"תעשו הכול כדי שתהיו העתיד האמיתי של העם"

הרב חיים דרוקמן הקים דור וסלל את דרכה של הציונות הדתית בתחומים רבים. מלבד אהבת התורה ואהבת ישראל יש לו כאן גם מסר גדול לנוער

אריאל הורוביץ- מגזין עולם קטן , י"ב בניסן תשע"ה

הרב דרוקמן
הרב דרוקמן
צילום: הלל לדרמן

גם השנה, כמו בכל שנה, עלה הרב חיים דרוקמן בתענית אסתר לקבר של מורו ורבו, הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, בהר הזיתים.

שלושים שנים חלפו מאז אותו יום גשום שבו הלך הרב צבי יהודה לבית עולמו. "אני חושב שהדמות שלו חסרה לנו מאוד היום," אומר הרב דרוקמן בעיניים עצובות, "בהרבה סיטואציות אני מרגיש שהוא חסר. כמה סמלי שלפני שלוש שנים, בדרך חזרה מהר הזיתים, קיבל הרב את ההודעה על הזכייה בפרס ישראל.

"הפרס האמתי הוא הזכות לתרום לעם, למדינה, לציבור הישראלי," אומר הרב דרוקמן, "כשיש הכרה ממלכתית בכל המפעל הזה, היא ודאי מוסיפה ערך." מילותיו הצנועות של הרב דרוקמן מכוונות לכמה וכמה ממפעליו: הקמת ישיבות בני עקיבא, פועלו רב השנים באיגוד ישיבות ההסדר ותפקידו במערך הגיור הממשלתי, תפקיד שהעמיד אותו לאחרונה בפני משבר כואב – יש שיאמרו פיצוץ - עם העולם החרדי.

בחדרו עמוס הספרים שבמרכז שפירא, היישוב הדתי הקטן בדרום הארץ, מרחק הליכה מישיבת 'אור עציון' שהקים, יושב הרב דרוקמן, לומד ומלמד, מייעץ לתלמידים ולרבנים, פנים אל פנים ובשיחות טלפון; מלמעלה משקיפה תמונתו המאירה של הרב קוק, ששמו מוזכר במהלך השיחה שוב ושוב. רגע לפני חג הפסח הגענו לביתו, שוחחנו אִתו, מנסים להבין מעט את תורתו, לשמוע את מחשבותיו על הציונות הדתית, על הנוער ועל החברה הישראלית.

הורידו את הכובע

כשאני מבקש מהרב דרוקמן לספר על העולם הדתי שאותו חווה בימי נערותו, הוא לא מתפתה להלל את העבר ולקנטר על ההווה. כרגיל, הוא מלא הכרת הטוב על מצבנו היום. "המצב בימי נערותי היה שונה לאין ערוך מן המצב כיום. פשוט שמיים וארץ. בעבר התראיינתי לתכנית בערוץ הראשון, והמראיין אמר לי: 'אמנם יש חינוך דתי, אבל הרי יש גם דתל"שים!' השבתי לו: 'ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר: יש גם דתל"שים! לפני כמה עשורים היו בעיקר דתל"שים!' צריך להבין שלפני כמה עשרות שנים הייתה דרך חד סטרית של עזיבת תורה ומצוות. ילדים

הרב דרוקמן באזכרה של הרצי''ה מתן מלכה

וילדות סיימו את כיתה ח' בבית ספר דתי, ובזאת הם סיימו את כל הקשר שלהם ליהדות. הם נמשכו לרעיונות של בניין הארץ, של חלוציות, של אידאליזם, והיה נדמה להם שאין לרעיונות האלה קשר עם התורה. היו אומרים אצלנו: 'גם זה כבר הוריד את הכובע,' שהרי אז היו הולכים עם כובעים, עם ברטים. מי בכלל חלם שדתיים ילכו עם כיפה ברחוב? איך אפשר לא לראות איזה מהפך התחולל? יש כיום עולם תורה ציוני-דתי אדיר שלא היה כמותו, יש ציבור שלם, יש מוסדות ותנועות נוער. תראה כמה ערך יש לחינוך, כמה החינוך פועל וכמה הוא משפיע."   

האם הדתל"שים של היום עוזבים את הדת בשל אותן סיבות?

