פנסיה עם "אקשן"

פרופ' אנט סיגל נפרדה ממקצוע הפתולוגיה לטובת יצירת סרטים יהודיים.

רבקי גולדפינגר , ט"ו בסיון תשע"ד

פרופ' אנט סיגל
פרופ' אנט סיגל
דניאל רצבי

דרך ארוכה עברה פרופ' אנט סיגל מעיסוקה כפתולוגית בעלת שם עולמי ועד לעשייתה העכשווית בעולם הקולנוע היהודי, אבל את הניתוח הראשון שביצעה כמתמחה לפתולוגיה היא לא תשכח לעולם.

היה זה תינוק שנפטר במהלך הלידה וסיגל נדרשה כמתמחה צעירה לנתחו כדי לבחון את סיבת המוות. "באותו רגע כמעט התעלפתי", היא משחזרת במבטא צרפתי כבד. סיגל, שהייתה באותם ימים בחודשי היריון מתקדמים, הרגישה שמדובר במשימה כמעט בלתי אפשרית. חברתה לניתוח, מתמחה אף היא, הכריזה שאינה מסוגלת לכך ויצאה מהחדר בדמעות.

"עמדתי שם והתלבטתי מה אני הולכת לעשות. אני אמא בעצמי, התינוק הזה הוא כמו התינוק שיש לי בבטן, איך אוכל בכלל לגעת בו? אבל אז חשבתי על ההורים האומללים של אותו תינוק, שבטח אבלים עכשיו ומצפים להסבר מניח את הדעת למה הבן שלהם מת, והחלטתי שלמענם אני חייבת לעשות את זה. בניתוח עשיתי לעצמי סוויץ' בראש. לא התייחסתי לגופה שמונחת לפניי כאל תינוק, אלא כאל חולה שאני צריכה לתת להורים שלו תשובה מדויקת וברורה. הניתוח הפך מבחינתי לחקירה מדעית. הבנתי שאני צריכה להעניק הסברים למשפחה שלו וגם לעולם המדע. נשמתי עמוק והתרכזתי במטרה".

וכך, חדורת תחושת שליחות, קפצה סיגל למים העמוקים של עולם הפתולוגיה. מאז עברה כארבעה עשורים של קריירה מקצועית מרשימה. פרופ' סיגל עבדה במעבדות ובחדרי ניתוח בבתי חולים מהמובילים בארץ, שימשה כמרצה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב ובכמה בתי ספר לאחיות. בנוסף לכך היא לקחה חלק בכנסים בינלאומיים וחיברה עשרות מאמרים מקצועיים בתחום הפתולוגיה והמחקר. זאת בנוסף להיותה רעיה ואם גאה לארבעה ילדים.

"פתולוגיה זה לא רק גופות"

פרופ' סיגל, כיום תושבת פתח תקווה, נולדה בצרפת לפני 73 שנים, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. הוריה, סוזן נטף וד"ר ז'אן דניאל, הסתתרו מפני הנאצים יחד עם ילדיהם הקטנים בכפר נידח בדרום צרפת. אביה, שלא היה יהודי, הקים במחתרת קליניקה רפואית להצלת ילדים יהודים ופליטים. לימים זכה בתואר חסיד אומות העולם. "אבא היה רופא משפחה מסור והיה פעיל בכפר. בזכותו ניצלנו", היא מציינת.

עם תום המלחמה השתלבה משפחתה בקהילה היהודית בצרפת. סיגל ואחיה למדו בבית הספר הציבורי. "כל הילדות שלי למדתי עם ילדים לא יהודים, חינוך כללי". פעם בשבוע נשלחה לבית הספר היהודי המקומי, שם למדה עברית, מושגי יסוד ביהדות ותנ"ך. "למרות שגדלתי בבית לא דתי, היה חשוב לאמא שנדע שאנחנו יהודים".

