בשבע מהדורה דיגיטלית

המג"ד הדתי הראשון

סא"ל אלן (משה) חורין, בן הקיבוץ הדתי טירת צבי, ניצב בשורה הראשונה עם מפקדי צה"ל הצעירים של מלחמת העצמאות

חגי הוברמן , ב' באייר תשע"ה

היה חברו לנשק. משה דיין
היה חברו לנשק. משה דיין
צילום: פלאש 90

הוא היה הדתי הראשון שכיהן כמפקד גדוד קרבי בצה"ל, חבר לנשק של מי שיהיו לימים בכירי המפקדים והמנהיגים כמו משה דיין, יגאל אלון, מאיר עמית ואברהם יפה.

הוא השתתף במלחמת העצמאות בקרבות לשחרור הגליל ופיקד על שחרור רכס הגלבוע, ואף היה הקצין שקיבל את כניעת המצרים באום-רשרש היא אילת. ולמרות זאת סביר להניח שרוב הקוראים, ואפילו ההיסטוריונים הצבאיים, לא מכירים את שמו. ככה זה כשאת התהילה גונבים אלו שדאגו לרישום שמם בדפי ההיסטוריה, והענווים נותרו מאחור בתודעה, גם כשמעשיהם היו משמעותיים יותר.

כזה היה סא"ל משה חורין, שהכול קראוהו בשם אלן. כיום, כשסביב שולחן המטכ"ל כבר ישבו כמה וכמה אלופים חובשים כיפות סרוגות, וכשאלוף משנה חובש כיפה סרוגה הוא תופעה שגרתית, קשה להאמין עד כמה סגן אלוף דתי בצה"ל היה תופעה ייחודית. אלן חורין היה סגן אלוף קרבי כשהדרגה הזאת נחשבה לאחת הגבוהות ביותר בצבא, נחותה רק באחת מאלוף. 

שמירות עם וינגייט

משה חורין נולד בתאריך ייחודי: ט' באב שנת תרע"ד, בעיר שטראובינג שבדרום גרמניה. בגרמנית נקרא מקס פרנק, אך כולם הכירוהו בשם אלן, ככינוי הדמות הספרותית של הבלש פרנק אלן שהיה הנוקם בשודדים. למעשה, הוא נולד למלחמה. שלושה ימים טרם לידתו פרצה מלחמת העולם הראשונה.

בצעירותו היה אלן שחקן כדורגל חובב ושיחק בקבוצת הכדורגל הכוח נירנברג. הוא הספיק לסיים את לימודיו בבית ספר התיכון, כאשר הנאצים תפסו את השלטון בגרמניה. הוריו, נתן צבי ופלורה פרנק הי"ד, נספו בשואה. בראשית שנת 1935 עלה ארצה והצטרף לקבוצת כפר יעבץ.

אלן היה אחראי על הבטחון בכפר יעבץ, ובמקביל היה פעיל בארגון ההגנה, שם עבר קורסים שונים.

בכ"א בתמוז תרצ"ז, עלה על הקרקע בעמק בית שאן קיבוץ טירת צבי במסגרת יישובי חומה ומגדל. בין המייסדים היה גם אלן חורין. כמו בכפר יעבץ, גם כאן עסק מיד בנושא ביטחון. הוא היה בין הנוטרים הראשונים, במסגרת משטרת היישובים העבריים של הצבא הבריטי, בטירת צבי. בתפקיד זה עלה בסולם הדרגות, שימש כמפקד מחלקת הנוטרים והגיע לדרגה הגבוהה ביותר שיהודי היה יכול לזכות בה - סרג'נט מייג'ור (דרגה המקבילה לרב סמל כיום) במשטרת היישובים. "הדרגה הייתה שלושה פסים ועליהם כתר בריטי", מספר בנו, מיכה חורין מטירת צבי, "ליהודים לא נתנו באותה עת לעלות בדרגות מעבר לזו".

