בשבע מהדורה דיגיטלית

צעירים בני חמישים

המודל המוצלח של הישיבה לצעירים הניב
שורה של ישיבות תיכוניות שבהן לימודי
קודש מורחבים מאפילים על לימודי
התיכון ובחינות הבגרות

חיים אקשטיין , ט"ו באלול תשע"ד

הרב ירחמיאל וייס. ראש הישיבה לצעירים
הרב ירחמיאל וייס. ראש הישיבה לצעירים
ישל"צ

קשה לחגוג יובל, או כל תאריך אחר שמציין ותק מכובד, למוסד חינוכי. אם מדובר במוסד כושל, צריך להתאמץ בשביל למצוא סיבה לחגוג את קיומו. אם מדובר במוסד מצליח – הוא עשוי להצליח עד כדי כך שישפיע על פני החברה, ואפילו ישכפל את עצמו בדמות מוסדות אחרים כצלמו.

אחרי שזה יקרה, יהיה כבר קשה להיזכר מה החידוש הגדול של המוסד, ואיך המציאות נראתה לפני שהוקם. במקרה של ישיבת ירושלים לצעירים, נדמה שחגיגות היובל שלה – שנערכות בימים אלה - סובלות מהבעיה השנייה. נכון להיום, ישיבות תיכוניות רבות מגדירות את עצמן כתורניות, ואף מצמצמות למינימום האפשרי את כמות לימודי החול במסגרתן. אבל לא יהיה מופרך לומר שמי שהתוותה לכולן את הדרך היא הישיבה הירושלמית שעל יד מרכז הרב.

לא מזדנבים אחרי הישראליות

נכון לשנת ה'תשכ"ד, שדה החינוך הדתי לא היה שומם. כבר היו בו ישיבות תיכוניות, אולפנות ואפילו ישיבות גבוהות וישיבות הסדר. עם זאת, היו מי שלא הסתפקו בקיים והרגישו שמשהו מהותי עדיין חסר. ביניהם היה הרב יעקב פילבר, מחברי שבט איתנים המיתולוגי בבני עקיבא, שנמנו על בוגרי מרכז הרב ומייסדי ישיבת כרם ביבנה. הרב פילבר, אז בן 28 בלבד, חש צורך בישיבה לגילאי תיכון שבה לא יינתן הדגש המקובל על לימודים תיכוניים. "ישל"צ הוקמה לא מפני שחסרו ישיבות, לא מפני שתלמידים רבים חיפשו ישיבה כזאת ולא בגלל הורים שלא היה להם לאן לשלוח את בניהם”, הוא מספר. “היא הוקמה כחלק ממגמה שהתחילה אצל קבוצת נערים בכפר הרא"ה, ולאחר התבססות של מספר שנות לימוד במרכז הרב החליטו לפרוץ החוצה, ולחולל מהפכה תורנית בציבור הציוני-דתי”.

במה זה התבטא?

"מאז שהציונות הדתית הוקמה, היא נגררה אחרי הציבור החילוני. הקימו שם קיבוצים – גם אנחנו הקמנו קיבוצים, הקימו מושבים – גם אנחנו הקמנו מושבים. גם החינוך היה בנוי על 75 אחוזי לימודי חול, וב‑25 האחוזים שבדרך כלל מערכת החינוך הממלכתית משאירה באופן חופשי למורים, הכניסו אצלנו את כל לימודי הקודש. כשהישיבה לצעירים הוקמה, היא הוקמה על טהרת הקודש – גמרא, משנה, תנ"ך, מוסר, מחשבה, הלכה, תולדות עם ישראל ולשון עברית".

הרב פילבר הקים את הישיבה בעזרת חבריו לספסלי ישיבת מרכז הרב – הרב עוזי קלכהיים זצ"ל, הרב צפניה דרורי והרב איתן אייזמן, ובעידודו של ראש הישיבה הרב צבי יהודה קוק. בשנותיה הראשונות, הישיבה שהציעה לימודי קודש בלבד לא התבררה כאטרקטיבית במיוחד. כמו ישיבת כפר הרא"ה בתחילת דרכה, גם היא נפתחה בידי מחזור של שלושה עשר תלמידים בלבד. ובדומה לרב נריה, שדגל בבלעדיות של לימודי הקודש עד שנעתר לדרישות להכניס לימודי חול, גם הרב פילבר ושותפיו החליטו לגשר בין החזון שלהם למציאות בשטח.

