בשבע מהדורה דיגיטלית

השתיקה והמחיקה

מסלול רב משוכות עברה אילה נדיבי עד שאושרה עבודת הדוקטורט שלה על פועלו של משה קראוס, ראש מפעל ההצלה הגדול ביותר של יהודים בשואה

אבינדב ויתקון , ג' בטבת תשע"ה

יד ושם
יד ושם
פלאש 90

כשהחלה השמדת יהודי הונגריה ב‑1944, היה כל המידע בדבר ההכנות להשמדה, דרכי ההשמדה ועוד ידוע לכל המנהיגות היהודית בעולם.

גם מנהיגי ארצות העולם החופשי והמדינות הניטרליות ידעו על המתרחש, כולל הוותיקן, צ'רצ'יל ורוזוולט. כולם בחרו לשתוק ולא לתת פומבי להשמדה הקרבה. כך, כשהצבא האדום בפאתי הונגריה וגרמניה על סף תבוסה, הושמדו בתוך חודשים בודדים מאות אלפי יהודי הונגריה שלא האמינו כי פניהם לאושוויץ. מה הייתה הסיבה לאותה שתיקה? מדוע נודה מהזיכרון הלאומי איש המזרחי ומנהל המשרד הארצישראלי בבודפשט, משה קראוס, שהציל רבבות מיהודי הונגריה? כיצד מתקשרים הדברים לפעילותו השנויה במחלוקת של שליח הסוכנות היהודית להצלת יהודי הונגריה, ד"ר ישראל קסטנר, שנתפס לאחרונה כגיבורה הטרגי של התנועה הציונית?

בספרה החדש ומסמר השיער של ד"ר אילה נדיבי, 'בין קראוס לקסטנר – המאבק להצלת יהודי הונגריה' (הוצאת כרמל, ירושלים 2014), נחשפת העלילה המרתקת והעצובה של הניסיון להציל את הקהילה הגדולה האחרונה באירופה הכבושה בידי הנאצים: 800,000 יהודי הונגריה. במפעל זה בולטים שני שליחים של היישוב העברי: ישראל קסטנר ומשה קראוס, שעד מהרה הפכו ליריבים, הלכו בדרכים שונות, ולבסוף נפגשו על ספסלי בית המשפט במה שכונה לימים משפט קסטנר, שהרעיד את אמות הסיפים של מדינת ישראל הצעירה.

"מאמצת את קראוס כבן"

קראוס היה בוודאי נותר איש אלמוני, אלמלא נתקלה בדמותו מורה להיסטוריה בשם אילה נדיבי. נדיבי החלה מסע של גילוי בעקבות דמותו המוזכרת בתיעודים פעמים ספורות, כמעט בדרך אגב, וזוכה להתעלמות רועמת של ממסד חוקרי השואה בישראל ובעולם. מחקרה אודות קראוס הוביל לכתיבת עבודת דוקטורט על מפעלו להצלת יהודי הונגריה. תהליך העבודה לווה בדרך ייסורים, בחסותם של חוקרי שואה בכירים שביקשו לפסול את מחקרה של נדיבי בכל דרך. לבסוף התקבל הדוקטורט של נדיבי ב‑2010, וכעת, ארבע שנים אחרי כן, יוצא ספרה לאור. למרות שמו הצנוע, ספרה של נדיבי מנפץ לרסיסים שנים ארוכות של כתיבת היסטוריה "ממסדית" שהגנה על קסטנר ולמעשה על דרכם של שולחיו בסוכנות היהודית, ובראשם בן גוריון, שרת ואחרים. לצורך כך, מחקה ההיסטוריה הזאת בשיטתיות את פועלו של קראוס בזמן המלחמה, מחיקה שגם המוסד הגדול יד ושם היה שותף לה.