בקיץ 1939 נפתח ביבנאל קורס מרכזי למפקדי מחלקות של ההגנה, במסווה של מחנה ספורט. כשהבריטים זיהו את הקורס, הוחלט להעבירו לבסיס ג'וערה. המדריכים והחניכים פוצלו לשתי קבוצות. קבוצה אחת בפיקודו של יגאל אלון יצאה מיד בשיירת מכוניות שהעבירו את הציוד והנשק. קבוצה שנייה של 43 (מ"ג) חניכים ומדריכים חמושים בחלקם, עשתה דרכה ברגל. קבוצה זו נלכדה בידי הבריטים והובלה לכלא עכו, שם הם נחקרו תוך מכות ואיומים. אלן חורין היה היחיד שלא נעצר. "בגלל שהוא היה נוטר, היה לו רישיון להחזיק נשק, ולכן הבריטים הניחו לו להמשיך ללכת", מספר בנו מיכה.

בח' בסיוון ת"ש נשא אלן לאישה את אילזה. לזוג נולדו שלושה ילדים: מיכה, חוה ע"ה ואברי, לימים טייס בחיל האוויר וכיום טייס אל על.

במקביל להיותו נוטר, היה אלן גם מן הפעילים ביותר בהגנה. הוא היה מפקד מחלקת החי"ש בטירת צבי ומפקד קורסי מ"כים של ההגנה בעמק בית שאן, ושימש כמדריך נפתי של ההגנה בכל יישובי העמק. הבריטים ידעו שהנוטר החוקי הוא גם בכיר בהגנה המחתרתית. הכינוי המחתרתי שלו היה ישי. מדי פעם היו באים קצינים בריטים לערוך מסדרים למחלקת הנוטרים. "אחד הקצינים הבריטים שבא לבדוק את מחלקת הנוטרים אמר לו בלחש: אני יודע שאתה גם מפקד בהגנה".

"כמדריך נפתי הוא אימן את האנשים. מפקדי היישובים באו אליו הביתה, והוא תדרך אותם", נזכר מיכה חורין, "אני זוכר אותם כילד מפרקים נשק אצלנו בבית".

טירת צבי הייתה באותן שנים מוקפת מאהלים של בדואים. תחילה היחסים היו טובים, אבל אט אט המתח עלה. "מחוץ לבית שלנו בטירת צבי היה ארון עץ, ובין הארון לקיר היו נבוטים מעץ לימון, לשימוש הנוטרים נגד הבדואים של עמק בית שאן, שנהגו לעלות עם הצאן והבקר על השדות, או שהיטו תעלות השקיה, והנוטרים היו יוצאים להדוף אותם. בטירת צבי קראו לזה קטטה. אני זוכר אירוע שבו באמצע משחק כדורגל נגד הבריטים, השומר על גג הטירה הזעיק את הנוטרים שהערבים עולים על השדות של הקיבוץ. כולם עזבו מיד את משחק הכדורגל מול האנגלים. אבא הוציא להם את המקלות שירוצו לשדות לקטטה, והוא יצא עם נשק. הייתה לאבא צלקת בסנטר מאבן שהוא חטף בקטטה עם ערבים, אבן שהבדואים יידו מקלע דוד עשויה מצמר עיזים".

"במסגרת תפקידו היה עובר עם סוס או אופניים בין כל היישובים", מספר מיכה, "בסוף היה לו אופנוע. פעם אחת הוא נפל עם האופנוע לתוך שלולית בוץ, וחזר הביתה כשכולו מלוכלך מבוץ".

זיכרון נוסף יש למיכה מביקור של וינגייט בטירת צבי. "הוא גר בטירה במשך כחודש, ויצא עם כוחות מטירת צבי לעשות מארבים לכנופיות דרך נחל בזק. אבא סיפר שוינגייט אמר להם: רק אם יבואו מאות ערבים נסתער עליהם, לא על בודדים, וזה לא קרה. באחת הפעמים שוינגייט היה בשמירה עם אבא, הוא הוציא תנ"ך מהכיס, הקריא את פסוקי ההבטחה לאברהם אבינו ואמר לאבא: הנה ההוכחה שהארץ שלכם".