"אני סבור שלא. כיום מדובר בדרך כלל בנוער חלש, כזה שאין לו מטען דתי חזק, נערים שהלכו עם כיפה שאין לה כיסוי. אם יש תוכן פנימי, אפשר לעמוד מול כל מיני משברים וקשיים, מול חברה אחרת, אבל אם אין תוכן, זה לא יחזיק מעמד. יש כאלה שמתקוממים על כך שאומרים על הדתל"שים שהם 'תינוקות שנשבו' – מדובר, כך הם טוענים, במישהו עם תוכן גדול שפנה לדרך אחרת אחרי שבירר ביסודיות. איש לא יספר לי שזו המציאות. מדובר בבחור חלש שהגיע לחברה מסוימת, לא היה לו קל להתמודד עם המציאות שבאותה חברה והוא נגרר אחריה, מה אפשר לעשות? סימן שלא היה לו תוכן. מה שחשוב הוא להצטייד בתוכן אמתי שיהיה עמיד."

האם אתה חושב שהחילון קשור רק במפגש עם עולם אחר, או נובע גם מבעיות בעולם הדתי עצמו?

"אי אפשר להכליל. ברוב המקרים מדובר בבחור חלש שלא הצליח להתמודד עם המציאות הסובבת, אך יש גם בחורים שהתאכזבו מהעולם הדתי, ולכן עזבו. הרב קוק זצ"ל כבר כתב שאנשים מזהים, בטעות, את היהדות עם נושאיה. יכול להיות שלפעמים מישהו נתקל ברב שאִכזב אותו, ובגללו הוא התאכזב גם מאותם ערכים שנדמה לו שאותו רב מבטא. צריך לעשות הפרדה בין הרב המסוים לבין העולם הדתי. הזיהוי ביניהם הוא זה שיוצר הרבה פעמים את החזרה בשאלה."

כשהרב דרוקמן בכה

הרב דרוקמן רואה את עיקר עיסוקו בחינוך: הוא מחנך, מלמד תורה; מקומו הטבעי הוא בבית המדרש, בשיעור עם תלמידים. ולמרות זאת, חלק ניכר מפעילותו הציבורית הייתה בכנסת. הרב דרוקמן היה חבר כנסת מטעם המפד"ל, ולתקופה מסוימת פרש והקים את סיעת 'מורשה'. "ההליכה לכנסת הייתה בשבילי כמו מילואים," הוא אומר, "כל יהודי הולך למילואים, וגם אני הלכתי. לא רציתי ללכת לכנסת ולא חיפשתי את התפקיד הציבורי, אך נקראתי לשם."

העשייה הציבורית הזו אכן נכפתה על הרב דרוקמן. יום אחד, סמוך לחג הפסח, נסע הרב דרוקמן לירושלים לאפות מצות. עוד קודם לכן ידע הרב דרוקמן כי כמה פעילים מעוניינים להריץ אותו לכנסת, והכתובת הטבעית שלהם תהיה הרב צבי יהודה. הוא מיהר לביתו של הרב צבי יהודה כדי לומר לו שייעודו הוא לחנך, והוא אינו רוצה להגיע לכנסת. הרב צבי יהודה שמע את דבריו, אך כמה שעות לאחר מכן הוא נקרא פעם נוספת אל ביתו של הרב בשכונת גאולה. "נכנסתי לבית ומצאתי שם את אלו שרצו להריץ אותי לכנסת. הרב צבי יהודה שמע אותם, ואמר לי שאני צריך ללכת על זה. כשהוא אמר את זה פרצתי בבכי אדיר, אבל קיבלתי עליי את הגזרה." ראש הישיבה המיר את ספסלי בית המדרש במסדרונות הכנסת, אך המשיך בד בבד
על הנהירה לתורת הפרט: "ראיית עצמי כחלק מהכלל - זו האמת, וצריך לחנך לאמת. לא צריך לזלזל בפרט, אבל צריך לתפוס את הפרט במסגרת הכלל, להבין שאני חלק מהכלל, והדרך הנכונה היא המחשבה במה אני יכול לקדם את הכלל ולבנות אותו"
ללמד שיעורי תורה.

האם אתה חושב שרבנים צריכים להשתלב במערכת הפוליטית? האם מקומם של רבנים בבית המדרש דווקא, או בכל שדרות העשייה?

"השורה התחתונה היא שתלוי במי מדובר," אומר הרב דרוקמן, "בוודאי שהאידאל הוא שאנשי תורה יהיו בכל מקום, אך לא תמיד זה מתאים. אינני חושב שמפני שלמישהו יש סמיכה לרבנות הוא יכול לעסוק בכול, אבל אם יש אנשי תורה שיכולים להנהיג את הציבור לא רק בבית הכנסת אלא גם בכנסת, העובדה שאדם הוא גם רב איננה גורעת; אדרבה, היא אפילו מוסיפה."