בספרה נדיבי לא רק מספרת על פועלו של קראוס, אלא סוקרת במקביל את שליח הסוכנות היהודית קסטנר. היא משווה בין פעולותיהם, חוקרת את מדיניות השתיקה של הסוכנות היהודית, את משפט קסטנר ואת המאבק למחיקת קראוס מהזיכרון הקולקטיבי.

למרות שהספר כתוב בצורה מעודנת ואקדמית, הוא חושף באופן נוקב את האסון שבמדיניות השתיקה של מנהיגי היישוב, שקיוו שתוכניתו של קסטנר "לקנות" מהנאצים דם יהודי תצליח אם רק ישמרו על חשאיות, כפי שהללו דרשו. זאת לעומת גישתו של קראוס, שלטענת נדיבי היה האחראי המרכזי לחשיפת סוד השמדת היהודים לעולם הרחב, ובכך אִפשר להאט ולסבך את מלאכת ההשמדה.

משה קראוס, יליד 1908, היה לכאורה פקיד אפור שניהל את המשרד הארצישראלי מטעם תנועת המזרחי בבודפשט, בירת הונגריה. אולם צעיר זה, בשנות השלושים לחייו, התגלה עם רדת האופל הנאצי כאדם בעל חושים נדירים: איש שידע לרקום יחסים מדהימים עם נציגים דיפלומטיים זרים, שבזכותם ניצלו רבבות יהודים. אדם שידע לייעץ ולהתערב ללא מורא במשאים ומתנים נוקבים עם בכירים הונגרים פשיסטים למען הצלת יהודים. אדם שחושו הטבעי והבריא הורה לו לשבור את מסך ההסתרה וההשתקה שרקמו קסטנר, הסוכנות היהודית וממשלות המערב בדבר השמדת יהודי הונגריה. צעד זה הביא לתגובות דרמטיות, שגרמו לממשלת הונגריה להפסיק לפרק זמן את שילוח היהודים להשמדה.

במהלך המלחמה התחתן קראוס עם פליטה יהודייה שהגיע לבודפשט, אולם לזוג, שלאחר המלחמה עלה לארץ, לא נולדו ילדים. אף שהציל רבבות יהודים, בניגוד בולט לכישלונו של קסטנר, לא זכה קראוס להכרה רשמית. לאחר שהיה עד מרכזי במשפט קסטנר נגד האיש ופועלו, הושמץ קראוס, הועלם מההיסטוריה הרשמית של מפעל ההצלה ונשכח מהזיכרון הלאומי. הוא נפטר בשברון לב בשנת 1986. נדיבי מציינת בספרה שהיא אם לשבעה וסבתא ל‑26 נכדים (נכון למהדורה הראשונה), ובמידה רבה היא מאמצת עוד בן - את משה קראוס, שכה מעט ידוע לנו על חייו, לפני המלחמה וגם לאחריה.

הרגע המכונן בהיסטוריה של הצלת יהודי הונגריה טמון בצעד שביצע קראוס יחד עם נוקס, הקונסול הבריטי בהונגריה. "כבר ב‑1938 הם המציאו את המעמד של 'יהודי מוגן' ל‑240 יהודים שברחו להונגריה מאימת האנשלוס באוסטריה", אומרת נדיבי. "קראוס נתן להם סרטיפיקטים לארץ ישראל, שהיו למעשה חסרי תוקף חוקי, שכן הבריטים לא חתמו עליהם. אבל נוקס החשיב את הסרטיפיקטים כאילו הם מאושרים, ובלי ידיעת הממונים עליו העניק לאותם פליטים חסות כנתינים בריטיים. כך הם לא גורשו בחזרה לאוסטריה, ולבסוף ניצלו מהגזרות שהוטלו עם הזמן על יהודי הונגריה". לדבריה, הרעיון הזה הוא שמומש שש שנים לאחר מכן, כאשר הנציגויות של המדינות הניטרליות בבודפשט - שווייץ, שוודיה, ותיקן, ספרד ופורטוגל - העניקו חסות ליהודים רבים שקיבלו סרטיפיקטים אמיתיים או מזויפים. הן שיכנו אותם במבנים מוגנים, מה שכונה לימים "הגטו הבינלאומי". "נכון שגם אחרים עשו זאת ב‑1944", אומרת נדיבי, "אבל הדמות ההוגה והמובילה הייתה קראוס. איש לא יודע את זה".