תבוסה ידועה מראש

בטירת צבי צבר אלן את הניסיונות הקרביים הראשונים שלו, בשתי ההתקפות על הקיבוץ. הראשונה בתקופת המאורעות ב‑1939, והשנייה בתחילת מלחמת העצמאות, בפברואר 1948, בידי צבא ההצלה של קאוקג'י. אלן פיקד על הלוחמים בשטח באומץ, בקור רוח ובמנהיגות, ותרם בכך לעמידת טירת צבי בקרב.

מיד עם הכרזת מדינת ישראל, היה זה טבעי שאלן גויס לצבא העברי המוקם, עוד טרם הוכרז על כך רשמית. בפברואר 1948, מיד אחרי הדיפת ההתקפה על טירת צבי, הוקמה חטיבת גולני. אלן היה ממקימיה. בתחילה שימש קצין מבצעים של גדוד גדעון (גדוד 13) בחטיבה. אז גם עיברת את שם משפחתו מפרנק לחורין.

מג"ד 13 של גולני היה אברהם יפה, לימים אלוף בצה"ל ומנכ"ל רשות שמורות הטבע. יפה ואלן היו חברים טובים. "רוב אנשי גדוד 13 היו חברי קיבוצים ומושבים מעמקי הירדן, בית שאן, חרוד, יזרעאל", מספר מיכה, "אבא היה קמב"ץ, מפקדי הפלוגות היו עוזי ציזלינג מעין חרוד (בנו של השר אהרן ציזלינג ממפ"ם – ח"ה), יהודה נהרי משדה אליהו ואיצקוביץ מניר דוד. גם אברהם יפה היה מניר דוד".

שלושה חודשים אחרי תחילת המלחמה נפצע המג"ד אברהם יפה ממוקש באזור מירון, במהלך סיור לקראת כיבוש האזור. היה צורך למנות מג"ד במקומו. "אבא סיפר שאברהם יפה קרא לו לאוהל ושאל: אלן, אתה רוצה לקבל את הגדוד? אבא יצא מהאוהל, חשב קצת, חזר ואמר: התשובה חיובית. יפה אמר: קבל את הפיקוד על הגדוד. דני יפה, בנו של אברהם יפה, סיפר לי שלימים שאל את אביו: למה מינית דווקא את אלן שיהיה מג"ד במקומך? הרי הוא לא היה סמג"ד ואפילו לא מ"פ? אברהם יפה ענה: כי לאלן היה ניסיון קרבי מוכח. הוא פיקד על שתי המתקפות על טירת צבי בצורה מוצלחת (בהתקפה על טירת צבי ב‑48' נהרג לוחם אחד מול 56 תוקפים ערבים – ח"ה). לכן מיניתי אותו כמג"ד".

אלן חורין הופך אם כן למג"ד, המג"ד הדתי הקרבי הראשון בצה"ל. כמפקד גדוד 13 הוא מוביל את חייליו לכיבוש כאוכב אל-האווא - כוכב הירדן, ולשחרור הגליל ונצרת. "אחראי ואמיץ, שקט וצנוע ואהוב על כל חבריו, הצטיין בכל הקרבות, כולל שחרור עמקי בית שאן ויזרעאל, בואכה ג'נין והגלבוע, והגליל התחתון", מספר מיכה.

14 שנה אחר כך, בנובמבר 1962, כשמיכה חורין יקים את היאחזות הנח"ל מעלה גלבוע, יגיד אברהם יפה, כעת כבר אלוף פיקוד הצפון, בטקס העלייה על הקרקע: "אני שמח לתת את הפקודה לעלות לגלבוע לסרן מיכה חורין, בנו של אלן, שכבש את הגלבוע בראש לוחמי גולני".