"הלכנו בדרכו של הקדוש ברוך הוא, שרצה לברוא את העולם במידת הדין, ראה שאין העולם יכול להתקיים – עמד ושיתף עמה מידת הרחמים. גם אנחנו ראינו שאת התוכנית על טהרת הקודש הציבור לא מקבל, אולי לא איכשר דרא, ולאט לאט שילבנו בתוכנית גם מקצועות כלליים. זה היה תהליך של שנים, והיום בישיבה יש בגרות מלאה”.

עם זאת, הרב פילבר סבור כי הרעיון לא נכשל. “יש כאן שינוי מגמה. בהתחלה המערכת הציונית-דתית הכניסה את הדת לישראליות. היא קיבלה את הישראליות כבסיס ולתוכה הכניסה קצת דתיות. אצלנו כל המגמה היא הפוכה: הבסיס הוא התורה, ולתורה אנחנו מצרפים דברים כלליים - לכתחילה ולא בדיעבד. אנחנו רוצים להכשיר לא רק רבנים, אלא אנשים פרגמטיים, ציבור שיהיה מעורה בחברה הישראלית בכל התחומים, בכל המקצועות, ושיהיו בני תורה. זה דבר שברוך ה' הצליח, על ידי ישיבות, אולפנות, מדרשות, מכינות, קאדר שלם של ציבור שמצד אחד מחובר לתורה ומצד שני מעורה בכל תחומי החיים. זו מגמה שהתחילה בבני עקיבא, בשבט איתנים. התורה הייתה בקרן זווית והבאנו אותה למרכז”.

הרב הראשי מחכה לתלמיד

מאז הקמתה, הישיבה לצעירים שמה דגש לא רק על התורה בכלל, אלא גם על דרכו של הראי"ה קוק בפרט. בהרבה ישיבות תיכוניות אפשר למצוא תמונות של הרב קוק, אבל בישל"צ הוא לא נשאר על הקיר. “כשהגעתי לישיבה לצעירים”, מספר הרב יוני לביא, מייסד 'חברים מקשיבים' ורב אולפנת צביה בבני ברק, “כולם מסביבי אמרו 'הרב אמר', 'הרב אמר', ואני לא ידעתי על איזה רב הם מדברים. לא גדלתי בבית עם תמונה גדולה של הרב קוק על הקיר. הרוח הזאת של הרב קוק, של כלל ישראל, נושמים אותה באוויר של ישל"צ. זה מינרל חיובי שמדביק את כל מי שנמצא שם”.

הקשר לתורה בכלל ולתורת הראי"ה בפרט קשור גם במיקומה של הישיבה, בצמוד לישיבת מרכז הרב. למעשה, המילה בצמוד אינה לגמרי מדויקת: אפשר לומר ששתי הישיבות התקיימו זו בתוך זו, ורק לאחר שנים רבות החל תהליך איטי של הפרדה. גם הצוות החינוכי של הישיבה היה מורכב מאנשי מרכז הרב, כולל דמויות המפתח בישיבה לדורותיה: לימדו בה בין השאר הרב אברהם רמר והרב בני אייזנר זצ"ל, ויבדל"א הרב יהושע רוזן, הרב דב ליאור, הרב חיים שטיינר, ואפילו ברשימת המורים המקצועיים אפשר היה למצוא מורים כמו המורה לספרות הרב חנן פורת זצ"ל והמורה למתמטיקה הרב שלמה אבינר.