הרב דרוקמן לא מצפה רק להשתלבותם של אנשי תורה בכנסת, אלא גם לאיחוד הפוליטי של הציונות הדתית. הפילוג הנוכחי, לדבריו, אינו מוסיף הרבה כבוד לתורת ישראל. "מן הראוי שהציונות הדתית תהיה מלוכדת, והייצוג הפוליטי שלה יהיה בהתאם לכוחה האמתי," הוא אומר. "ישנם אנשים דתיים שמשתלבים במפלגות הגדולות, ואחת הסיבות לכך היא שכל כך הצלחנו בחינוך, עד שאלה שגדלו בו חושבים שאין צורך במפלגה מגזרית ואפשר להשפיע בכל מקום. אני חושב שזה לא נכון. הניסיון מלמד שמי שנמצא במקומות אחרים יכול להשפיע רק כיחיד, אך לא כציבור. למדינת ישראל יש צורך במפלגה ציונית דתית גדולה, שהכול בה נובע מתוך תורה שמחוברת לעם, לארץ ולמדינה. זוהי התדמית האמתית של התורה. האיחוד הזה יביא ברכה גדולה לתורת ישראל ולמדינה כולה. המצב הזה, שבו אין מפלגה ציונית דתית אחת, מורגש בתחומים רבים."

אותך אי אפשר לצרף למניין

אחד התחומים שעליהם מדבר הרב דרוקמן הוא הגיור. בשנת תשס"ג, עם פרישתו מהכנסת, החל הרב דרוקמן לכהן כראש מערך הגיור הממלכתי במשרד ראש הממשלה. שיטת הגיור שלו הקפיצה גורמים בציבור החרדי, והשיא היה כאשר הרב אברהם שרמן, דיין בבית הדין הרבני הגדול, פסק בתשס"ח כי יש לפסול לאלתר את כל גיוריו של הרב דרוקמן. עד מהרה הפך הרב לדמות לא רצויה בציבור החרדי, דבר שהומחש לו בצורה ברורה כאשר ביקר יום אחד ב'איצקוביץ'', השטיבלך הידוע בלבה הפועם של בני ברק. "נכנסתי לאחד מן החדרים בשטיבלך, ומלבדי היו שם עוד שמונה יהודים. כשהגיע העשירי, אמרתי: 'יש מניין, אפשר להתחיל,' אבל אז אמר מישהו: 'אותך אי אפשר לצרף למניין. צריך לחכות לעוד אחד.' אני זוכר שהייתי כל כך בהלם, ולא הספקתי להתעשת עד שהגיע יהודי נוסף והתחלנו להתפלל. אם זה לא היה מכאיב ומצער, זה היה מצחיק. אותי אי אפשר לצרף למניין."

אבל הציבור החרדי, מבחינתו, פועל כאן ממניעים של יראת שמיים. הם חולקים על שיטת הגיור שלך.

"גם אם מישהו סבור אחרת מבחינה הלכתית, לאלה שנוהגים על פי השיטה השנייה יש על מה לסמוך. איך אפשר לבטל במחי יד את כל הגיורים האלה אם הם נעשו על פי דעה הלכתית לגיטימית שאפשר לסמוך עליה? יתר על כן: הדיין שפסל את הגיורים שלי פרסם את פסק דינו בפומבי, בכנס דיינים, כששמי מוזכר שם, מבלי שהוא דיבר אתי מילה אחת קודם. איך אפשר לפסוק בלי לשמוע את כל הצדדים? איך אפשר להזכיר סתם ככה שמות, לפני מאות דיינים, מבלי לברר אתי? איך אפשר לדבר בצורה כל כך בוטה וחריפה? כך נוהגים? זו דרכה של תורה?!"

מה המקרה הזה מלמד אותנו על יחסינו עם החרדים?