לקראת סוף המלחמה, בחג החנוכה תש"ט, הוסע הגדוד ברכבת לאזור רצועת עזה. שם נלחמו באזור נירים ובאזור עבסאן בכפר שעוט. משימתו הראשונה הייתה חירבת מעין ושייח' נורן. "זו הייתה לחימה קשה עם המצרים, עד שחטיבה 8 בפיקוד יצחק שדה חילצה אותם מהצבא המצרי", מספר מיכה. "הגדוד תקף את משלט 86 מול עזה כהטעיה. בעוד כוחות מבצע עובדה נעו לעבר ניצנה ואבו עגיילה בתוך סיני, תקף גדוד 13 כהטעיה להביא לכך שהמצרים יפצלו את הכוחות. הכוונה הייתה שהגדוד של גולני יחזיק מעמד 24 שעות, המצרים ירכזו עליהם את כל הכוחות שלהם באזור, ואז יבוא הפלמ"ח ויכבוש את אבו עגיילה וביר עסלוג', ואם יצליח יגיע גם לאל-עריש. זה היה לילה סוער, גשם ובוץ - המצרים תקפו בטנקים ולהביורים. בלחימה הזאת נהרגו 37 לוחמים. הרבה פצועים".

אחד הלוחמים בקרב היה הסופר ישראל זמיר ז"ל, בן קיבוץ בית אלפא, בנו של הסופר יצחק בשביס זינגר. בספרו 'לכבות את השמש' כותב זמיר כי מח"ט גולני נחום גולן ומג"ד 13 אלן חורין התנגדו בכל תוקף לתקוף את משלט 86, ודרשו לדחות את הפעולה בגלל מזג האוויר הקשה והתקלות שאותן צפו מראש. "אלן ידע מהניסיון שלו בקרב על טירת צבי, שהנשק שהיה איתנו יפסיק לעבוד כתוצאה מהגשם והסערה. הוא ידע שההבטחה להגיש לנו סיוע אווירי לא תצא לפועל בגלל תנאי מזג האוויר, ושהשטפונות בוואדי עין הבשור לא יאפשרו לכלי רכב להגיע אלינו. הוא גם ידע שלא תהיה לנו שום אפשרות לסגת. וזה בדיוק מה שקרה. אבל מפקד חזית הדרום, יגאל אלון, התעלם מפנייתם ודרש מהם 'להסתכל על הזירה ממבט יותר רחב...'". באותו קרב נהרג סגנו של אלן, עמנואל ברשי ז"ל. אלן עצמו לא היה על הגבעה, כי מפקד החטיבה נחום גולן פקד עליו לא לצאת בראש לוחמיו. "הוא פחד לאבד מג"ד וסמג"ד בקרב אחד", מספר ישראל זמיר בספרו. זמיר מספר כי כישלון ההתקפה, שמלכתחילה לא נועדה אלא לשמש הטעיה, ייסרה את אלן חורין עד יומו האחרון.

ממשלט 86 עבר הגדוד לג'וליס, משם יצא אלן בראש לוחמיו למשימה הבאה: שחרור הנגב עד ים סוף, עד אילת. בעוד חטיבת הנגב נעה דרך מרכז הנגב, כשחלק מהכוחות מגיעים במטוסים לשדה התעופה המאולתר שדה אברהם, חטיבת גולני נעה דרך הערבה, תוך כדי כיבוש מוצבים ירדניים לאורך הערבה. "בדרך הם כבשו את כורנוב וירדו דרך הערבה לכיבוש מוצבים ירדניים כמו עין חוסוב (כיום חצבה – ח"ה), עין רדיאן, עין יהב", מספר מיכה.

בתחרות בין שתי החטיבות הגיעו מפקדי חטיבת הנגב ובראשם אברהם אדן, ברן, ראשונים למשטרת אום-רשרש, אילת של ימינו. אנשי החטיבה אלתרו דגל בעזרתה של הפקידה הפלוגתית, פועה אראל, שנודע בכינוי דגל הדיו, שאותו תלה אברהם אדן על תורן רעוע במרכזה של תחנת המשטרה הנטושה.