ב‑1944, בעזרת ידידו סגן הקונסול השוויצרי וחסיד אומות העולם קרל לוץ ופקידים במשרד החוץ ההונגרי, הצליח קראוס להפוך 1,500 סרטיפיקטים בריטיים שהעניקו חסות לנושאיהם היהודים ל‑7,800 סרטיפיקטים. גם אותם הצליח להפוך בהמשך לסרטיפיקטים משפחתיים, ולמעשה הם העניקו חסות לכ‑40,000 נפש כנתינים בריטיים כביכול.

ב‑4 ביוני 1944 התפרסם דו"ח אושוויץ, המכיל עדויות מפורטות על השמדת היהודים באושוויץ וההכנות לקליטת יהודי הונגריה להשמדה. זאת לאחר שהסוכנות היהודית, נציגי הוותיקן, הממשל הבריטי והאמריקני ומנהיגי היהדות בחו"ל (למעט הרוויזיוניסטים) טרחו לגנוז אותו. קראוס, בעזרת ידידו היהודי ג'ורג' מונטלו, דיפלומט דרום אמריקאי, הבריח את הדו"ח ודאג שיפורסם בתקשורת השוויצרית. הפרסום עורר סערה בינלאומית. לראשונה צ'רצ'יל ורוזוולט, שכמובן ידעו על ההשמדה בזמן אמת כבר שנים, התייחסו להשמדה ואיימו על מנהיגי הונגריה. גם האפיפיור פצה את פיו לראשונה נגד ההשמדה. "התוצאה הייתה שממשלת הונגריה עצרה את שילוח היהודים - שרובם כבר הושמדו, ויהודי בודפשט זכו לפסק זמן קריטי", מציינת נדיבי. בזכות הפרסום והסערה שחולל, אישרה ממשלת הונגריה את 7,800 הסרטיפיקטים המשפחתיים שהעניק קרל לוץ. האישורים הללו היוו את הבסיס להצלת רבבות יהודים במבנים מוגנים בבודפשט.

קראוס גם פעל לרכישת "בית הזכוכית" - בניין בחסות שוויצרית, אשר בו ובשני מבנים אחרים שרכש הוסתרו בעזרת נציגים זרים יהודים מוגנים רבים, חלקם הגדול בזכות סרטיפיקטים מזויפים שחולקו באלפיהם. "כל זאת עושה קראוס בלי כסף יהודי, שהגיע מהסוכנות ומהג'וינט לטובת קסטנר בלבד", אומרת נדיבי. "שאלו אותי חוקרים פקפקנים איך אני יודעת שהוא לא קיבל כסף לזה. התשובה היא מאוד פשוטה: איפה הקבלות? זה לא רשום בשום מקום, בניגוד לכל ההוצאות האחרות".

"ההשתקה החמורה ביותר – בישראל"

נדיבי, בתם וכלתם של ניצולי שואה מהונגריה ותושבת בקעת הירדן, הצליחה לעבור את המשוכות האקדמיות בדמות פסילת המחקרים והמאמרים שלה ואפילו זכתה להוציא את ספרה לאור, אך היא עדיין נתקלת בחומת ברזל. "אחד הדברים שמדהימים אותי הוא שעד היום מסתירים את דמותו, אפילו ביד ושם", אומרת נדיבי. "ישנה תצוגה ביד ושם עם תמונה גדולה של בית הזכוכית. אף מילה לא כתובה שם על קראוס. לעומת זאת, יש מנגד תמונה גדולה של קסטנר. אמנם זה לא כתוב בפירוש, אבל המבקר עושה את הקישור הטבעי בין קסטנר לבית הזכוכית, דבר שכמובן לא היה ולא נברא. קסטנר התנגד לפועלו של קראוס".