“הר"מים שלנו וראשי הישיבה, כולם היו מבית הגידול הזה”, אומר הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת רמת גן, "והיינו ליד בית הגידול הזה. היניקה הזאת מבית המדרש של מרן הרב זצ"ל, אחריו הרב צבי יהודה ואחריו תלמידיו, בלי מרווח, בצורה ישירה, זה דבר שאין לו אח ורע. למדנו בצל דמויות ענק: הרב צבי יהודה, שעדיין היה חי כשהייתי בישיבה והיינו הולכים אליו לשיעורים, וכל הרבנים של ישיבת מרכז הרב לגווניהם השונים. הר"מ שלי בחמישית ובשישית, הרב אברהם רמר, היה דמות מיוחדת במינה. יהודי חי במובן העמוק של המילה, חיוני ואכפתי. היו לי איתו הרבה שעות של שיחה, קשר עמוק, שאלות אמוניות ואפילו קצת מלחמות”.

"היינו אוכלים ביחד, אבל זה לא היה כל כך מוצלח”, נזכר העיתונאי אלישיב רייכנר, “כי היינו עושים הרבה שטויות. בימי שישי היינו פורצים למטבח כדי לטעום מהצ'ולנט של שבת, לפני שלוקחים את כל החלקים הטובים. היה מסדרון שחציו שייך ל'מרכז' וחציו לישל"צ. מתישהו עשו שער באמצע המסדרון, אבל במשך תקופה הלכו שישיסטים ושיעורים גבוהים באותו מסדרון. בסוף המסדרון היה 'סוף הרחוב', חדר שיעורים שהיו מקיימים בו מניינים למי שקם מאוחר. מי שהיה קם מאוחר לא היה מתפלל בחדרו, אלא הולך למניינים ב'זופניק', ב'אוהל יצחק' או באותו 'סוף הרחוב'. ר' אברום שפירא היה נלחם שלא ילכו למניינים מאוחרים, ופעם אחת, כשהתפללתי שם, הוא הגיע כדי לבקש אישית מאנשים לא להתפלל שם. מצאתי את עצמי בתפילת עמידה, כשהרב שפירא – יש מצב שהוא היה אז הרב הראשי – עומד ומחכה שאני אסיים שמונה עשרה”.

חוץ מהסמיכות לישיבה הגבוהה, במה התבטאה האווירה הישיבתית בישל"צ?

"אתה מתרגל מכיתה ט' שאתה צריך לסיים מסכת 'לשמה', אחרת אתה לא רציני. בתשע ורבע נגמר סדר ערב, ואנשים נשארים כדי ללמוד את המסכת הנוספת שהם יסיימו. זה מאוד משמעותי ללמוד מסכתות מעבר למה שאתה צריך, כבר בכיתה ט'. רמת הלימוד הייתה באמת גבוהה, המון שעות קודש”.

לדברי רייכנר, האווירה התורנית הקרינה גם על החוויות החברתיות, שמיזגו בין תסיסת הנעורים לערכי מרכז הרב. “הישיבה לצעירים הייתה בית גידול לסדרני הפגנות ומקימי מאחזים. היה קטע של הקמת יישובים ביו"ש, ללכת לגבעות חדשות, להיות סדרנים בהפגנות. זאת הייתה הגאווה שלנו. גם בריקודגלים וביום ירושלים ב'מרכז', הייתה תחושה שזאת הממלכה שלנו. היינו הולכים לבתים של חזני ונוביק, שני הפעילים הגדולים של הימין אז, בקריית משה, זה היה החמ"ל של כל ההפגנות. אז אמנם היינו רק סדרנים, אבל ברור שחוויות כאלה בונות אותך בסוף, מעצבות תפיסת עולם. השובבות שלנו תמיד הייתה קשורה לאידיאולוגיה”.

"יש חוויה מאוד חזקה שנקראת ישבה"ז", אומר הרב יוני לביא, "חצי או שליש מהישיבה נשארים בחופש הגדול בבין הזמנים. זה דבר מפתיע, כי בדרך כלל תיכוניסטים רק רוצים לברוח. זה דבר שמאוד מאפיין את הישיבה לצעירים - מצליחים להחדיר את הרצון לעשות דברים, לא רק מתוך כפייה. המשמעת היא מהדברים החלשים בישל"צ, מי שלא רוצה ללמוד לא חייב, אבל אדרבה – זה עורר אנשים לעשות דברים כי הם רוצים ומאמינים”.

