחזה, שאליו נכנסו בלי לשאול הרבה ילדים שהיא פוגשת בבתי הספר וילדים שכותבים לה ברשת. ההצגה השתתפה בפסטיבל חיפה להצגות ילדים, השחקן הראשי זכה בפרס ראשון, ואנשים החלו לבקש את הספר. "בצחוק אמרתי שהוא יצא בעוד שנה", וכך היה.

תגובות: הספר יצא לאור לפני כמה שבועות והתגובות מדהימות. "זה פותח שיחות בכיתות. לא מדברים על הכיתה שלנו, אלא על הכיתה של גד. ילד אחד אמר לי בסוף אחת ההרצאות: 'חוץ מזה שיש לי אבא, אני גד'. הרצון היה לגעת בחרם הקלאסי, הכואב, "בכוונה לא הלכתי על הפייסבוק". בספר היא כותבת גם על מי שנכווה מהחרם, אבל גם על מי שיוצר אותו וגם על הרוב הדומם. "מי שלא עוצר חרם - הוא שותף".

פרסים: בצקלונה פרסים ותארים, כמו ספר פלטינה על מכירת יותר מ‑40 אלף עותקים של 'אות מאבשלום', זכייה במצעדי ספרים והופעה ברשימת 50 הנשים המשפיעות של 'ליידי גלובס' בשנת תש"ע. "לא חשבתי שזה יקרה לי. אני תמיד שמחה עם מה שיש עכשיו. טוב לי". 

אם זה לא היה המסלול: היסטוריונית, "בוודאות". יש אהבה גדולה להיסטוריה, בעיקר להיסטוריה של עם ישראל. ולפעמים האהבה הזאת מתמזגת עם העבודה. "עכשיו אני בעיצומו של תחקיר על דמות היסטורית. אני קוראת אלפי עמודים בחודש. המשפחה שלי גרה בתוך ספרים".

ובמגרש הביתי

בוקר טוב: אמנם ההשכמה מתבצעת הרבה לפני זמן היציאה מהבית, "ובכל זאת נהג המונית מחכה לי 20 דקות". הקפה נשתה במעלית, האיפור מתבצע ברמזורים, "אני לא מסתדרת עם הזמן". השעות זורמות הכי מהר בבקרים המוקדשים לכתיבה. "פתאום מגיעים הצהריים".

מוזיקה: ישראלית. הרפרטואר נע משלמה ארצי וחוה אלברשטיין דרך מיכה שטרית ועמיר בניון ועד קרן פלס ועידן עמדי. "אני אוהבת מוזיקה אופטימית". ההאזנה מתבצעת הרבה בזמן הנסיעות.

שבת: בכל ליל שבת מתקיים כינוס של משפחתה ומשפחת בעלה המורחבות. "מחכים לזה כל שבוע". כולם גרים בצד אחד של העיר רמת גן.

אוכל: התפריט לא כולל בשר ודגים, מה שמוביל הישר אל חיק הפירות, במיוחד היבשים. "ט"ו בשבט הוא לגמרי בשבילי". מישהי פעם אמרה לה שאהבה גדולה לפירות מעידה על חיבור לארץ ולאדמה, והיא מזדהה עם הקביעה, "למרות שאני גרה בקומה 15".

אחזקת הבית: העבודות מתבצעות על ידי הסופרת. "הפדנטיות שלי גרמה לכך ששום מיקור חוץ לא עמד בסטנדרטים". היום מתחיל רק אחרי שהבית מלא ריחות ניקיון.

מפחיד: "מוות של היקרים לי".

דמות מופת: במה שקשור ליומיום - אִמה. "בלהיות אמא, אוזן קשבת. יש לה קשר מדהים לאדם ולזולת וחוכמת חיים וחוכמת הלב". ברמה האידאית נמצאות נשים שניהלו את חייהן בלי פשרות ושערכים היו אצלן לפני הכול, כמו למשל מרים פרץ ורונה רמון "שלוקחות את האסון הכי גדול שלהן למקום שיכול להאיר לאחרים".

פנאי: יש אהבה גדולה לקריאה, לצפייה בתיאטרון ולטיולים בארץ וגם בחו"ל. יש קשרים עם חברים בכל מיני מקומות בארץ, כמו למשל בעוספיה. "נתתי שם הרצאה בהתנדבות בבית הספר התיכון, וזה היה אחד הימים המרגשים שהיו לי".

משאלה: בריאות טובה ליקיריי. כל היתר קוסמטיקה".

כשתהיי גדולה: סופרת. "אני עושה את מה שחלמתי עליו וחולמת את מה שאני עושה". סופרים לא רואים את העיניים של הקוראים שלהם, אבל היא כן, בהרצגות (ע"ע) למבוגרים ובבתי הספר עם הילדים וזה מרגש. "אני אמשיך לכתוב כל עוד הראש שלי יעבוד והידיים לא תרעדנה".