"לא היה דבר כזה בהיסטוריה של השואה שכל העולם ידע בזמן אמת הן את ההכנות להשמדה והן את התרחשותה בפועל, כמו במקרה של יהודי הונגריה", אומרת נדיבי. את האינטרסים של עמי העולם היא יכולה להבין, "אבל אין הסבר מספיק טוב להסתרה שנקטה הסוכנות היהודית".

הרב ויסמנדל, מנהיג אורתודוכסי מסלובקיה, התחנן באינספור מכתבים ששלח למנהיגות היהודית בעולם כולו, וגם לנציגי הסוכנות היהודית, שדו"ח אושוויץ המפלצתי יתפרסם בעולם. הוא ביקש שהיהודים בעולם החופשי ייצאו לתקשורת, לרחובות, שיעוררו קול זעקה למען הפצצת הרכבות והמחנה עצמו, אולם מכתביו זכו להתעלמות מוחלטת. לימים, לאחר שאיבד את כל משפחתו והיגר לארה"ב בסוף המלחמה, הפך הרב ויסמנדל לאחד הקולות הרמים והבולטים נגד התנועה הציונית, אותה האשים בזוועות השואה על שלא פעלה כדי לעורר את דעת הקהל העולמית.

"מדהים לראות שבארץ ההשתקה הייתה יותר גרועה ממה שהיה בכל העולם", אומרת נדיבי. "אפילו כשבתקשורת העולמית פרסמו את דו"ח אושוויץ ואת מכתבי הרב ויסמנדל, בארץ הוטלה צנזורה קשה על העיתונות, כך שלא יהיה כתוב שממש משמידים את היהודים, אלא רק מגרשים אותם. בארץ ידעו הכי פחות, אבל עוד הרבה לפני כן הייתה יכולה הסוכנות להפיץ את דבר השואה המתקרבת. היא לא עשתה זאת, ומאות אלפי יהודי הונגריה שילמו על כך בחייהם". לדבריה, "המנהיגות של הסוכנות לא רצתה בכלל להתעסק עם השואה. רק בעקבות הגעת העדויות מפולין ב‑1943 הוקם שלא מרצון ועד ההצלה בראשות יצחק גרינבוים".

חשוב לציין שאין משמעות הדברים שהמנהיגות היהודית הייתה שוות נפש לשואה, חלילה. שרת וויצמן נפגשו עם נציגי ארה"ב ובריטניה והתחננו שבעלות הברית ישמידו את אושוויץ. אולם פגישות אלה היו סוד גמור שהוסתר מפני חברי הסוכנות, למעט הצמרת המדינית, ממש כמו הידע על השואה בכלל ואושוויץ בפרט.

נדיבי מצטטת בספרה פרוטוקול נדיר, אשר מראה כמה מיעטו הסוכנות וגם העיתונות הארצישראלית לעסוק בשואה בזמן המלחמה. בפרוטוקול דוחה בן גוריון כלאחר יד הצעה לצאת למסע יחסי ציבור עולמי להצלת יהודי הונגריה, לצד הכרזת יום צום ותפילה בארץ ישראל. זאת שבועות ספורים לפני הכיבוש הגרמני של הונגריה, שבן גוריון ידע יפה שעומד לצאת לפועל ועמו השמדת היהודים. לעומת זאת, הפרוטוקולים של אותה ישיבה עמוסים לעייפה בתיאורי מסעו של שרת בחו"ל. בשיאו של גירוש יהודי הונגריה לפולין, מיתמם בן גוריון נוכח הצעתו של יצחק גרינבוים להפעיל לחץ על בעלות הברית להפציץ את מסילות הרכבת למחנות במזרח אירופה. "אין אנו יודעים את המצב בפולין לאמיתו, ונראה לנו שלא נוכל להציע דבר בעניין זה", מסתיר בן גוריון. חברים אחרים בסוכנות, ככל הנראה בתמימות אמיתית, מזדעזעים מהרעיון שהפצצות אמריקאיות יהרגו יהודים שאולי רק עובדים באושוויץ, שבו כידוע יש גם "מחנה עבודה רגיל". בן גוריון מסכם: "אין להציע לבנות הברית הפצצת מקומות שבהם נמצאים יהודים".