למה הרב לא הצליח להירדם?

כאמור, חוסר הכפייה והאווירה המשוחררת הם ממאפייניה הבולטים של הישיבה לצעירים. אולי כחלק מהאווירה המשפחתית ואולי מסיבות אחרות, הישל"צניקים נהנים מיד חופשית למדי – מדיניות שקיימת היום גם במוסדות חינוך אחרים, אבל עד לא מזמן הייתה בגדר חידוש. בנוסף לכך, התלמידים תופסים מקום דומיננטי בעיצוב הישיבה, על חשבון מקומו של הצוות החינוכי. אפילו הלוגו שהפך לסמל הישיבה, מעין גופן שמדמה את חומות ירושלים, הגיע באופן ספונטני מקרב החבר'ה: אחרי שבטעות הודפסו חולצות לשני מחזורים שונים עם אותה גלופה, היא הפכה לאחד מסמלי הישיבה עד היום.

"נדיר לפגוש בחינוך הדתי מקום שמבוסס על חופש”, אומר יהודה גזבר, מנחה סדנאות כתיבה, מבוגרי המחזורים האחרונים יחסית בישל"צ. "גם מקומות פתוחים ומאפשרים שואלים כל הזמן מה לעשות עם התלמידים, מארגנים להם תוכניות. גם אם המערכת החינוכית עובדת בשיתוף עם התלמיד, זה בא מעמדה היררכית, של מורה או רב שמרכז את הפעילויות החינוכיות והחברתיות. בישל"צ זה הפוך, היוזמות באות מלמטה, המערכת לא ששה להיות חלק מהסיפור. כמובן שמורים מביעים את דעתם ומדריכים מעיפים הביתה, אבל ביסוד – הדברים לא באים מלמעלה. זה מה שנקרא בסוציולוגיה חיברות, החברה מעצבת את עצמה. דברים כאלה משגעים את ההורים. יש הורים שאכפת להם מאוד לדעת מה קורה, והם מרגישים שאף אחד לא עוקב אחרי הילדים שלהם".

חוסר המעקב לא גובה מחיר גבוה מדי?

"השאלה היא איזה נזק נגרם לילד, ואני לא יודע אם נגרם נזק מחופש. כשכולאים בן אדם בתוך מסגרת ולא מאפשרים לו מרחב תזוזה, דברים רעים קורים; דווקא בחופש שישל"צ מאפשרת, צצים וקורים דברים חיוביים. בסופו של דבר, כשמסתכלים על מחזור, זה מצליח באחוזים די גבוהים".

כשהמורה פחות עוקב אחרי התלמידים – זה בא על חשבון יחס אישי?

"יש פחות יחס אישי, אבל לא נראה לי שזה מפריע למישהו בישל"צ. תלמיד שרוצה – יש לו ר"מים לדבר איתם, המדריכים יודעים מה קורה. לא הרגשתי שאנשים נזקקו ליחס ולא קיבלו אותו".

"מאז ומעולם היה לישל"צ שם של ישיבה שמבריזים בה משיעורים, הולכים לטיולים, אין כיבוי אורות", מוסיף עו"ד בצלאל סמוטריץ', יו"ר עמותת 'רגבים'. “בחטיבה שבה למדתי לפני כן הייתה משמעת ברזל – היו רישומי נוכחות, מתי אתה הולך לישון, מתי אתה קם, ובישל"צ אף אחד לא הקפיד. הייתה אווירה של חופש, יותר מישיבות אחרות שבהן כל מי שלא מגיע לשיעור מקבל עונש”.

