בשבע מהדורה דיגיטלית

עניין אישי - תא"ל (מיל') אמיר השכל

בן 61. תושב יבנה. נשוי לעליזה, אב לארבעה וסב לחמישה. חוקר שואה וסופר, ממייסדי פרויקט 'עדים במדים'

עפרה לקס , כ"ז בניסן תשע"ה

אנשים חוזרים משם הרבה יותר רגישים. מצעד החיים באושוויץ
אנשים חוזרים משם הרבה יותר רגישים. מצעד החיים באושוויץ
יוסי זליגר

התחלה: אוגוסט 1953, ירושלים. בגיל צעיר עברה המשפחה לתל אביב. משפחות ההורים מפולין, שתיהן הגיעו לישראל עוד לפני השואה, ולכן היא לא נכחה בבית, "מה שידעתי על השואה היה מהלימודים בבית הספר". הוא בכור לאח.

לימודים: את שנות היסודי עשה ב'משה הס' וב'אלחריזי', ואת שנות העל-יסודי ב'תיכון גאולה', שהיו בו "אנשים מכל שכבות החברה הישראלית". הוא היה תלמיד "ממוצע" שעבד קשה כדי להגיע להישגים. אחד מהם מלווה אותו עד היום.

ההישג: עליזה, האישה שאיתו. כל השנים היא עסקה בחינוך. בהתחלה לגיל הרך ומאוחר יותר בחינוך מיוחד. לפני שנתיים יצאה לפנסיה. "היא אמא מדהימה, וסבתא עוד יותר מדהימה".

הברכה: ארבעה ילדים: הבכור עובד בתחום המחשוב, השנייה עו"סית שמתמסרת לגידול שתי בנותיה, השלישי עובד בהסבה של תעשייה לשימוש בגז ומתחתן בקרוב, והרביעית סיימה שירות צבאי לפני שנה וחצי כמשקית ת"ש ומתכוננת ללימודים. ויש גם חמישה נכדים "נפלאים".  

תנועת נוער: הצופים. לא באופן רציף והחוויה לא הותירה רושם רב. מה  שכן השפיע היה 'קלוב תעופה' שבמסגרתו בנה טיסנים. הוא גם התמיד לקרוא את ביטאוני חיל האוויר. "בן דוד שהיה גדול ממני בשש שנים הלך לקורס טיס. זה הלהיב את דמיוני והתחלתי להתעניין בתחום".

צבא: עם הגיוס ביקש ללכת לקורס טיס, "ולשמחתי התקבלתי". הוא היה במגמת מסוקים בקורס שארך אז שנתיים. "אלו היו שנתיים של מבחן יומיומי". הוא נדרש למאמץ כביר וצעד עם חבריו לקורס עד חודש לפני קו הסיום. מכיוון שעשה דרך כל כך ארוכה בקורס, הוא הופנה למגמת סיור וקישור, כלומר תובלה קלה. "סיימתי שלושה שבועות אחרי מלחמת יום כיפור".

מלחמת יום כיפור: כפרחי טיס הם הורדו לסיני כדי לעזור בתקיפות חיל האוויר במצרים. את שאר המלחמה הוא בילה בשרטוט מפות תקיפה ובתחקור של טייסים שחזרו מהקרב. "המלחמה הייתה טראומה אישית לא קטנה. כמה ממדריכי הטיסה שלי נהרגו".

קו הסיום: העמידה על מגרש המסדרים בסיום השנתיים הארוכות הייתה "אחד הרגעים המשמעותיים בחיי". זו הייתה התחלה של 32 שנות שירות שבהן "קשרתי את חיי בחיל האוויר". היה חלום נוסף בדרך והוא להיות רופא, אבל הוא נגנז.

בסיס אם: בסיסי התובלה היו בבן גוריון ובשדה דב, והיו גם ארבע שנים בחצרים ושנה ומשהו בארצות הברית, בשליחות הצבא. "אלה היו שנים של מעט מאוד בבית". מה שהחזיק את המשפחה כל השנים היה הידיעה ש"אנחנו חיים במציאות מורכבת מבחינה ביטחונית. אם לא נשמור על המדינה, מי יעשה את זה?".

הסולם: עם השנים התקדם בתפקידים ובדרגות. היה מפקד של טייסת הוקאיי, מטוס של בקרה אווירית, מפקד של טייסת הרקולס, מפקד של שדה דב ושל בח"א 27. בתפקידו האחרון שימש ראש להק כוח אדם של חיל האוויר, בדרגת תת אלוף.

כובד המשימה: "כשאתה אחראי על אנשים, בכל תפקיד שלא תהיה בו, יש לך אחריות להחזיר אותם הביתה בשלום, וטיסה היא תחום שיש בו סיכונים. יש גם אחריות שפעולות מבצעיות יצליחו. המדינה משקיעה ואתה רוצה שהמטרות יושגו".