בימי התיכון היא הייתה תלמידה בינונית. "באותן שנים לא עניינו אותי לא מבחנים ולא לימודים. הייתי בתנועת נוער והייתי פעילה בספורט". במבט לאחור תולה סיגל את חוסר ההשקעה בלימודים בדמותה הכבירה של אמה, פרופ' סוזן נטף-דניאל, חוקרת שפות ויהדות הלניסטית. "מאוד קשה להיות בת של אמא כזאת. אמא שלי הייתה סוּפר טובה בהכול. כנראה הדמות העצומה שלה הלחיצה אותי. המורים שלי הכירו אותה וציפו ממני להיות כמותה, וכנערה מתבגרת זה שיתק אותי. ניסיתי למרוד בה", היא מסבירה. "אני זוכרת את עצמי יושבת ליד החלון בכיתה וחולמת, לא השקעתי בלימודים. לאמא זה מאוד כאב".

את לימודי התיכון היא השלימה, וכשבגרה פנתה ללימודי רפואה באוניברסיטה בפריז. במסגרת לימודיה פגשה את ברונו סיגל, מי שלימים הפך לבעלה, סטודנט יהודי לרפואה. הם נישאו, ובתום לימודיהם נסעו עם תינוקת קטנה להתמחות בבית חולים בארצות הברית. הבעל ד"ר סיגל התקבל להתמחות בכירורגיה כללית ואילו סיגל, שהייתה בחודשי היריון מתקדמים עם ילדה השני, התקשתה למצוא עבודה בתחום שבו חפצה - רפואת ילדים.

לתחום הפתולוגיה, היא מדגישה, הגיעה לגמרי במקרה. "לאורך השנים היה לי ברור שאני רוצה להתמקצע ברפואת ילדים. זה היה החלום שלי. אבל בגלל ההיריון לא רצו לקבל אותי במחלקות הילדים. רק הפתולוג בבית החולים הסכים לקחת אותי להתמחות, בתנאי שאתחייב לא להאריך את חופשת הלידה". בלית ברירה נעתרה סיגל לדרישותיו, וכאמור עברה במחלקה הפתולוגית את טבילת האש הראשונה בניתוח גופת תינוק בן יומו, ושם גם השלימה בהצלחה את כל תקופת התמחותה.

למרות שבתחילת דרכה הייתה משוכנעת שנועדה לשמש כרופאת ילדים, פרופ' סיגל שמחה על שהתגלגלה דווקא לתחום הפתולוגיה. "בניגוד למה שכולם נוטים לחשוב, פתולוגיה זה לא רק להתעסק עם מתים וגופות", היא אומרת. "מדובר בתחום מעניין ומאתגר מבחינה מדעית. הפתולוג בעצם צריך לאתר את השינויים הפיזיולוגיים שמתרחשים בגוף, לאבחן מחלות ולחפש את הסיבה שהובילה אנשים למותם. זו עבודה מאוד מורכבת ומאוד מסקרנת", היא אומרת בהתלהבות. "זה עולם ומלואו ונוגע בכל תחומי הרפואה. כל מקרה היה כמו כתב חידה, עם אחריות גדולה לפתור אותו".

לשם המחשה היא מתארת מקרה שבו נכנס לבית החולים צעיר שאובחן כחולה בדלקת ריאות, ונפטר באורח לא ברור לאחר עשרה ימים. "כולם היו מופתעים ממה שקרה, וקיבלנו רשות מהמשפחה לנתח אותו. בשבילי זה היה אתגר אמיתי לבדוק לעומק איבר איבר ולראות מה גרם לקריסה הלא ברורה הזאת. בדקתי לב, ריאות, מוח, כליות. אחרי בדיקה מקיפה מצאתי גידול בריאה. קראתי לצוות המחלקה והראיתי להם אותו. היה חשוב לי שהם יראו את זה בעיניים וזה יישאר להם בזיכרון, כדי שכאשר החולה הבא יבוא עם דלקת ריאות הם יבחנו גם את האופציה הזאת".

"הילדים לא ידעו אפילו 'שמע ישראל'"

את מתייחסת לעבודת הפתולוג כאל סוג של שליחות?