אין זה אומר, כאמור, שלא נעשו מאמצים כאלה, אבל הללו היו סודיים. אפילו מפגשו של שרת עם יואל ברנד, שליח הסוכנות בהונגריה לצד קסטנר, בו סיפר לו על השמדת יהודי הונגריה, לא הובא לידיעת הסוכנות, בניגוד למקובל בפגישות מעין אלה. דו"ח אושוויץ, כפי שכבר אמרנו, נשמר בקפידה בסוד, עד שלבסוף הדליף דווקא ה‑BBC חלק ממנו.

"בסוף יוני, לאחר ש‑400,000 יהודים כבר נשלחו לאושוויץ, עדיין הוסתר מהציבור בארץ עניין ההשמדה", אומרת נדיבי. "כל יהבה של הסוכנות היה על פגישות אישיות של אנשיה, ועל תוכניתו של קסטנר מול הגרמנים להביא לעסקה של כסף או משאיות תמורות יהודי הונגריה הנותרים. היה דיבור על מיליון יהודים תמורות 10,000 משאיות, אבל זו הייתה הונאה. הגרמנים לא רצו בזה, הבריטים לא רצו בזה, אבל הסוכנות המשיכה לדבוק בקסטנר".

איך אפשר להסביר את השתיקה הזאת?

"יש לזה כמה סיבות. קסטנר היה השליח של מפא"י, סמכו עליו ולא ראו דרך חזרה. הגרמנים איימו שהשמדת היהודים היא 'סוד הרייך' שקסטנר הבטיח לא לגלות. הוא היה בידיהם של הגרמנים, וכמובן שהם היו יכולים לחסל אותו בכל רגע. בנוסף לכך, גם בעלות הברית לא רצו שהשואה תודלף, והסוכנות היהודית וההנהגות היהודיות בעולם עשו כרצונם. היה פה גם שיקול פנימי: ב‑1944 האצ"ל יוצא נגד הבריטים ומטיח ביקורת בסוכנות היהודית ובן גוריון, שהולכים בעיוורון אחר הבריטים. גילויים על השואה מסכנים בעיניהם את שלום הציבור, ובעיקר את שלום שלטון מפא"י. החשש שלהם היה מהתחזקות האצ"ל, זו ככל הנראה האמת".

זו האשמה חריפה ביותר.

"זו הייתה המדיניות בכל העולם אז. גם מנהיגי הדמוקרטיות הסתירו מהציבור את האמת המדינית והצבאית. השלטון היה חזות הכול, הם רצו לשלוט בלי מהומות, זה נראה להם צורך הכרחי".

המציל שנאלץ להילחם על הפנסיה

קראוס היה היחיד מתוך המערכת שיצא נגדה, והגמול לא איחר לבוא: מיד לאחר המלחמה הוא פוטר מתפקידו בעקבות הלחץ של נציגי ארגוני השמאל בהונגריה, אנשים שהוא עצמו טרח למען הצלתם. אמנם בדו"ח של הסוכנות היהודית ב‑1946 הוזכר קראוס כמי שהציל לא פחות מ‑40 אלף יהודים בהונגריה, אך לא ניתן כל פומבי לכך. אדרבה, בעוד קסטנר ישב באותה עת עם אשתו בבית הארחה על חשבון התנועה הציונית, קראוס המפוטר שב ארצה מובטל. בהמשך אף נאלץ להתווכח על כספי הפנסיה שלו בעבור 11 שנות עבודה בהונגריה מטעם הסוכנות היהודית.

