בשבע מהדורה דיגיטלית

טוביה החולב

במסווה של עיתונאי גרמני מצליח טוביה טננבום לחשוף את הבלוף מאחורי "תעשיית השלום"

יערה וייס , י"ב בתשרי תשע"ה

טננבאום מצליח לחשוף את הבלוף של השמאל
טננבאום מצליח לחשוף את הבלוף של השמאל
ערוץ הכנסת

'תפוס ת'יהודי', טוביה טננבום,

הוצאת סלע מאיר, 399 עמ'

נדמה שלא צריך להציג את הספר שהפך בתוך זמן קצר לרב-מכר בישראל, אבל הנה כמה מילים למי שבכל זאת החמיץ:

טוביה טננבום הוא עיתונאי ומחזאי יליד ישראל, שהתחנך כחרדי, הפך לחילוני ועבר להתגורר בארה"ב. הספר מגולל מסע של כחצי שנה שבו מנסה טננבום להתחקות אחר שורשי הסכסוך הישראלי-פלשתיני. הוא עושה זאת במסווה של עיתונאי גרמני, וכך הוא זוכה לבקר במחוזות שכף רגלו של ישראלי לא תדרוך בהם, כמו חברון, יריחו ורמאללה. טננבום מפתיע את מארחיו הערבים בידיעת השפה הערבית, ותוך שניות ספורות הוא מוכתר על ידיהם כ"אבו-עלי" – כינוי שגם צורר היהודים אדולף היטלר זכה לו. לעתים הוא מסתכן בחייו ממש כי שאלותיו הן יסודיות "כמו אצל השב"כ" וחושדים בו שהוא יהודי, אך עד מהרה הוא קונה שוב את אמונם של מארחיו וזוכה לבקר אצל הבדואים המסכנים שבתיהם מתגלים כארמונות פאר.

טננבום מלהטט בין המחוזות, ולעתים קשה לעקוב אחר מספר התחנות שהוא מספיק לעבור ביום: הוא יכול להימצא בבוקר ברמאללה, בערב בחברון ולסיים את היום בירושלים. הוא אינו פוסח גם על האפשרות לראות את פניה האמיתיות של ישראל ומנסה להכיר אותה גם מבפנים, בין השאר הוא פוגש גם קיצוניים בבית שמש, טייס תל-אביבי וח"כים מסיעות שונות.

הספר מציג את מה שכולנו ידענו שנים רבות, שהערבים אינם באמת כה מסכנים ולעתים דווקא הצד שלנו הוא שסובל – כמו הסיפור בחברון, שם נדהם טננבום לגלות כי בשלושת האחוזים שבהם גרים היהודים בעיר יש הזנחה נוראה, לעומת הצד הערבי שמתגלה כעיר עשירה ותוססת. מרתקים הם גם הפרקים שבהם הוא פוגש פלשתינים משכילים שעונים בכנות לתשובותיו ולא מסתפקים בסיסמאות נבובות על ה"כיבוש" הישראלי.

קשה להתעלם מנימת הדמגוגיות המאפיינת את ביקוריו של טננבום ברחבי הארץ, כמו למשל העובדה שדבריו כתובים בלי מירכאות משל היו אמת מוחלטת, או המהירות – והנחרצות - שבה מסתיים דיאלוג שהוא מקיים עם זולתו. טננבום אינו מנסה להתווכח איתם על זכותנו על הארץ, משום שכך תיחשף זהותו כיהודי. לכן זה אינו ספר שמתיימר להתמודד עם הטענות הערביות באופן יסודי, אלא באופן שטחי למדי.

צרמה לי גם העובדה כי טננבום בועט במחוזות ילדותו, אף כי הוא משבח את ההומור היהודי שהוא פוגש במחוזות חרדיים.