"חד משמעית כן. הרפואה לא יכלה להתקדם בלי הפתולוגיה. בהרבה מקרים האבחון של הפתולוג הוא קריטי גם כדי לקבוע את הטיפול המתאים ביותר לחולה הספציפי. האונקולוג, לדוגמה, קובע את תוכנית הטיפולים לחולה שלו על בסיס הדו"ח שהפתולוג מציג לו. לפני שנים פנו אליי בני זוג דתיים שנולד להם ילד עם לקויות ובלידה השנייה העובר שלהם מת. הם היו מיואשים והגיעו אליי מפורקים לגמרי. לאחר הבדיקה התברר שאיזה זן של וירוס פגע במהלך ההיריון בעוברים, ובטיפול יחסית פשוט ניתן לפתור את זה. האישה קיבלה טיפול ואחר כך נולדו להם ילדים בריאים ושלמים. במקרה הזה היה חשוב לגלות את הבעיה למען ההורים, אבל גם למען הילדים הבאים".

פרופ' סיגל מכירה ביחס המסויג של החברה הדתית לניתוח לאחר המוות, אך כפתולוגית דתית היא מבקשת להדגיש את החשיבות הרבה בניתוחים אלו, כמובן כשהם נערכים בהתאם לכללי ההלכה.

"בחברה הדתית חוששים מהנתיחה, מפגיעה בכבוד המת ולפעמים גם מהעיכוב בקבורה. זה נובע הרבה פעמים מסטריאוטיפים ומחוסר ידע. במקרים שצריך לדעת מה הייתה סיבת המוות על ידי נתיחה, זה כמובן מחייב את הרופאים לכבד את המת ולעמוד בכל הדרישות ההלכתיות להחזרת חלקי הגופה לקבר ישראל. כיום יש הבנה של הצוות הרפואי שהחולה הדתי ומשפחתו מתייעצים עם רב, ואין רב שלא יסכים לנתיחה אחרי המוות כשכל התנאים יעמדו במבחן. אני מאמינה שבמקרים כאלו חייבים רגישות והידברות, כי אחרי הכול היהדות היא תורת חיים".

ובחזרה לתקופת ההתמחות בארצות הברית. חמש שנים שהו בני הזוג סיגל בניכר, השלימו את התמחותם בהצלחה ובסיומה עלו ארצה. "הגענו לישראל עם שלושה ילדים קטנים. בשבילי זו הייתה ארץ חדשה, שפה חדשה והתחלה חדשה. מצאתי עבודה בבית החולים תל השומר ובעלי התחיל לעבוד בבית החולים אסף הרופא".

את ילדיה שלחה לבית ספר ממלכתי ברמת גן. "מהר מאוד שמתי לב שהם לא לומדים שום דבר שקשור ליהדות. לא הייתה שום זיקה לדת, חילוניות טוטלית. לא הייתי דתייה אבל זה מאוד הפריע לי. חשבתי שילד יהודי בארץ ישראל צריך לדעת משהו על השורשים שלו", היא מסבירה. "דאגתי עם איזה מטען ייצאו הילדים שלי מהחינוך הממלכתי, אפילו 'שמע ישראל' הם לא ידעו. בצרפת התחנכתי בחינוך הציבורי ושם לימדו אותנו הרבה על הנצרות. למדנו את הברית החדשה ועל כל הקדושים של ישו. אני מתקשה להבין למה בחינוך הציבורי במדינת היהודים לימודי יהדות הם מחוץ לתחום", היא מלינה.

לאחר התלבטות קצרה, החליטה יחד עם בעלה לשלוח את ילדיה לחינוך הממלכתי-דתי, שקיבל אותם לדבריה "בחשש מסוים אך גם בחום ובזרועות פתוחות". בדיעבד הסתבר כי הייתה זו החלטה גורלית לא רק לילדים אלא לכל המשפחה. "הילדים, שקיבלו בבית הספר חינוך דתי, שינו לגמרי את הבית שלנו. החינוך הדתי הקרין על כולם. הם התחילו ללמוד שם על המצוות, חזרו הביתה ולימדו אותנו. זו הייתה חזרה איטית בתשובה, שלב אחרי שלב. התחלנו לשמור שבת, ללכת לשיעורי תורה, ללמוד. הבן הבכור עשה בר מצווה ולימד את אבא שלו להניח תפילין. הבת שלי לימדה אותי דיני כשרות במטבח. ראינו שהילדים שלנו בחברה טובה והתחברנו לצורת החיים ולאמונה הזאת". הילדים חונכו במוסדות החינוך הממלכתי-דתי וההורים השתלבו בקהילת בית הכנסת השכונתית. "החיים הם לא מקריות, אם קורה לך משהו צריך לראות את זה. אני שמחה על מה שקרה", היא אומרת.