בעוד קסטנר זוכה לבתי מלון, משרות ציבוריות והערכה רבה, מתחיל תהליך ההשכחה והדה-לגיטימציה של הסוכנות היהודית נגד קראוס. למרות שבדו"ח שלה טיהרה הסוכנות את קראוס מטענות השמאל, שהאשים אותו בעצלות, ברשלנות, בגרימת מותם של יהודים ועוד, הרי שהיא הייתה נחושה להעלימו מהזירה הציבורית. ב‑1946, בקונגרס היהודי העצוב שנערך בשוויץ לאחר השואה, הוענקה לקרל לוץ, שותפו הנאמן של קראוס בהצלת יהודי הונגריה, הוקרה נדירה. הוא הוכנס ל'ספר הזהב' של הקרן הקיימת, כבוד שלא זכו בו גויים אחרים, למעט וינסטון צ'רצ'יל. הדוברים ששיבחו את לוץ לא הזכירו את קראוס, על אף מכתבים קודמים של לוץ בהם ביקש שלא ישכחו את חלקו המכריע של ידידו קראוס. כשעלה לוץ לדבר לא שכח אותו, והזכיר שדבר לא יכול היה להיעשות אלמלא עוזריו הרבים, ובעיקר קראוס. הדברים נותרו ללא מענה, ואפילו באנציקלופדיה של השואה, בה הוקדש ערך לקרל לוץ, לא הוזכר קראוס אלא אגב לוץ, ולא בפני עצמו. האומנם הצלת רבבות אינה מזכה בהכרה? לדברי נדיבי, התשובה פשוטה: "תלוי מי אתה ומה השיוך הפוליטי שלך. בעצם, עד היום זה כך".

מעשיו של קראוס הם עובדות קיימות. על מה יכול הממסד הציוני להתווכח?

"שנים הציגו את המשרד הארצישראלי שקראוס עמד בראשו כשולי, ואת קראוס כדמות נרגנת שקינאה בקסטנר והפריעה לו. החידוש הגדול שלי במחקר הוא שקראוס עמד מיד בתחילת פעולתו של קסטנר על הטעות, וטען שהגרמנים מוליכים אותו שולל ומשתמשים בו כדי להונות את היהודים. אייכמן אמר מפורשות שבזכות קסטנר גירוש היהודים היה קל ונוח, ושהוא עשה להם שירות נהדר. גם קסטנר הבין זאת בסוף, אבל לא היה מסוגל לחזור בו מהדרך שלו. הוא היה גאה מדי ומתוסבך מדי, דבר שניכר מהעובדה שטרח לרוץ ולהעיד לטובת בכירי האס אס לאחר המלחמה. הוא עצמו אמר שרימו אותו והשתמשו בו כאליבי לימים שלאחר המלחמה. במשך שנים החוקרים של השואה בנו את דמותו של קסטנר כגיבור גדול, אדם אומלל שהושמץ ואף נרצח על לא עוול בכפו. פתאום אני מאירה את קראוס, אויבו הגדול, ועושה את קסטנר קטן. לא קל להודות בזה".

את מסוגלת להבין מה הוביל את קסטנר?

"אני לא שופטת את הקבוצה של קסטנר ודומיו. מי אנו שנשפוט אותם? הם עמדו במציאות בלתי אפשרית, אבל ברור שאי אפשר להשוות את פועלם לזה של קראוס".

במהלך מחקרה ביקשה נדיבי לעיין בפרוטוקולים של משפט קסטנר, שם נחשף עומק הקרע בין קראוס וקסטנר, וההבדל בין שתי הדרכים: האחת שהקריבה ביודעין מאות אלפים כדי להציל אלפים בודדים, רבים מהם מיוחסים ומקורבים; וזו של קראוס, שהפעילה בתבונה גורמים שונים, ונתנה פומבי ככל יכולתה למתרחש בהונגריה, מבלי לשאת על כתפה את האחריות הנוראה שלקח על עצמו קסטנר. למרבה הפלא, הפרוטוקולים לא נמצאו.

