דוד כנעני, איש ארץ ישראל ומופת, איננו

דוד כנעני - דוידק'ה, לוחם, איש ארץ ישראל, עובד אדמה הלך לעולמו. ד"ר גדי אשל מזכיר תחנות בחייו מאיתמר דרך המאבק באוסלו ועוד.

ד"ר גדי אשל , ל' בשבט תשע"ה

כנעני במאבקי אוסלו בשנת 95'
כנעני במאבקי אוסלו בשנת 95'
צילום: באדיבות המשפחה

דויד'קה, בן כפר יהושע; איש ארץ ישראל בכל מאודו; עובד מסור של אדמתה ולוחם נועז להגנתה; המקים והמפעיל של 'אוהל כפר-יהושע', המקים של גבעה 777 באיתמר ושל מפעל ההתנדבות של נאמני ארץ ישראל מעמק יזרעאל ומצפון ישראל בכלל, לחיזוק ההתיישבות ביש"ע; מופת של עשייה ונתינה והקרבה וצניעות לכל רואיו ולכל נאמני ארץ ישראל באשר הם, ול"ו-ניק יחיד ומיוחד, הלך לעולמו.

הלוויתו היתה ביום ו', כ"ד שבט תשע"ה.

סיפור חייו של דוידק'ה אוצר טרגדיה קשה אך גם מגלם את תקומת ישראל ומלחמותיה, ואת הבחירה בחיים.

דוד נולד בכפר יהושע ב-15.05.1935, שבע שנים לאחר ייסודו. להוריו, שעלו מבסרביה (כיום מולדובה ואוקראינה), רקע חקלאי עוד מהבית, ואת הידע בגידול גפנים וטבק הביאו ארצה. אבא – שמואל – הדריך, לאחר העלייה ארצה, ולפני שעבר לכפר יהושע, חקלאים יהודיים בחורן (בשן!) בגידול טבק. לכפר יהושע הגיע שמואל כפועל, מעט לאחר ייסודו. ב-1932 היתה בצורת קשה בארץ, ועבודה חקלאית הושבתה ביישוב, ושמואל יצא לעבוד לפרנסתו בהובלה ופריקה של זיפזיף בנמל תל אביב. שם, בתל-אביב, הוא פגש את ברכה, והם חזרו לכפר יהושע כזוג נשוי, וקיבלו משק בכפר.

דוידק'ה היה הבן הבכור. הוא נולד בבית, כי אמו – ברכה, פספסה את הרכבת (רכבת העמק) שהיתה אמורה להביאה לבי"ח בעפולה. אחריו נולדו עוד שלוש אחיות: שושנה (שנקה), צילה ושרה, שנתיים, 8 ו-14 שנים אחרי דוד, בהתאמה.

מגיל צעיר החל דוידק'ה לעבוד במשק, בשדה. היה אמנם ויכוח בין האחיות מאיזה גיל יש להחשיב עבודה זו כעבודה ממש, כאשר יש המרחיקים עד גיל שנתיים, אך גם לדעת הממעיטות, אין עוררין על כך שבגיל 5 הוא כבר עבד בשדה.

דוידק'ה היה ילד חסון וחזק מאוד. כנער, היה נוהג להתאמן בכל רגע פנוי בהדיפת כדור ברזל. זאת במקביל לאהבתו לספרים. דוידק'ה היה תולעת ספרים מילדות, ונשאר כזה עד יום פטירתו.

במקביל ללימודים ולעבודה במשק החל דוידק'ה להדריך נוער במושב, והתמיד בכך עד לגיוסו. כשהתגייס ב-1953, היתה יחידת האם שלו 'שועלי שמשון', אך הימים היו ימי גיבוש לצה"ל ולבטחון ישראל, ודוד נלקח ע"י אריק שרון לגדוד הצנחנים 890, לאחר שזה אוחד עם יח' ה-101. שירות זה לא היה לרוח הוריו, שרצו לראותו שב בהקדם למשק, ודוידק'ה, שעבר קורס צניחה, היה נוהג להוריד את הכנפיים לפני שהיה מגיע הביתה; שאמא לא תדע.