"יש מי שמנהל את העולם וצריך רק לפקוח את העיניים ולראות את זה. אני זוכרת מקרה מדהים שהיה לפני כמה שנים, בתקופה שעוד עשיתי תורנות בבית החולים פורייה, שאין לו הסבר הגיוני חוץ מהשגחה". באחד הבקרים בדרכה לבית החולים, לקחה טרמפ חייל צעיר. תוך כדי נסיעה פרץ החייל בבכי ושיתף את פרופ' סיגל באסונו האישי. "הוא סיפר לי, בלי לדעת במה אני עובדת, שאשתו ילדה לפני שבוע תינוק מת. להפתעתי נזכרתי שאני בעצמי ניתחתי את העובר שלו. החייל החמוד הזה היה אומלל ומלא רגשות אשמה. הוא התייסר וחשב שאולי נתן לאשתו לעבוד קשה מדי ובגלל המאמץ זה קרה. למרות שבדרך כלל הפתולוג לא מדבר ישירות עם בני המשפחה, אמרתי לו שאני יודעת ממה העובר שלו מת והסברתי לו שלא היה לו שום סיכוי לחיות כי הוא סבל ממום נדיר בלב. הרגעתי אותו ונתתי לו תקווה. איזו מקריות שהוא עלה דווקא אליי לרכב, אבל כנראה הייתה פה יד מכוונת ששלחה אותו אליי, כדי שאני ארגיע ואעודד אותו".

"הקולנוע – אהבה ישנה מפריז"

ארבעה עשורים אינטנסיביים הקדישה פרופ' אנט סיגל למקצוע הפתולוגיה, עד שפרשה לגמלאות והחליטה לפתוח פרק חדש ומרענן בחייה.

"החלטתי להשאיר מאחור את הפתולוגיה ולעשות מה שהלב שלי חפץ", היא מחייכת. מלאת אנרגיות וצימאון בלתי נגמר לידע, נרשמה כסטודנטית מן המניין באוניברסיטת בר-אילן ולמדה בשקיקה לימודי תואר ראשון ושני ביהדות ובתנ"ך. כאילו לא די בכך, פתחה פרופ' סיגל בקריירה מרשימה לא פחות בתחום מפתיע ולא צפוי - תסריטאות ובימוי קולנועי. למרות גילה המבוגר יחסית, השתלבה סיגל כתלמידה בבית הספר לקולנוע יהודי 'תורת החיים' במדרשת טֹהר שביד בנימין ובבית הספר שחורי ללימודי תסריטאות בתל אביב. היא השתלמה ביסודיות בתחום והספיקה להוציא מתחת ידה כבר כמה סרטים, ביניהם 'האישה החכמה מירושלים' על אמה פרופ' סוזן נטף-דניאל ז"ל, ו'שירת הים' על חוויותיה בגוש קטיף בימים שלפני הגירוש. לאחרונה יצא לאור סרטה התיעודי 'כתובת דילהרוזה', על סיפורו של רפאל דילהרוזה והאוצר ההיסטורי שנחשף מתחת לביתו.

סיגל לא נחה על זרי הדפנה ועל שולחנה כבר מונחים שני תסריטים נוספים שכתבה בעיבוד מודרני לסיפורי תנ"ך, ועוד כמה תסריטים שעליהם היא שוקדת בימים אלו. "תביני", היא משיבה לפליאתי על עשייתה הנמרצת, "תוחלת החיים הממוצעת לאישה בישראל היא 84, כך שפחות או יותר נותרו לי עשר שנים לחיות. זה לא הרבה זמן. בגילי אני כבר מבינה שהחיים הם לא לנצח ושהזמן טס במהירות. עכשיו, בפנסיה, יש לי אפשרות להגשים חלומות וזה נהדר. אני רוצה לנצל כל רגע ולהספיק כמה שיותר".