"חיפשתי את הפרוטוקולים, ואין בשום מקום", אומרת נדיבי. "הם לא הופיעו במחשבים של יד ושם. מישהו אמר לי שהפרוטוקולים נמצאים בוודאי בגנזך המדינה. פניתי לגנזך והם אמרו לי שהם נמסרו ליד ושם. בסוף מצאתי אותם ביד ושם. הם היו שם כל השנים הללו, אבל הוסתרו מפני החוקרים. לצערי עדיין ממשיכים במדיניות הזאת. השנה ציינו 70 שנה לשואת יהודי הונגריה ואף מוסד אקדמי לחקר השואה - לא של אוניברסיטת תל אביב, לא אוניברסיטת חיפה, לא גבעת חביבה - לא הזמין אותי להרצאה על נושא זה, שהוא גילוי חדש לגמרי. הפחד שלהם מהעימות עם קסטנר הוא כל כך גדול, שהם ממשיכים את מדיניות ההשתקה. הרי זה קול חדש, גילוי מרענן, מסעיר; איך ייתכן שלמעט אתר 'דעת' של מכון הרצוג ובמכללה ירושלים, שם אני מרצה, כמעט לא נותנים למאמרים שלי להתפרסם? לא מזמינים אותי לשום דיון? מאשימים אותי שאני לא אובייקטיבית כי אני בת לניצולי שואה, שדעותיי ידועות כי אני מתנחלת. אבל אף תשובה לעניין לא קיבלתי עדיין".

"תמיר היה המוח, קראוס – הסכין"

פרופסור יחיעם וייץ, המנחה האקדמי של נדיבי ומחברו של הספר 'קסטנר, האיש שנרצח פעמיים', מודה שלא היה לו קל להביא את הדוקטורט של נדיבי לאישור. "הסכמתי להיות מדריך אקדמי של נדיבי, למרות שיש לי עמדה שונה לחלוטין", אומר וייץ. "הייתה לדוקטורט התנגדות אקדמית, מנעתי פסילה שלו על ידי פרופסורית מסוימת. עשיתי מלחמות עולם כדי לאשר את הדוקטורט. גם השופטים החיצוניים שאליהם נשלח הדוקטורט לאישור, מאוניברסיטת תל אביב, לא אישרו. היה צורך לשלוח את הדוקטורט לשופט נוסף בבר אילן. לגופו של עניין, נדיבי אכן הצליחה להגיע לחומר מגוון ועשיר, אך המסקנות שלה שונות מעמדותיי. אני לא מקבל את זה שכל הצדק והיושר היה אצל קראוס וקסטנר היה אדם שלילי, כפי שקראוס הציג אותו במשפט קסטנר. קראוס היה דמות בולטת במשפט קסטנר. עו"ד שמואל תמיר היה המוח, אבל הסכין היה קראוס".

האם נעשה לקראוס עוול?

"קסטנר וקראוס הקדישו את חייהם להצלה ושניהם היו אנשים בעייתיים. לכל אחד מהם הייתה ראייה שונה לגבי ההצלה. זו גם שאלת אגו, כל אחד ניסה לקחת את הקרדיט על ההצלה והיה ביניהם סכסוך אישי, כמעט קטלני. קראוס חי בתחושה שלא קיבל מספיק הכרה לגבי ההצלה, יחסיו עם ראשי תנועות הנוער הציוניות בהונגריה היו לא טובים".

איך אתה מסביר את ההדרה של קראוס מהזיכרון?