התמונה הזאת נחרתה עד היום בהיסטוריה הרשמית של מדינת ישראל. ההיסטוריה האמיתית שונה במקצת. אלן חורין הגיע לאום-רשרש בראש חייליו עם שני גדודים, גדוד 13 וגדוד 19 בפיקודו של מאיר עמית, שעות מספר אחרי ברן וחבריו. "ברן הגיע בשני ג'יפים. גולני הגיעו בשני גדודים", מדגיש מיכה. החיילים, שהיו מצוידים טוב יותר מחיילי חטיבת הנגב, החליפו את דגל הדיו, שהיה תלוי במשך שעתיים בלבד, בדגל תקני.

במקום היו כמה שוטרים וחיילים מצריים. הללו הגישו לאלן חורין את כתב הכניעה של אום-רשרש. רשמית, זה, ולא הנפת דגל הדיו, היה המהלך שסיים את מלחמת העצמאות. בידיו של מיכה שמורה למזכרת תמונה של אביו ולוחמים נוספים מהגדוד עם השוטרים המצריים אחרי כניעתם, נשענים על הקיר של משטרת אום-רשרש.

יגאל אלון בא לבקר

תמה המלחמה. הקריירה הצבאית לא סנוורה את אלן, ומתוך הקשר הטבעי עם קבוצת טירת צבי החליט להשתחרר מצה"ל. "אני זוכר משלחות של קצינים בכירים מגיעים אלינו הביתה, מבקשים מאבא שיישאר בצבא הקבע", מספר מיכה, "אני חששתי שאבא יישאר בצבא, ושנעזוב את טירת צבי. אבא הרגיש שאם יישאר בצבא קבע, יינתק מביתו, ממשפחתו ומקבוצתו".

בשנת 1951 השתחרר אלן חורין בדרגת סגן אלוף כסמח"ט. תמה הקריירה הצבאית שלו. עם שובו לקיבוץ התמסר לתפקידי המשק: היה כמה שנים מרכז הדיג, מראשוני בית החרושת 'טיב', עוד לפני מלחמת השחרור וגם עם הפעלתו מחדש ב‑1959, שם היה מנהל הייצור והמומחה למוצרי הבשר. "כשיגאל אלון היה שר העבודה, באחד הסיורים הוא הגיע ל'טיב' כדי לפגוש את אבא", מספר מיכה.

במשך כמה שנים היה מזכיר פנים ופעיל בוועדת חברים. שוב חזר לבית החרושת, ובו עבד עד יום מותו מדום לב בגיל 71, בי"ד בטבת תשמ"ה.

*****

מורשת קרב משפחתית

שלושה ילדים נולדו לאלן ואילזה חורין. הבכור, מיכה חורין, איש קיבוץ טירת צבי מלידתו ועד היום, נולד בכ"ב באדר תש"א (מרץ 41).

ביולי 59' התגייס לנח"ל. לאחר שסיים קורס קצינים כחניך מצטיין בחר מיכה להמשיך לשרת כמ"מ בגדוד 50 בפלוגתו של עוזי יאירי - מי שלימים התפרסם כמפקד הקרב בחווה הסינית ונפל לפני 40 שנה בקרב מול מחבלים במלון סבוי בתל אביב.

מיכה שוחרר מצה"ל באפריל 1962, אך גויס שוב לאחר כמה חודשים כדי להקים את היאחזות הנח"ל (כיום הקיבוץ הדתי) מעלה גלבוע ולעמוד בראשה כמפקד ההיאחזות. בנובמבר 1963 שוב השתחרר מצה"ל. שלוש שנים לאחר מכן נשא לאישה את חוה לבית רוזמן. באותה שנה הוקמה חטיבת המילואים של הצנחנים בפיקודו של מוטה גור, ומיכה שימש בה בתפקיד סגן מפקד פלוגה ד', בפיקודו של גיורא אשכנזי מניר דוד. אימון ההקמה המפרך של החטיבה בחורף תשכ"ז הפך בדיעבד לאימון הכנה למלחמת ששת הימים.