כוח אדם: כמו כל דבר בצבא, מתחלק לשלושה: משרתי החובה, "שצריך להקנות להם סדר ומשמעת"; המילואימניקים, שפירושו אצל הטייסים יום בשבוע של היעדרות מהעבודה והיה עיסוק רב בדאגה שהמשרתים יתמידו להגיע ושהמעסיקים יאפשרו זאת; ואנשי הקבע, שהאתגר היה להשאיר אותם בשירות.

חם שם בחוץ: את תפקיד ראש הלהק הוא מילא בסוף שנות ה‑90 ותחילת ה‑2000, תקופה שבה בועת ההיי-טק הייתה בשיאה. "בחיל יש אנשים מאוד מוכשרים, מהנדסים ואנשי צוות אוויר, והאתגר שלנו היה איך להשאיר אותם בשירות". התקופה גם הייתה טרום האינתיפאדה השנייה. "אנשים היו באופוריה שהנה בא השלום. הם אמרו: עשיתי את שלי, אני הולך".

בגלל הרוח: השיטה של צה"ל להשאיר אצלו את ציבור המשרתים הייתה בנויה על תגמול חומרי בדרך כלל. אך בעקבות שיחה עם אחד ממפקדי הטייסות שאמר "צריך לקחת את החבר'ה לפולין", "חשבתי לעצמי, הגיע הזמן לעסוק ברוח, פחות בחומר".

עדים במדים: אחרי שיתוף פעולה עם כמה גופים בצה"ל ועם הרמטכ"ל דאז שאול מופז, יצאה המשלחת הצבאית הראשונה לפולין, ובה 180 קצינים, והוא ביניהם. השאיפה הייתה שזו תהיה סנונית ראשונה מתוך שלוש משלחות שיוציא הצבא בשנה. "חשבתי שהמסע לפולין יחזק את ערך השליחות, שאנשים יבינו מאיפה הגענו ושיש לנו מחויבות לשמור על המדינה".

הפרויקט ממריא: בשיאו עמד פרויקט 'עדים במדים' על 25 משלחות בשנה, ועד כה יצאו במסגרתו 40 אלף אנשי צבא. "האם הצבא שלנו יותר טוב בזכות זה? אני בהחלט רוצה לקוות". היום הוא מדריך מדי פעם משלחות כאלה, ונוכח בהתכנסויות הליליות של המפקדים, בסיום כל יום במסע. "ממה שאני שומע, אנשים חוזרים משם הרבה יותר מודעים להתנהגות האדם במצבים משתנים והרבה יותר רגישים".

כינון מחדש: מהמשלחת הראשונה ההיא הוא עבר כברת דרך בלימוד התחום, במחקר, בכתיבה ובסיורים במקום. "היום אני רואה את זה אחרת, וחושב שאם צריך לטוס לפולין כדי להבין למה מדינת ישראל צריכה להתקיים ולהיות חזקה, אבוי לנו, נכשלנו בחינוך". ובכל זאת, הוא בעד לנסוע כדי לחשוב מה אנחנו מבינים מהאירוע הזה כבני אדם, כיהודים וכישראלים "ולפעמים כלובשי מדים".

בגלל הנסיעה ההיא: את הסיור הראשון שלו בגיא ההריגה הוא סיים עם שתי מחשבות עקרוניות: "איך דבר כזה קורה במאה ה‑20 במדינה תרבותית במרכז אירופה, וגם שאני רוצה להרחיב את הידע שלי בנושא". שנה וקצת אחרי הנסיעה הוא יצא לחופשת פרישה, ונרשם לקורס מדריכים בפולין. "כשסיימתי, היו לי כמה טיפות של ידע בתוך הים, וידעתי שיש לי הרבה מה ללמוד".

והגית: מאז ועד היום הוא מקדיש 90 אחוזים מזמנו ללימוד ומחקר של הנושא. הוא קרא מאות ספרים, כתב עשרות מחקרים וכבר עשר שנים שהוא מדריך סיורים לפולין, ומעורב בפרויקטים בתחום. "אני חי את הנושא 24 שעות ביממה. יש לי שריטה".

שריטה: "מי שגדל בבית של שואה יותר מחובר לשורשים המשפחתיים ולסיפור המשפחתי והקהילתי. מי שלא גדל על זה, כמוני, רוצה לבדוק איך דבר כזה קורה ומה צריך לעשות כדי שזה לא יקרה".

ספרים: הוא כתב שני ספרים, "לא חשבתי שאכתוב, כי הכתיבה לא קלה לי". הספר הראשון, 'הסוהר מבלוק 11', מספר את סיפורו של יעקב קוזלצ'יק שהיה סוהר בבלוק המוות באושוויץ. "שנים רבות התייחסו לממלאי התפקידים כאל משתפי פעולה", וגם קוזלצ'יק, שהגיע לישראל אחרי שסייע לעשרות אנשים והציל את חייהם, ספג כאן השפלות ומת משברון לב.