"למה קסטנר ידוע לכולנו? בגלל המשפט והרצח. הוויכוח בין השניים היה בשאלה אחת – האם כדי להציל יהודים רצוי ליצור קשר עם הגרמנים, בעיקר עם אייכמן הרוצח הגדול. קסטנר חשב שאי אפשר להציל אלא על ידי עסקה ישירה. אגב, שיטה זו החלה כבר קודם, כאשר ועד ההצלה בסלובקיה הצליח לעכב את השמדת חלק מיהדות סלובקיה לפרק זמן. אני לא מסכים שהמחקר הסתיר את קראוס, צריך להבדיל בין מחקר ובין ראיה ציבורית. אלו שני דברים שונים. המחקר עסק לא מעט בקראוס: כל החוקרים שעסקו ביהודי הונגריה בזמן השואה, עסקו בו וכתבו עליו. ובכל זאת, בעיני הציבור הוא דמות אלמונית מול קסטנר. אבל גם מצילת יהודי סלובקיה, גיזי פליישמן, היא אנונימית".

פרופסור שלמה אהרונסון, היסטוריון וחוקר שואה, מבקר בחריפות את מחקרה של נדיבי, אותו הוא מכנה "ניסיון להפוך את השואה לפוליטיקה של המזרחי והבית היהודי". לדבריו, קראוס האשים את קסטנר בשל יריבות אישית גרידא, וניסיונותיו לנכס לעצמו את הצלת יהודי הונגריה מופרזים. "בפגישה ביני ובין קראוס הוא סיפר לי שהוא ניסה להציל את יהודי גטו בודפשט על ידי פנייה לרוזוולט, וקסטנר הכשיל זאת. זו שפיכות דמים, לא היה שום קשר בין קראוס לנשיא ארה"ב. גטו בודפשט (בו נדחסו רוב יהודי הונגריה והיו מיועדים להשמדה ודאית, א.ו) לא ניצל הודות לקראוס, אלא הודות למפקד הגרמני של העיר בודפשט, שסירב לאפשר לאנשי צלב החץ ההונגרים לחסל את הגטו מטעמיו הוא".

כל זמן שניתן היה להציל בעזרת שגרירויות זרות וכדומה, גם קסטנר היה חלק מזה. מדוע נוצרה יריבות אישית?

"היריבות האישית בין קראוס לקסטנר הולכת אחורה לתקופה שקראוס חילק סרטיפיקטים לאנשי המזרחי והשומר הצעיר בברית של המזרחי והשמאל נגד המפא"יניקים. פעיל הצלה בשם שפרינגמן, התלונן בסוכנות בירושלים ובאיסטנבול על קראוס בגין האפליה בסרטיפיקטים. משם התחיל היריבות האישית".

מ'יד ושם' נמסר בתגובה: "נושא היהודים שהצילו יהודים בשואה מוכר ביד ושם. ממחקרים ועדויות אנו למדים שחלק ניכר מהיהודים שהצליחו לשרוד ונשארו בחיים, קיבלו עזרה מיהודי אחר. ההצלה בהונגריה היא אחד המקרים החשובים והגדולים ביותר. אבל חייבים לזכור שהצלה הייתה מבוססת על שיתוף פעולה בין פעילים יהודים ודיפלומטים לא יהודים – מצב ייחודי בשואה.

"יד ושם הוא לא רק מוזיאון. יש הרבה אופנים של הנצחה שיד ושם מקיים, כמו: כנסים בין לאומיים, אתר אינטרנט, מחקרים וחינוך במסגרת בית ספר בין-לאומי להוראת השואה. הללו עוסקים רבות בסוגיית ההצלה בהונגריה, שפועלו של משה קראוס הוא חלק ממנה. בשנה שעברה הדליק משואה חיים הרצל מהונגריה, מניצולי בית הזכוכית, ודרכו סיפרנו את נושא ההצלה בהונגריה. בשנת 2009 פורסם מאמר של נדיבי בקובץ המחקרים של יד ושם".