בקרב על ירושלים, פלוגה ד' הייתה הפלוגה הפורצת לגבעת התחמושת. "אני שמתי את הבונגלור האחרון שפוצץ את הגדר מתחת לבית הספר לשוטרים", מספר מיכה. באותו קרב על גבעת התחמושת ניצל מיכה בנס: כדור פגע בתרמיל הגב שלו, שהיה עמוס ברימונים, ואף רימון לא התפוצץ.

בהסתערות לעבר אוגוסטה ויקטוריה על הר הצופים נהרג המ"פ גיורא אשכנזי. לידו בשעת הפגיעה היה הרץ-קשר שלו, חנן פורת. מיכה צעק לעברו: "חנן, אסור לעצור, ממשיכים". כשחזרו למקום אחרי ש"שטפו" בירי את היעד, גיורא כבר לא היה בחיים.

אחרי המלחמה המשיך מיכה לשרת במילואים בצנחנים. בי"ז בתמוז תש"ל פתחו המצרים בהפגזה על מעוז צחור, 20 ק"מ צפונה מקנטרה. מיכה, שהוצב במעוז במסגרת שירות המילואים שלו בצנחנים, זינק לעמדת התצפית ונפצע בידו, ברגליו ובמותניו מפגז מצרי שפגע בעמדה. שני לוחמים שהיו בעמדה נהרגו במקום וחייל נוסף נפצע קל. זו הייתה אחת ההפגזות האחרונות של מלחמת ההתשה. עשרה ימים לאחר מכן נכנסה הפסקת האש לתוקפה.

מיכה שכב פצוע במעוז במשך שעתיים. כשפסקה ההפגזה הוא פונה במסוק והועבר לבית החולים סורוקה. חוה אשתו, פיזיותרפיסטית במקצועה, טיפלה בו לאורך כל השיקום.

במלחמת יום הכיפורים, למרות המגבלות הפיזיות שנותרו כתוצאה מהפציעה, הוא עוד ניסה להצטרף ללחימה עם חבריו הצנחנים, אבל המח"ט עוזי יאירי סילק את תקוותו האחרונה: "מיכה, נגמר הברדק. בחטיבה שלנו יהיו רק לוחמים מסתערים. מי שלא יכול להיות מסתער לא יהיה בחטיבה, עם כל הצער בדבר". מיכה השלים עם המציאות, אך המשיך לשרת בהגמ"ר עד פרישתו, בגיל 52.

למיכה וחוה חורין חמש בנות ושלושה בנים ו‑30 נכדים, כן ירבו. שלושת בניהם שירתו בצה"ל כחיילים וכקצינים ביחידות מובחרות, וחזרו לגור עם משפחותיהם הצעירות בטירת צבי.

עשר שנים אחרי מיכה נולד לאלן ואילזה חורין בנם השני, אברי. אברי חורין סיים בהצלחה קורס טיס והשתתף במלחמת יום הכיפורים כטייס סקייהוק. בהמשך טס גם על מטוסי מיראז' ופאנטום. בתום השירות הסדיר עזב את הקיבוץ. את שירות הקבע סיים כסגן מפקד טייסת כפיר. אברי נשוי פלוס ארבעה ומשמש כיום כקברניט באל על. גם אחד מבניו הוא טייס בחיל האוויר.

הסיפור הכואב במשפחת חורין הוא של האחות חוה חלמיש, שנהרגה בתאונת דרכים בשנת 2000 בצומת פצאל, כשחזרה מביקור אצל אחד מנכדיה. חוה הייתה חברת קיבוץ עין הנצי"ב, וכל חייה עסקה בחינוך. היא נישאה לרפאל חלמיש מעין הנצי"ב ובמותה הותירה שישה ילדים.