ובכל זאת, סמוטריץ' זוכר חוויה אחת של ענישה, שמתקשרת גם לשאלת היחס האישי בישיבה. “למדתי אצל הרב יהושע רוזן. הוא עמד ב'מבחן החזון אי"ש' - היית אומר לו מסכת כלשהי, שורה שלישית, מילה רביעית – והוא היה אומר לך מה כתוב שם. סיפרו שהרצי"ה רצה שהוא יהיה ראש ישיבת מרכז הרב אחריו, אבל הוא לימד כל שנה את הכיתה הצעירה בישיבה לצעירים. פעם אחת השתוללנו בלילה, היה בלגן, והרב רוזן אמר שהפרעתי לו לישון ושלח אותי הביתה לשלושה ימים. בבוקר הראשון אחרי שחזרתי הביתה, הוא צלצל לאבא שלי שאחזור מהר, כי הוא לא ישן בלילה בגלל זה. יהודי מבוגר, בן למעלה משמונים, מחנך גדול, כשהוא אומר 'לא ישנתי' – הוא באמת לא ישן".

גם הרב פרופ' נריה גוטל, ראש מכללת 'אורות ישראל', זוכר את היחס האישי בישיבה לצעירים – שבה שימש גם כמורה – כחוויה משמעותית. "בישיבה לצעירים יש התייחסות לפרט, ולא רק לשבלונה של הכלל. המחנך שלי בשמינית, הרב איתן אייזמן, אישר לי ללמוד בשעות הבוקר במרכז הרב, ואת לימודי החול ללמוד בישיבה לצעירים. הוא הבין שזה מתאים לי אישית, שאלמד שם טוב יותר ולא אפסיד דבר. היה גם מקרה של תלמיד שלא הגיע ללימודים כל ימות השבוע, אבל ביום שישי הגיע לשיעור תנ"ך של הרב עזריאל ליכט, בספר איוב. הוא התחבר דווקא לספר הזה ולסגנון הזה של המורה. הישיבה הייתה מספיק חכמה כדי לא להעיף אותו, ולשמור לפחות על מה שיש - שיהיה בצורה טובה”.

בוגרים מפתיעים

הרב ירחמיאל וייס עומד בראש הישיבה לצעירים כבר 35 שנה. גם הוא, כמו הרב פילבר שקדם לו, למד בנעוריו בכפר הרא"ה, וממנה המשיך למרכז הרב של הרצי"ה קוק, וגם הוא רואה את הנחלת דרך הראי"ה לתלמידים כמשימה מרכזית. "יש כאן הסתכלות תורנית אמונית מיוחדת לאור הראי"ה, אשר רואה את העולם כמשתלם והולך. כל דבר בעולם נכנס לחשבון גדול. זה כולל את התפיסה האמונית של היחס למדינה ולצבא, הכול נכנס לחשבון הגדול ומתקבע בשלמות האלוקית של העולם. ואכן יש בוגרים של הישיבה שהיו בתפקידי מח"טים, כמו דרור ויינברג הי"ד. בחורים כאן גדלים אידיאליסטים מאוד. הדברים משפיעים גם על האווירה בישיבה: כל דבר צריך לרומם ולהעלות, דבר ה' מכסה את כל החיים. התורה כאן היא דבר טבעי, זורמת עם האנשים, נטמעת באיברים".

תלמידים בגיל תיכון קולטים את כל זה?

"המסרים כמו שהם באמת גדולים עליהם, ואני לא מתיימר שהם יקלטו אותם, אבל הם מרגישים את זה מתוך מה שמטפטפים בישיבה. לא נלחמים בצורת החיים שלהם, אלא מנסים לטפח כל אחד כמו שהוא. לא נאבקים בטבע אלא מעלים אותו. לא כל אחד יכול לתת הרצאה על זה, אבל חיים את הדברים".

וזה באמת מצליח להשפיע על כולם?

"לא כל אחד מגיע להבנה הזאת, אבל לפעמים אנשים מגלים אותה אחר כך. יש לנו הפתעות, דברים שאתה לא מצפה להם מהבחור לפי איך שאתה רואה אותו בישיבה, ואחר כך הוא מגיע למדרגות נפלאות. כשאני מסתובב בארץ ורואה כמה רבנים, ראשי ישיבות ור"מים יצאו מהישיבה, זה מרחיב את הלב. יש מוסדות שבהם רוב הצוות הוא על טהרת הישיבה לצעירים. אבל אני לא רואה פחות חשיבות בכך שבוגרים שלנו הם רופאים, מהנדסים או אנשי אלקטרוניקה, ושומרים על תפיסה אידיאלית ועל הצורך לעזור לעולם ולעם ישראל, מתוך הדרכה תורנית. גם זו הצלחה שלנו".