"היחסים בינינו צריכים להיות כמו במשפחה. כולנו משפחה אחת גדולה, שיש בה חילוקי דעות, אבל באהבה. המאחד את עם ישראל כולו הוא מעל ומעבר למה שמפריד. אנחנו אומרים בהגדה של פסח 'בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו.' עבור אלו שעומדים עלינו לכלותנו, אין שום הבדל בין דתיים לחילונים, בין שמאלנים לימנים. לפחות מהם אולי נלמד כמה אנחנו צריכים להיות מאוחדים. בוודאי שבאורח החיים יש לנו מכנה משותף עם החרדים, למרות שאני מצטער לומר שאינני בטוח שהם חושבים כך. אפשר לראות את זה בעיתון שלהם, 'יתד שאיננו נאמן': כל עסקן קטן שנבחר לכנסת, גם אם הוא לא קרא ולא שנה, הופך להיות רב, ואילו כשכותבים על רבנים שלנו, משמיטים מהם את התואר. לבתי המדרש שלנו נכנסים כל הספרים, אבל בבתי המדרש החרדיים לא יכניסו ספרים שכתבו ענקי עולם שהיו ציונים. באיזו ישיבה חרדית תמצא את ספריו של הרב קוק זצ"ל? לא ספרי המחשבה ולא ספרי ההלכה. לבי דואב, אבל זה לא משנה את העובדה שאנחנו משפחה. אני לא אומר שזה קל, אבל צריך להתגבר על הקשיים. אני רוצה לקוות שאם החרדי מן השורה היה מכיר אותנו כמו שאנחנו, המצב היה שונה. צריך להכיר אחד את השני, צריך שהן אחינו החרדים והן אחינו החילונים יכירו אותנו ואנחנו נכיר אותם."
על הציבור החרדי: "היחסים בינינו צריכים להיות כמו במשפחה. כולנו משפחה אחת גדולה, שיש בה חילוקי דעות, אבל באהבה."

על ישיבות ההסדר: "תפקידה של הישיבה הוא לגדל תלמידי חכמים. מי שהולך לישיבת הסדר תורם לביטחון השלם של עם ישראל, הביטחון הפיזי והרוחני. המשימה שלנו היא להצמיח תלמידי חכמים שגם הולכים לצבא. האם נסכים למצב שבו גדולי תורה יצמחו רק מקרב אלו שאינם הולכים לצבא?"

להתאים את הערכים לציבור

בחדרו הרחב במרכז שפירא מסודרים דרך קבע שולחנות וספסלים, מקדש מעט לתלמידים שמגיעים כבר שנים רבות אל הבית, לשמוע מפי רבם את התורה הכלל-ישראלית, את היחס החיובי למדינה ואת דברי הרב קוק. נדמה שבשנים האחרונות הנוער הציוני-דתי קצת התרחק מן הדיבורים הללו: הדגש עבר אל הפרטי, אל האישי; החסידות תופסת מקום רחב, ומשנת הרב צבי יהודה דומיננטית פחות. "אני מסכים שיש כיום יותר נטייה לצד האינדיבידואלי, האישי, וממילא מחפשים את הצדדים האלה," אומר הרב דרוקמן, מיטיב את משקפיו על פניו, "אבל מה נעשה שהתפיסה הכלל-ישראלית היא האמתית. ראיית עצמי כחלק מהכלל - זו האמת, וצריך לחנך לאמת. לא צריך לזלזל בפרט, אבל צריך לתפוס את הפרט במסגרת הכלל, להבין שאני חלק מהכלל, והדרך הנכונה היא המחשבה במה אני יכול לקדם את הכלל ולבנות אותו. זה כמו היחס בין היד לבין הגוף: יעלה על הדעת שהיד תדבר כשלעצמה, בנפרד מהגוף? גוף בלי יד הוא בעל מום, אך היד בלי הגוף לא שווה כלום. כשהאדם רואה רק את עצמו, זה אולי קל יותר, נעים יותר, אך האמת היא הכלל. זה לא שהפרט הולך לאיבוד במסגרת הכלל: הוא תופס את מקומו האמתי כחלק מן הכלל."

האם אפשר עדיין לחנך לערכים האלה?

"אני חושב שכן. אני משתדל ללמוד ממורי ורבי הרב צבי יהודה, שחזר עשרות פעמים על כל העקרונות החינוכיים שהיו חשובים בעיניו, ולאט לאט הם חלחלו. הוא עשה את זה בכוונה. הוא הבין שהערכים צריכים לחדור פנימה, לעבור דרך כל השריונים שיש לאדם. הערכים נשארים אותם ערכים, וצריך לחנך אליהם, משתנה רק הצורה. אי אפשר להתעלם מהמקום שהפרט הולך ותופס. מחנך צריך לדבר אל המקום שהתלמידים שלו נמצאים בו. מי שמתעלם, דבריו לא יישמעו. כמו שלאדם מבוגר שרוצה לשתות אתה נותן כוס או בקבוק פתוח, אך לתינוק אתה עושה חור קטן בבקבוק ומתוכו הוא מוצץ, אחרת הוא עלול להיחנק. כך גם עם תלמידים. אי אפשר לדבר בשפה שלא תישמע; צריך להתאים את הערכים לציבור שיושב לפניך."