על הקריירה הקולנועית היא הסתערה בכל כוחה. "כל השנים ידעתי שיבוא יום ואעשה קולנוע. זו אהבה ישנה שלי, משהו שאני מאוד אוהבת מאז נעוריי בפריז. העולם מלא דברים מעניינים שקרובים אלינו, רק צריך לשים עליהם את הפוקוס. בטבע שלי יש לי סקרנות להמון דברים מסביבי, ודרך המצלמה אני יכולה להתמקד בהם".

סרטה הראשון 'שירת הים' מתעד חודש ימים ביישוב שירת הים לפני חורבנו, בקיץ של שנת תשס"ה. "לפני כן יצאתי להפגנות. אין הפגנה שלא הייתי בה. הייתי צרפתייה תמימה שחשבה שמחאת ההמונים תשפיע, אבל כשראיתי שההפגנות לא עוזרות, החלטתי פשוט לעזוב הכול ולרדת לגוש. לקחתי איתי תיק קטן עם ציוד ואת מצלמת הווידאו וירדתי דרומה. זה היה ביום שסגרו את גוש קטיף, אבל השגתי אישור מיוחד להיכנס לשם. הייתי שם חודש ימים. הסתובבתי עם הרכב והכרתי אנשים מדהימים חדורי אמונה".

סיגל, שהייתה באותם ימים בת 64, חיה במשך חודש באוהל בד עם שב"חיות צעירות על שפת הים ותיעדה את ההיסטוריה המתחוללת לנגד עיניה. "חודש לא הייתי בבית. עזרתי שם כרופאה במה שיכולתי. הסתובבתי עם המצלמה וצילמתי בלי הפסקה. אמרו לי: 'השתגעת? בגילך את מסתובבת ככה, ישנה על החול? זה רק לצעירים'. אבל אני ידעתי שזה איפה שאני צריכה להיות".

ביום הגירוש נותרה אחרונה ביישוב. "כולם הועלו על האוטובוסים. היישוב היה שומם, חום אימים ורק כמה חיילים זרוקים על הדשא. פתאום ראיתי שחיילים נכנסו לאחד הבתים והתיישבו על ספה כבתוך שלהם. נכנסתי ואמרתי להם: 'סליחה, זה הבית שלכם? איך אתם מעזים להיכנס בלי רשות?'. הם יצאו בלי לומר דבר וסגרו את הדלת. זו הייתה נקמה פסיכולוגית קטנה".

"הגירוש היה בשבילי טראומה קשה מאוד", היא נאנחת. "לקח לי המון זמן לעכל את זה. זה כאב לי יותר מהמוות של אמא שלי, שהיה שנה קודם. כל העולם המוסרי חרב יחד עם הגוש. עם כל הכאב והשבר, היה לי ברור שאם זה קרה – ה' רצה את זה. התירוץ שמצאתי לעצמי לגירוש הוא שתושבי הגוש הנפלאים האלה היו עד אז מובדלים מהעם, במעין חממה משלהם. זו כנראה הייתה תוכנית אלוקית לפזר את תושבי גוש קטיף בכל הארץ. היום הם מקרינים מהעוצמה שלהם בכל מקום. אני מוצאת בנימוק הזה מעט נחמה". את חומרי הגלם של הצילום החובבני שערכה באותם ימים סוערים היא הפכה לסרט קצר המנציח את החיים באותו חודש היסטורי.

"להנגיש את התנ"ך לכולם"

את סרט הגמר בלימודיה בבית הספר לקולנוע יהודי בחרה לעשות על אמה, פרופ' סוזן נטף-דניאל ז"ל. "אמא הייתה ענקית", היא אומרת בהערכה. "היא האישה הספרדייה הראשונה שזכתה בתואר פרופסור באקדמיה בארץ. היא עסקה במחקר הלשוני על תרגום השבעים ופילון האלכסנדרוני". במשך 21 שנים סיימה אמה את התלמוד שלוש פעמים. "הישג נדיר אצל גברים, אבל ללא ספק חסר תקדים לאישה. אמא גם אהבה את ארץ ישראל בכל לבה, והביעה את דעתה הציונית בטור שבועי בערוץ 7".

