שוכר שלא משלם
שוכר שלא משלםצילום: shutterstock

בפרשת השבוע מצטווים בני ישראל להתכנס בבתיהם בליל י"ד בניסן. דמו של פסח מצרים הנתון על משקוף הבית מגן מפני המשחית העתיד לעבור במצרים ולפגוע בבכורות. אולי זה מסביר מדוע קרבן הפסח קשור בקשר הדוק למושג "בית", גם בפסח מצרים וגם בפסח דורות.

ולעולם מושגים שונה: האם יכול אדם להגן על ביתו מפני דייר המתגורר בו ואינו משלם שכירות,מפר הסכם שכירות באופן יסודי, או שוכר שלא התפנה בתום תקופת השכירות? האם מותר לבעל הבית לפנות דייר, או שעליו לבקש אישור שיפוטי מראש?

הסוגיה העיקרית של עשיית דין עצמית נדונה בגמרא, ב"ק כ"ז ע"ב ואילך. הגמרא מעלה לדיון מקרים שונים ומהם נלמדים עקרונות הדין. מוסכם כי במקרה שנגרם נזק לרכושו של אדם מותר לעשות דין לעצמו. אולם קיימת מחלוקת במקרה בו אין הפסד לאדם, ועליו רק ללכת לבי"ד כדי לממש את זכויותיו, האם מוטלת עליו חובה כזו: ר' יהודה סובר שכן, ואסור לעשות דין בעצמו, ור' נחמן סובר שגם במקרה כזה מותר לאדם לעשות דין לעצמו.

המקרים המובאים בגמרא עוסקים בהגנה על רכושו של אדם. המקרה הראשון הוא בור השותפים, שהוסכם כי כל אחד שואב את מימיו ומשקה ביום אחר, ובא שותף ושאב ביומו של חברו. לאחר שחברו דרש ממנו להפסיק והוא התעלם, הכהו חברו בכלי וגרם לו להפסיק. במקרה כזה בו נגרם הפסד, שהרי עלולים המים לכלות מן הבור, לכל הדעות מותרת עשיית דין עצמית.

מקרה נוסף עוסק בשור התוקף שור אחר, ובעל השור המותקף מתערב ומציל את שורו, ובתוך כך נגרם נזק לשור התוקף. העיקרון הנלמד ממקרה זה הוא שבעשיית דין עצמית יש לשאוף לגרימת נזק מזערית לתוקף. אם תוך כדי הגנה מוצדקת על רכושו גורם האדם נזק לחברו, אולם הנזק אינו הכרחי והייתה דרך להימנע ממנו, חייב האדם לפצות על נזק שגרם.

העולה מהמקורות ההלכתיים הוא שהגנה על רכושו של אדם, כולל על מקרקעין שלו, מותרת גם בעשיית דין עצמית. לכאורה, המקרה הרגיל של דייר שאינו משלם גורם הפסד לבעלים, שכן, הפנייה לבי"ד גורמת עיכוב רציני בפינוי הדייר, הפסד של דמי השכירות שהיה ניתן לקבל עבור הדירה, נזק לדירה וירידת ערך, אולי גם לירידת דמי השכירות שיוכל לקבל על הדירה. לעיתים דייר שאינו משלם, מצוי בקשיים כלכליים, ואולי יהיה קושי לגבות ממנו גם חיוב כספי של שכר הדירה הכולל את כל זמן שהותו בדירה. לכן נראה שבמקרה כזה ההלכה הייתה מתירה לפעול לפינויו של דייר גם ללא פניה לבי"ד.

ומה לגבי הדין הישראלי? סע' 18 לחוק המקרקעין מכיר בזכות של בעל מקרקעין להשתמש בכוח סביר כדי לסלק פולש ממקרקעיו, אולם הזכות הוגבלה לפלישה "טרייה" שהתרחשה לא יותר מ-30 יום קודם להפעלת הכוח. בתי המשפט פירשו סעיף זה בצמצום וקבעו שאין כאן היתר לפעול באופן עצמאי נגד דייר, שכן כניסתו לדירה הייתה בהסכם, וממילא גם כשנגמרה השכירות או בוטלה כדין אין כאן מצב של פלישה.

בתי המשפט גם שללו את תוקפן החוזי של הוראות בהסכמי שכירות המתירים פינוי בכוח או ניתוק הדירה מחשמל, מים וגז באופן חד צדדי. אמנם ישנו "מסלול מהיר" לתביעות פינוי נגד דיירים, אך עדיין קימת חובה לפנות לסעד שיפוטי ואין לבעל הבית זכות לעשיית דין עצמית לסילוק דייר.

השופט מנחם אלון זצ"ל הביא סקירה מקיפה של מקורות המשפט העברי בנושא עשיית דין עצמית בפס"ד רוזנשטיין נ' סלומון (פ"ד ל"ח (2) 113). הוא היה מודע לכך שהמחוקק הישראלי הגביל את הזכות לעשיית דין עצמית, יותר מאשר ההלכה היהודית, והוא נטה אל הדעה שגם ההלכה מכירה בכך שבתנאים מסוימים יש להעדיף את הסדר הציבורי על פני הזכות לעשיית דין עצמית, גם במקרה של הגנה של אדם על רכוש בעין. הוא מסתמך על ר' יעקב ריישר (שו"ת שבות יעקב ח"ב קט"ז) שנשאל לגבי שותפים במרתף שנפל ויכוח ביניהם כיצד לחלקו.

הפוסקים שלפניו קבעו שבמקרה כזה "כל דאלים גבר", מכיוון שחזקה על אדם שילחם על שלו ביתר כוח וכך יזכה. אולם הוא חולק על כך וקובע כי בדורו רבו האלימים והגזלנים, המסוגלים לפעול באלימות גם על רכוש שאינו שלהם, ועל כן אין להתיר פעולה אלימה שתכריע את הוויכוח ויש להעדיף גורל בין השותפים. לפי עיקרון זה מסכם השופט אלון: "נראה לי, כי אם התנאים החברתיים-מוסריים הקיימים במציאות מסוימת, מחייבים העדפת הדאגה לשלום הציבור על פני זכותו של הנגזל להשיב את גזלתו לעצמו בדרך של עשיית דין עצמית. שאזי יש ומן הראוי להעדיף את הדאגה לשלום הציבור על פני הזכות של עשיית דין עצמית, גם במקרה שבו זכות זו מוכרת היא". 

הכותב הנו שותף במשרד עו"ד קורמן-אורן

פורסם ב"נופים" ב23/01/2015