אם מרוממים את כל החיים – למה לא גם את לימודי החול?

"הישיבה נותנת מקום ללימודי חול, אבל יש דברים עקרוניים ובולטים יותר. הישיבה לומדת לימודי חול לכתחילה, אנחנו אמונים על הדרכת הגר"א והרב קוק זצ"ל. הגר"א אמר ש"ככל שתחסר ידיעה לאדם מחכמות העולם – יחסרו לו עשר ידות בתורה", וגם הרב כותב על הצורך לדעת את הלימודים העיקריים של הטבע. אבל אנחנו בחרנו להתמקד בלימודי הקודש, כי אין מוסד שיכול לפתור את הבעיות של כל העולם כולו. כפי שטוב שכל אחד ילמד קצת מוזיקה, אבל לא יכול להיות שכל התיכונים יהיו תיכון למוזיקה. אומנותנו היא להדגיש את צד הקודש שבחיים, כמובן מתוך שייכות גם ללימודי החול. עושים אצלנו בגרות מלאה, מי שרוצה יכול לעשות חמש יחידות במתמטיקה, פיזיקה, ביולוגיה, מחשבים ועוד היד נטויה. אנחנו לא מונעים מעצמנו את היכולת ללמוד את המדעים בצורה מעמיקה. אבל אנחנו מצפים שהנקודה המיוחדת שתתבטא בישיבה תהיה צד הקודש".

הרב וייס, אשר מתקרב לשנתו ה‑70, זכור לרבים מתלמידיו לשעבר בין השאר בזכות תפילותיו המיוחדות בימים הנוראים. אבל גם אנשים שלא למדו מעולם בישל"צ, וגם לא בשום ישיבה אחרת, התוודעו לדמותו בשנים האחרונות. לאחר הפיגוע במרכז הרב בראש חודש אדר ה'תשס”ח, שחמישה מתוך שמונת ההרוגים בו היו תלמידי הישיבה לצעירים, האמונה והעמידה האיתנה של הרב וייס הכו גלים בחברה הישראלית.

שש שנים וחצי אחרי, כשהדור שלומד עכשיו בישיבה לא חווה את האירוע הנורא ההוא, משהו מהפיגוע עדיין ספוג בישיבה?

"לא באופן שאפשר לראות בשטח. אז זה היה חי ותוסס, הבחורים הכירו את אלה שהסתלקו מאיתנו, אבל בסך הכול בני נוער הם זורמים. לא הייתי אומר שהשתנה משהו מהותי בישיבה, אבל זה חשף את הכוחות של הישיבה – כוחות להתמודד מתוך אמונה, מתוך תקווה, מתוך בנייה".

באירוע היובל של הישיבה לצעירים שייערך השבוע ישתתפו, לדברי הרב וייס, בוגרים שמכהנים כראשי ישיבות ורבנים, חלקם ידועים יותר וחלקם פחות. ישתתפו בו גם בוגרים משאר תחומי החיים בעולם המעשה. יהיו גם כאלה שירצו להשתתף ולא יוכלו: חלקם בשל עבודתם האינטנסיבית בשורות צה"ל (בהם בוגר הישיבה המח”ט הטרי של חטיבה 401, יאיר וולנסקי), וחלקם כבר אינם בין החיים (מהם הרוגי הפיגוע, וכן הקצינים בוגרי הישיבה שנפלו במערכות האחרונות - דגן ורטמן, יוני נתנאל, עמיחי מרחביה ועוד, הי”ד). אבל אולי גם אלה שלא הוזמנו לאירוע כיוון שלמדו במסגרות אחרות בנעוריהם, יכולים להכיר בתרומה של הישיבה הזאת לכלל הציבור.