אחת לשבוע מקדיש הרב דרוקמן ערב שלם לשאלות של הבחורים בשיעור א' בישיבתו, ישיבת ההסדר אור עציון. במשך שנים היה הרב הדמות הבכירה באיגוד ישיבות ההסדר, ועל אף העובדה שישיבות חדשות נפתחות בכל מקום, רבים מבני הנוער נוטים כיום גם למכינות הקדם-צבאיות. "מסלול ההסדר הוא ללא ספק מסלול נכון וצודק," אומר הרב דרוקמן, "תמכתי מאוד בהקמת המכינות משום שיש נוער שלא היה מגיע לישיבות, והשנה הזו לפני הגיוס תוסיף לו ותחזק אותו מאוד. היו כאלה שחשבו שהמכינות תפגענה בישיבות ההסדר, משום שאולי יש כאלה שהם על הגבול והיו יכולים להתאים גם לישיבה, אבל אני לא חושב שזו גישה נכונה. צריך לדאוג לכולם."

אבל בחור בכיתה י"ב יאמר לעצמו: אלך למכינה, אלמד שנה, שנה וחצי, גם אתחזק וגם אשרת שלוש שנים, כמו כולם. איזה צורך יש בישיבות ההסדר?

"ישיבות ההסדר כלל לא נועדו לחזק את הבחורים כדי שיצליחו לשמור בצבא על זהותם הדתית. זה ודאי חשוב מאוד, אך זהו עניינה של מכינה. המכינות לא מתיימרות להצמיח תלמידי חכמים. תפקידה של הישיבה הוא לגדל תלמידי חכמים. מי שהולך לישיבת הסדר תורם לביטחון השלם של עם ישראל, הביטחון הפיזי והרוחני. המשימה שלנו היא להצמיח תלמידי חכמים שגם הולכים לצבא. האם נסכים למצב שבו גדולי תורה יצמחו רק מקרב אלו שאינם הולכים לצבא?"

אבל רוב בוגרי ישיבות ההסדר כלל לא ממשיכים בעולם הרבנות.

"חז"ל כבר לימדו אותנו ש'אלף למקרא ואחד להוראה.' כדי שיֵצא אחד להוראה, צריך אלף שייכנסו למקרא. מעבר לכך, גם מי שלא עוסק ברבנות אלא בתחומים אחרים צריך להיות תלמיד חכם. האם אין הבדל בין מי שלומד שנה אחת לבין מי שלומד כמה שנים? אני מעריך מאוד את המכינות וחושב שהן עושות דבר עצום, אבל אי אפשר לצאת תלמיד חכם אחרי שנה אחת במכינה. יש צורך גדול במכינות, אבל יש צורך גדול הרבה יותר בתלמידי חכמים, והתפקיד של הישיבות הוא לגדל אותם."

סור מרע, עשה טוב

ספק אם הרב דרוקמן העלה בדעתו שהבחירה בו לחתן פרס ישראל תחזיר אל הכותרות את הפרשייה הישנה והכאובה: ההטרדות המיניות שהטריד ראש ישיבת נתיב מאיר, הרב זאב קופולוביץ', את תלמידיו. ימים אחדים אחרי שפורסם דבר הזכייה, נשמעו קולות שקראו לשר החינוך לשלול מהרב דרוקמן את הפרס. קבוצה של בוגרי נתיב מאיר שיגרה מכתב לשר החינוך, ובו טענה כי הרב דרוקמן ידע על מעשיו של הרב קופולוביץ' – שבגינם נשלח למאסר בפועל - אך הוא לא פנה למשטרה, אפשר לו להמשיך ללמד במוסד וניסה לטייח את הסיפור. "עלילה שקרית," מרעים הרב דרוקמן, בעודו מפליג בזיכרונו אל הימים ההם. "בתחילת הפרשה נאמר לי שאותו רב פורש מראשות הישיבה בגלל בעיות בריאותיות, והצטערתי על כך. לאחר זמן מה הוא חזר לתפקידו, והבנתי שמצבו השתפר. רק ארבע שנים לאחר מכן, כשכבר היה לי תפקיד בישיבות בני עקיבא, הגיעו אליי שמועות על מעשים שעשה, ובו ביום השעיתי אותו מעבודתו. אני אומר את האמת: לא ידעתי שאני צריך לדווח על כך למשטרה. בימים ההם, לפני 12 שנה, הדברים האלה לא היו בתודעה כמו היום. זה לא נכון שידעתי וטייחתי; זה שקר מוחלט. לא ידעתי דבר. ביום שבו נודע לי משמועות, כבר השעיתי אותו מתפקידו. אכן טעיתי שלא דיווחתי למשטרה, ואני מצטער על כך."