אמא היתה תופרת לו מידי חופשה את שני הנקבים בחולצה, ותמיד תהתה איך הוא קורע את החולצה באותו מקום. בהמשך, גילו ההורים שדוידקה משרת בצנחנים ומשתתף בפעולות התגמול - בחוסאן, אל-עראווה, ג'רנדל וקלקיליה, והם נזעקו להוציא אותו משם. ואיך היו מוציאים ילד מהצנחנים אז? - נסעו לביתו של משה דיין – הרמטכ'ל דאז, בנהלל, וניסו לדבר על ליבו שישחרר אותו מהצנחנים. דיין סירב להתערב ושלח אותם לרפול, לתל-עדשים. מכיוון שהלוגיסטיקה להגיע לתל-עדשים היתה מסובכת יותר מאשר לנהלל, נשאר דוד לבסוף בצנחנים. כיוון שהיה שדאי מעולה, קיבל דוד בהמשך את הפיקוד על יח' הסיור של הצנחנים. במבצע סיני צנח במיתלה ונלחם שם בקרבות העקובים מדם לחילוץ. בשבועות הראשונים לאחר המבצע היתה שמועה שנהרג, וההורים רצו בין בתי החולים בארץ ע"מ לאתר אותו. הוא לא נמצא אך גם לא נמצא בדל של את חיים ממנו או קשר איתו. דוידק'ה חזר לחופשה, חודש לאחר שכולם כבר שבו מסיני והמילואים השתחררו, ואמא התעלפה כשראתה אותו. דוד, כמובן, לא הבין על מה המהומה.

כשהשתחרר מצה"ל יצא דוד לחפירות לגילוי המגילות הגנוזות במדבר יהודה, בראשות רא"ל.מיל. יגאל ידין. אח"כ שב לאהבתו מלפני הגיוס: הדרכת נוער. הוא יצא להדריך נוער במושבי עולים, והיה מדריך חברתי בעג'ור, זכריה ובית-שקמה. בהמשך אף כתב חוברות הדרכה לבני הנוער של תנועת המושבים. משלל עיסוקים אלו חסך דוד כסף לנסיעה ראשונה לחו"ל: לקפריסין, ולאחריה שב למשק. העבודה במשק היתה רצופה דילמות של המשך תרומתו לצה"ל. את קורס ה-מ"פ-ים הוא עבר במילואים, אך את קורס המג"דים ואת ההשתלמויות המתקדמות האחרות בצה"ל, עצר שמואל, אביו.

את אביטל הכיר דוד כשחזר למשק, והם התחתנו ב-1961. לאחר מכן נולדו הילדים: אלי, רותם ואוֹרי, וגם המשק צמח. אלו היו השנים הכי טובות והכי מאושרות בחייו של דוד.

אך אז נפלו צרות איוב על המשפחה: רותם חלתה בסרטן ונפטרה בגיל 21, ב-1984. 5 שנים אחר כך, חלה הבכור – אלי, בסרטן, ונפטר בגיל 29.

בשנים שלאחר מות הילדים, בחרו דוד ואביטל בחיים, וארץ-ישראל עלתה להיות התכלית המחייה והקו לחיים. אחיותיו של דוידק'ה – שנקה, צילה ושרה, קושרות את ההתמסרות לארץ ישראל לטרגדיה של מות הילדים. החיבור התחיל מסיור שעשו יום אחד דוד ואביטל בבקעה, שנה לאחר פטירת רותם. בסיור, הם התוודעו להאחזות נח"ל דאז – רותם (כיום, המושב רותם). השילוב של החלוציות במקום, ושם המקום – רותם, כשמה של הבת האהובה שנפטרה, עורר את דויד'קה להקים במקום ספריה, ומסתבר שמעשה זה פתח לו אופקים חדשים לדוד. אופקים, של נתינה ומסירות לארץ-ישראל.

השער הראשון של פעילות זו עבר דרך הקשר הצבאי. רפול יזם שחזור הצניחה במיתלה, לותיקי הצנחנים ששרדו את הקרב ההוא. דוידק'ה, כמובן התנדב למאמץ. הצניחה וההתחברות לחברים במבצע זה חיברו אותו גם לפעילות ארץ-ישראל עם רפול, ב'צומת', וגם הטעימו לו מעט משמחת החיים, שהושבתה בו עקב אסונות הילדים.

מאז, החל פרק ארץ ישראל אינטנסיבי בחיי דוד, והפעילויות אותן יזם והפעיל מאז, ובמיוחד מהרגע שיזם והקים על שדהו את 'אוהל כפר יהושע' – אוהל המחאה נגד הסכמי "אוסלו", בפברואר 1994, עוברות מתחום הפרט והמשפחה, לתחום הציונות דברי ימי המאבק על הארץ.