אם הקשר עם אמה החל במרד בתקופת הנעורים, הוא הסתיים בקשר אמיץ בערוב ימיה. "סיימנו כחברות בלב ובנפש. הבנו שכל אחת שונה מהשנייה, אך יכולה ללמוד מהשנייה בגובה העיניים. כל זה בזכות האופי הנהדר של אמי, שידעה להקשיב ולהתלהב מלמידה עד יום מותה. אני עוד לא הגעתי לרמה הזאת". 

מלבד סיגל ואמה שזכו בפרופסורה, גם בתה של סיגל, מיכל בר-אשר סיגל, היא חוקרת ספרות חז"ל ובעלת תואר פרופסור.

אתן שלושה דורות במשפחה של נשים שאוחזות בפרופסורה, ולך יש גם בעל ובן בעלי תואר דוקטור. איך מחנכים למצוינות האקדמית הזאת?

"לא חינכתי למצוינות בכוונה תחילה. לדעתי החינוך הכי טוב זה להיות הורה קשוב שדוחף קדימה ולא מוותר. חשוב להעמיד גבולות ובעיקר לעשות ולחנך אך ורק במה שמאמינים בו, ללכת עם הלב. אמא שלי לימדה אותנו שהכול אפשרי, לנשים כמו לגברים. רק צריך לרצות במשהו ולהתעמק בו ואז השמיים הם הגבול. תלמד ותשקיע במה שלבך רוצה - ובעזרת ה' תצליח", היא משיבה בפשטות.

סרטה האחרון 'כתובת דילהרוזה', שיצא לאור ממש בימים אלו, מגלה את סיפורה של המערה הסודית שנתגלתה לגמרי במקרה בחצר ביתו של רפאל דילהרוזה בירושלים. במערה נתגלתה כתובת נדירה מימי בית שני, וההשערה הארכיאולוגית הרווחת היא כי במקום קבור לא אחר מאשר מתתיהו בן יהודה, המלך החשמונאי האחרון. "זהו סיפור מדהים שמשלב יחד עבר והווה, וחשבתי שיש כאן ערך היסטורי. לקחתי כסף מהירושה של אמא למען הסרט הזה".

שנה תמימה היא עמלה על הסרט. "באתי עם התסריט, לקחתי במאי וצלם ויצאתי לדרך, אבל גם אז עוד לא הבנתי איזה סיפור עצום ומרתק יש לי כאן. דילהרוזה (שבתו היא העיתונאית אמילי עמרוסי – ר"ג) גילה חתיכת היסטוריה בת אלפיים שנה מתחת לבית שלו, ואני מקווה שהסרט יחשוף את הסיפור הזה לכמה שיותר בני אדם". 

כמו שבעבודתה כפתולוגית מצאה סיגל שליחות, כך גם בעבודתה הקולנועית. סיגל שמה לה למטרה להוציא סרטים על סיפורי התנ"ך באמירה עכשווית. "אני רוצה להנגיש את התנ"ך לכולם. שאנשים יתחברו לספר הספרים. כל סיפור שקראתי בתנ"ך, תמיד אמרתי: 'וואו, איזה תסריט מעולה, איזו עלילה. זה כמו סרט קולנוע'. ואז החלטתי לכתוב תסריטים על התנ"ך בראש מודרני". בין התסריטים שכתבה עד כה: 'בעל החלומות' על סיפורי יוסף, וסיפורו של מואב במגילת רות. "בכתיבה את יוצרת ומעבירה מציאות. רואה בעיניים שלך את המציאות וממחישה אותה לאחרים. יש לי הרבה תוכניות בראש ואני מקווה להמשיך וליצור עוד ועוד", היא מאחלת לעצמה, ואין ספק שמבחינתה עדיין לא נאמרה המילה האחרונה.