מצבה: 53 שנים לא הייתה מצבה על קברו של קוזלצ'יק עד שהשכל החליט להציב אותה אחרי שפגש במקרה את זאב לירון, טייס חיל האוויר אותו ראה 25 שנה קודם. השכל ידע שהוא ניצול שואה. "באותו מפגש הוא סיפר שקוזלצ'יק הציל את חייו. וכשראיתי לנגד עיניי אדם חי שניצל בזכותו, החלטתי לשים מצבה על קברו".

גיבורים רגילים: זה שמו של הספר השני, שבו השכל מתמקד בחסידי אומות העולם, "כי עוסקים הרבה ברוע, אבל חשוב ללמוד לא פחות מהטוב". הוא חקר את הסוגייה של חסידי אומות העולם ואת המצב בכל מדינה מדינה, והתמקד במיוחד בפועלם של 525 חסידי אומות העולם הגרמנים. על כמה מהם הניח זכוכית מגדלת כדי לראות האם יש מכנה משותף והוא מצא.

המסר: "כשחזר לייבל'ה, הבן של רב שלוימה אייגר, הביתה מקוצק, שאל אותו אביו 'מה למדת?'. אמר לו הבן: 'אדם הוא אדם, מלאך הוא מלאך. אם רוצה אדם, הוא יכול להיות יותר ממלאך. ושמהפסוק 'בראשית ברא אלוקים' לומדים שה' ברא רק את הראשית. את השאר הוא השאיר לאדם'. כולנו עומדים מהצד בדברים מסוימים, אבל כל אחד צריך למצוא את מה שמלהיב אותו, ולעשות משהו".

הספר הבא: למרות הנטייה ההתחלתית שלא לכתוב כלל, הוא כבר שוקד על הספר הבא, שיעסוק בסוגיית ההתנגדות בתקופת השואה ובזיכרון הקולקטיבי. כל הספרים יוצאים בהוצאה עצמית וניתן לרכוש אותם אצלו.

70 שנה אחרי: "המודעות לשואה הולכת וגוברת". המחקרים על התקופה הולכים ומתרבים. ויש גם שימושים פוליטיים שעושים בשואה, "לצערי הם גורמים לזילותה, אבל מצד שני, הם משאירים אותה על סדר היום". התקופה היא תקופת בין השמשות: "עוד מעט לא יישארו ניצולים בינינו, וצריך לחשוב מה עושים עם זה. איך בונים חברה טובה יותר ואנשים טובים יותר".

אם זה לא היה המסלול: יש שמחה גדולה על מה שהוא עשה, אבל כיוון המבט אינו לאחור. "מי שמדבר על עברו כנראה שאין לו הווה ועתיד".

ובמגרש הביתי:

בוקר טוב: קימה ב‑7:15 לערך, ארוחת בוקר, מיילים, ספרים וכתיבה. חדר הכושר משובץ גם הוא בלו"ז, "מחשש שאתפח".

מוזיקה: אביו חובב מוזיקה ולכן "גדלתי בבית עם הרבה מוזיקה קלאסית", והייתה גם תקופה של נגינה בפסנתר. עד היום הוא אוהב "את כל סוגי המוזיקות", אבל פינה חמה שמורה לזו הראשונה.

אוכל: ה-כול.

שבת: כל שבת בצהריים מגיע אליהם כל השבט לשעות ארוכות של יחד. "מצד אחד זה לא קל, מצד שני אני לא יכול בלי זה". הקרדיט על המסורת הזאת נתון לרעייתו, "הדבק של המשפחה".

אחזקת הבית: היום יש לו אפשרות ליטול חלק משמעותי: "אחראי קניות, רחיצת כלים ומכין דברים מסויימים לשבת".

מפחיד: "לחיות בלי יכולת לתפקד, לחשוב ולפעול, חיים בלי תוחלת".

מופת: אין אדם אחד. "אני לוקח תכונות מאנשים שאני חושב שיש מה ללמוד מהם, ומרכיב את המודל שלי". אחד מהאנשים האלה הוא טוביה ביילסקי, שממה שקרא עליו הבין שהוא "אדם ודמות מופת". הנאצים רצחו רבים מבני משפחתו, "אבל הוא הבין שגם אם הוא יהרוג 30 גרמנים זה לא יהיה דרמטי. הוא הבין שהתפקיד שלו הוא לא לנקום אלא להציל. הוא הציל 1,200 יהודים. בזכותו חיים היום עשרות אלפי יהודים בעולם".

פנאי: הוא מתנדב במרכז הגישור הקהילתי בנס ציונה ובער"ן, נוסע לטיולים בארץ ובחו"ל, ולאחרונה, אחרי שנים, החל לקרוא ספרים שלא עוסקים בשואה.

משאלה: בריאות למשפחה.

כשתהיה גדול: היה רוצה להתמיד בעיסוק הנוכחי שלו, מתוך השאלה "מה חשוב לך בחיים ומה אתה רוצה להשאיר אחריך".   

ofralax@gmail.com