'אוהל כפר יהושע', היה הפגנה מתמדת. הפגנה בת שנתיים וארבעה חדשים, מסביב לשעון: 24ש', 365 ימים בשנה, נגד הסכם "אוסלו" וגל הטרור שבהכרח הביא. את מבנה האוהל - יריעת ברזנט על מסגרת קשתות שדוד ריתך, בשטח של כ-100מ"ר, הקים דוד על השדה שלו, בצומת כפר יהושע שבכביש שבין צומת השומרים לצומת התשבי. היה זה ציר תנועה מרכזי המחבר את מרכז ישראל לצפונה, וב-פברואר 1994, בעת שהוקם האוהל, הכבישים באיזור היו כבישים כפריים, והעצירה באוהל, לבאים מצפון ומדרום, היתה נוחה וטבעית. ה"אוהל" היווה אבן שואבת לכל פעילי ארץ ישראל מעמק יזרעאל ומהצפון בכלל, והם איישו את משמרות המחאה באוהל, בתורנות, באופן סדיר. כ-300 פעילים לקחו חלק בתורנות זו. דוד, שכינס וחיבר את מאות הפעילים וגייס אותם לתורנות התובענית, התייחס לתפקידו בכח בצניעות האופיינית: הוא הציג עצמו כ'סדרן העבודה' של האוהל.

ה"אוהל" צמח בהתמדה, והפך להיות בסיס ייזום ויציאה לכל פעילויות ארץ ישראל במרחב הצפון, ומרכז הנבטה לרעיונות התחדשות ציונית ואמונית והתארגנויות חוץ-פרלמנטריות לקידום הרעיונות שעלו תוך כדי הדיונים.

ב"אוהל" התארגנה חסימת הצמתים הגדולה בצפון בהפגנת "זו ארצנו". החסימה, שיצרה את הפקק הארוך במדינה – בכיוון דרום-צפון, מזכרון יעקב בואך צומת התשבי ועד צומת המוביל, התנהלה באין מפריע הודות להטעיה מכוונת של התקשורת (העויינת), שברוב להיטותה לגמוז את ההפגנה, הטעתה גם את משטרת ישראל.

ה"אוהל" היה לדוד שטח כינוס ליציאה לפעולות חיזוק לכלל יישובי השומרון המאוימים והמבודדים: כדים, גנים, חומש, שאנור, מבוא דותן, איתמר, יצהר ועוד. מידי שבוע היה דוד מארגן שיירות של מתנדבים לנטיעות, לארגון השטח, ולנוכחות יהודית רצופה על הצירים. שיירות אלו שינו את מפת הנוכחות היהודית בשומרון, והנביטו את המאמץ שנעשה שלאחר שהאוהל הפיזי נסגר – הקמת גבעה 777 באיתמר ואחזקתה בתורנות תוך העתקת נסיון ה"אוהל".

ה"אוהל" התפתח להיות גם מרכז לבירורים רעיוניים, מרכז להרצאות, להפצת מאמרים וליוזמות התחדשות ציונית. לקראת בחירות תשנ"ו (1996) התגבשה בו תנועת חי"ל – 'חוסן יהודי לישראל' – מסורתיים ו"חילונים" שתמכו במפד"ל בבחירות תשנ"ו, וקבעו, במידה רבה, את תוצאת הבחירות ההן.

זאת, עד לבחירות תשנ"ו. בחירות, שבהן ניצח המחנה הלאומי ושנטעו בנאמניו תקווה, ששטיח "אוסלו" יגולגל חזרה ושכל הנחות האיוולת שהרו אותו, יתפוגגו כלא היו.

זה כמובן לא קרה, ודוידק'ה יזם אז את העתקת פעילות "האוהל" לשומרון: הקמת יישוב בשם 'גבעת חי"ל' בגבעה 777 ממזרח לאיתמר. יישוב, עבור אנשי "אוהל" שירצו ויוכלו לעלות למקום, ולהקים בו ישוב חקלאי. גם רעיון זה, שקרם עור וגידים ב-1998, כמו רעיון האוהל לפניו, נראה בלתי אפשרי במבט ראשון. אך דוידק'ה, במסירות שלא ידעה גבולות ובהקרבה בלתי נתפסת, עבד שנתיים על הקו כפר-יהושע איתמר, על מנת לקיים ולהחזיק את תורנות השמירה והעבודה במקום ולהביא מתיישבים. מוד אחזקת הגבעה בתורנות החזיק מעמד יותר משנתיים, עד שמתיישבי קבע החלו לאייש את הגבעה. הגבעה, שנקראת כיום 'גבעת ארנו"ן' (ע"ש נופלים על הגנתה), והתפתחה להיות ממש יישוב מיוחד בכל יש"ע, היתה בבת עינו של דוידק'ה בשנותיו האחרונות, מושא לפעולות ההתנדבות שלו ומקור השמחה העיקרי בחייו, תקופה ארוכה.