איך לדעתך צריך הציבור הדתי לטפל בהטרדות מיניות בקהילה? מה עם פתרונות כדוגמת פורום תקנה?

"בהטרדות מיניות בציבור שלנו צריך לטפל כמו בכל ציבור: דרך המשטרה. אסור, חס וחלילה, להשלים עם שום תופעה כזו וצריך לטפל בה בכל דרך. אני לא חושב שהציבור הדתי שונה בכך במשהו מציבור אחר." 

השיחה עם הרב דרוקמן נמשכת ונמשכת. היא נקטעת בשיחות טלפון של אנשים המבקשים לברך את הרב על קבלת הפרס; במסמכים שמביא עוזרו הנאמן של הרב, ובהם עדכונים על הנעשה בתחומי אחריותו של הרב; הרב דרוקמן מתמרן בין כל אלו, נזכר בציטוט מספר ישן ויודע לאתר את מקומו בזריזות באחד מאלפי הספרים הממלאים את החדר.

אי אפשר להתעלם מאחד המפעלים הגדולים ביותר של הרב דרוקמן, שבו הוא נוטל חלק עוד מימי קדם: תנועת הנוער בני עקיבא שבה היה חניך, מדריך וקומונר פעיל. התנועה עברה שינויים מפליגים עם השנים – יש שיכנו אותם "הקצנה", יש שיקראו להם "התחזקות חיובית". הרב שמח להתייחס ולהגדיר בעיניו את התמורות שחוללה בני עקיבא: "ודאי שיש התקדמות אדירה בבני עקיבא לעומת מה שהיה פעם. באופן טבעי, ישיבת בני עקיבא הוקמה, הוקמו עוד ישיבות ואולפנות והנוער לומד יותר תורה, וממילא הוא מתחזק.

למרות הכול, תמיד ידענו שצריך להיות בבני עקיבא. אנחנו חלק מעם ישראל, ואנחנו מבינים שאי אפשר לומר 'אני את נפשי הצלתי,' אלא צריך לדאוג לכל העם. הבינונו שהתפקיד שלנו הוא לחנך, ושהעניין מתקדם והולך כלפי מעלה. הבינונו שצריך סבלנות ואורך רוח, גם היום. שאי אפשר להיות עצבניים, שצריך להבין שאם רוצים לחנך את עם ישראל כולו, יש צורך בסבלנות, ואסור לחשוב שהכול יקרה מהר. כך מחנכים עם. לא מוותרים, מאמינים באידאל הגדול ואומרים: בעזרת ה', נגיע אליו."

לקראת סיום, כאילו לא די בדבריו עד כה, אני שואל אותו איזה מסר היה רוצה להעביר לנוער הציוני-דתי. הרב דרוקמן משתהה כמה רגעים, מהרהר. "עליכם לדעת שאתם העתיד של עם ישראל ומדינת ישראל", הוא אומר, "חשוב מאוד שתעשו הכול כדי שאכן תהיו העתיד האמתי של העם והמדינה. עליכם להתמלא בתוכן ולהזדהות יותר ויותר עם מהותכם, להיות מופת אישי בכול ולהשתדל ש'יהיה שם שמיים מתאהב על ידכם.' שם שמים מתאהב בדברים פשוטים: מי שלומד תורה, מתנהג יפה והדיבור שלו בנחת עם הבריות, מאהב שם שמיים. עליכם לחשוב תמיד איך אתם מאהיבים את שם שמיים על הבריות, דווקא מכיוון שאנחנו רואים התקדמות גדולה כל כך בעם שלנו, דווקא מכיוון שאנחנו רואים צימאון אמתי ליהדות. בכוחכם לקדם את התהליך הזה: התהליך של שיבת העם לעצמו, למהותו, לשורשיו. זו המשימה היום."  

הצטרפו עכשיו למנויי מגזין הנוער עולם קטן