עם נפילת ממשלת נתניהו הראשונה, לאחר הסכם וואי, ונצחון מפלגת העבודה בבחירות 1999, בסיסמת הדאגה לזקנה שבמסדרון בבית החולים בנהריה, הועמד – כצפוי – הגולן על המאכלת. דוידק'ה, איש המעשה, יזם אז את הקמת אוהל מחאה חדש. צומת כפר יהושע כבר נוטרל עקב הרחבת כביש צומת השומרים – צומת התשבי, ולכן ארגן דוד את האוהל השני, בחלקה של מיכאל בולקא בשדה יעקב, השכן, קרוב לצומת השומרים. "אוהל השומרים" הוקם בינואר 2000, פעל וחיבר בסימן "הגולן שלנו". האוהל תפקד כמו האוהל הראשון, ועבד בתאום הדוק עם ועד יישובי הגולן והשתתף במאמץ להפיץ את דעת הגולן ואת החיבור אליו לכל עם ישראל. עם זאת, לאור לקחי האוהל הראשון, ומכיוון שמי שנכווה ברותחין נזהר בפושרין, נצחון המחנה הלאומי בבחירות 2001, כאשר אריאל שרון הוא ראש המחנה, היה ברור לכל פעילי האוהל, שההפוגה באיומים היא זמנית מאוד, מה עוד שנחלי הדם במה שנקרא "האינתיפאדה השנייה", לא השאירו מקום לספק באשר לסכנה.

דוידק'ה, שבריאותו החלה להתרופף, ובמיוחד החלו בעיות ברגליים לתת את אותותיהן בניידותו, לא האט את הקצב גם בזמן פיגועי ה"האינתיפאדה השנייה" וגם במאבק מול ה"התנתקות". בזמן הפיגועים, ולמרות בעיות הבריאות שלו, ארגן דוד גדוד חיילים ותיקים לסיוע בשמירות בפרצות גדר דאז, שהיו מועדות לחדירת מפגעים. במאבק נגד "ההתנתקות", השתתף דוידק'ה, בין השאר, בארגון צעדת חקלאי העמק לירושלים. צעדה, מפסל אלכסנדר זייד בגבעות שייך אבריק ליד טבעון, עד לירושלים ב-4 ימים. דוד צעד את כל הדרך למרות כאבי תופת ברגליו, וטיפולים ארוכים בכלי הדם, שהיה צריך לעשותם בעצמו במאהל הלילה.

דויד'קה היה, ללא ספק, ל"ו-ניק. איש מעשה שתקן, מסור ללא גבול ונטול כל גחמה אישית.

כל מי שראה אותו ב-שא-נור, איך תוך כדי נטיעות, כאשר כבר מחשיך, מקבל SOS על המלטה של עגל, וצריך להדריך את ה"מיילד" הלא-מקצועי מה לעשות, אבל בידו השנייה ממשיך לטעת, כי לא מוכן להסתכן בכך, שחו"ח, עציץ אחד מאלו שהכין יתפספס, ולא יִנַּטע בארץ ישראל, לא יכול לשכוח את המופת, ולא יכול שלא להנחיל אותו.

כל מי שראה איך דוידק'ה אינו יודע יום ולילה, ודואג שהמחליף בשמירה יגיע בזמן (שמירה באוהל המחאה - משמרות 24X365), והשומר של משמרת השחר - 02:00-06:00 יוכל להמשיך מהאוהל לעבודתו, גם אם המחליף שלו התעכב, לא יכול להמשיך להפטיר על נוחיות אישית, כדאשתקד.

כל מי שראה, איך, בכל מאחז אליו היה דוד מגיע, בלי להתלבט שניה, היה מוציא מכיסו את מיטב כספו, ותורם למתנדבים את כל צרכיהם: דלק ואוכל ומעילי סערה, לא יכול להמשיך לחשוב על ארץ-ישראל במונחים של כסף.

אמנם ברור שאין לדוידק'ה תחליף, אך צו החיים והמסירות והמעשה וה'הצנע-לכת', אותו הוא צרב בכל מי שזכה להתחבר אליו ובכל "תלמידיו", נטע מורשת חיה שאי אפשר לעקור.

תהי נשמתו צרורה בצרור החיים ומדריכה את כל נאמני ארץ ישראל.

גדי אשל, נופית. חבר לדרך ותלמיד של דוידק'ה

גם בשם פעילי "אוהל": משה (מוזי) פינקל, יעקב אסתרליס, יצחק אליאס, גבי קוונצל, מרק קוסוי, איה רגב, יצחק ואסתר לב.