מדינת ישראל בעיני שורדי השואה

האם שורדי השואה ראו בישראל אליה עלו מולדת? מה הוביל את תחושת הצורך להתגייס לצה"ל? כיצד ראו אותה רופאים שניצלו? ומורים? וחרדים?

שמעון כהן , ג' באייר תשע"ה

מה הם ראו כאן?
מה הם ראו כאן?
צילום: מתוך עטיפת הספר



טוען....

בספר חדש, 'ישראל בעיני שורדי השואה וניצוליה' (הוצאת יד ושם) מכנסת פרופ' דליה עופר שורת מחקרים שבחנו את האופן בו ראו ניצולי השואה שעלו לישראל בימי ראשית הקמתה של המדינה את המדינה החדשה ההולכת ומוקמת ואת החברה הישראלית המתגבשת.

בין דפי הספר ניתן למצוא מחקרים סביב קבוצות שונות של שורדים שהגיעו לארץ ישראל – מורים, רופאים, בני נוער, קהילות חרדיות ורבניהן, סופרים, אמנים ועוד, ומסתבר שקליטתו של כל אחד ואחד מהמגזרים הללו הייתה בעלת מאפיינים ייחודיים, מעשיים ומהותיים.

בראיון לערוץ 7 מספרת פרופ' עופר על המיזם המחקרי שאותו ריכזה ואליו מיקדה קבוצת חוקרים, וותיקים וצעירים, שנערכו יחד למחקר וממנו יצאו איש איש למחקרו הממוקד. זאת תוך קיום מפגשי עדכון וחשיבה הדדית לקראת ההמשך. "ישבנו כקבוצה יחד. נפגשנו מספר פעמים, ובכל פעם מישהו אחר הציג את הצעת המחקר ואת הממצאים. נוצר דיון ושיח מרתק עם כוונה טובה. זו הייתה חוויה מרתקת", היא מספרת.

המחקרים השונים התבססו על עדויות ותיעודים כמכתבים ששרדו את הימים ההם ומהם עולות מסקנות באשר לאופן בו ראו הניצולים את מדינת ישראל. בין השאר נכללו במחקרים גם ראיונות עם ניצולים שעליהם אומרת פרופ' עופר כי הם הראויים לתודה המיוחדת. "שורדי השואה וניצוליה הם אנשים מפעימים עם היכולת לברוא את עולמם מחדש, לא בקלות ולא תמיד מתוך סיפור של חדווה והצלחה, אלא לא פעם עם חריקת שיניים אבל עם תחושת חזרה לחיים, ולהם התודה".

על המחקר עצמו, שנחתם לפני כשנתיים וחצי, היא מספרת ומעירה כי הניצולים והשורדים לא הגיעו למדינה המתגבשת הישר מהשואה והמלחמה אלא לאחר כמה שנים שבהן היו חלקם במחנות עקורים וחלקם בארצות שאליהן חשבו שיוכלו לחזור. התקופה הייתה תקופת הגירה ועלייה והעולים מארצות אירופה היו מהגרים בין קבוצות מהגרים נוספות.

עופר מציינת כי אחת השאלות המורכבות היא שאלת יחסם אל המדינה שזה עתה הגיעו אליה: האם חשו, כפי שהרעיון הציוני מבקש, שזו עבורם חזרה למולדת? לדבריה התשובה מורכבת לא פחות אם כי בסך הכול ניתן לקבוע שהתשובה היא חיובית. לקבים מהעולים השורדים והניצולים הייתה ביקורת על המדינה שאליה הגיעו ועל החברה שהלכה והתגבשה בה, אך ביקורת זו נעשתה מתוך תחושת שותפות, רצון להעניק, להיות חלק מהמדינה וללמד בה את הערכים שהכירו ואת הידע שהיה בהם. בין השאר מדובר גם בגישתו של הציבור החרדי שביקש לשקם ולקומם מחדש את העולם התורני שחרב באירופה.

בסוגיית יחסם של בני הציבור החרדי, סוגיה בה עוסק פרק שלם ונרחב בספר, מציינת פרופ' עופר כי אלה התלבטו אם נכון לעלות לארץ ישראל והאם המדינה המוקמת היא סכנה או הצלה. עם זאת כאשר עלו ארצה הם נטלו חלק בבניינה ובמאבקיה, כולל הצבאיים, הם התגייסו ולחמו כתף אל כתף עם בני המגזרים האחרים.

פרופ' עופר נשאלה אם המפגש של מי שחווה את מוראות השואה עם מי שהמשיכו וחיו חיי שגרה בארץ ישראל, כפי שמתואר במקומות רבים – הלכו לבתי הקולנוע התל אביביים בשעה בה יהודי אירופה נטבחו והמלחמה שם געשה, האם המפגש הזה גרם לתסכול ותחושת ניכור? פרופ' עופר משיבה ומציינת כי בין הניצולים היו שני קצוות ומרביתם נעו בין הקצוות הללו. "היו שחשו שאכן לא מבינים אותם ולא יכולים להבין מה שהיה שם, מה שנכון עד היום. היו כאלה שאמרו שזו הייתה הברכה הגדולה שנתברך העם, שיכול היה לבנות את הדברים כדי שניתן יהיה לקבל אותנו ולהכיל אותנו".

במאמרו, המופיע בספר, על יחסם של הסופרים העבריים ניצולי השואה למדינת ישראל, מתאר אבנר הולצמן את התנודות שחלו ביחסו של ציבור הסופרים לחברה הישראלית. הוא מתאר ארבעה שלבים שעברו על הסופרים שהחלו עם ביקורת בקורת גדולה על החברה הישראלית, אך עם חלוף השנים הגיעו שלבי ההתפייסות.

פרופ' עופר מציינת כי הניצולים הבינו שלא ניתן לדבר על אדישות של הישוב היהודי בארץ ישראל כלפי המתרחש באירופה הן משום שהיה ברור שגם לאותם שחיו בארץ ישראל יש קרובי משפחה באירופה ואין מקום לחשוב כלל על אדישות שאכן לא הייתה. בנוסף עולה שאלת 'מה ניתן היה לעשות' היא מזכירה כי האוכלוסייה בישוב היהודי של ארץ ישראל בימי השואה עמדה על כארבע מאות אלף איש, מספר נמוך ממספרם של יהודי גטו ורשה, כך שהיכולות לפעול למען יהודי אירופה היו מוגבלות.

לזאת היא מוסיפה ומעירה כי הכעס היה על הזמן הרב שחלף מתום המלחמה ועד להגעתם של היהודים לאירופה על מנת להביאם לחוף מבטחים. השליחים הראשונים, מזכירה עופר, הגיעו לפולין רק שנה לאחר תום המלחמה, ועל הפער הזה היה כעס וביקורת רבים.

עם זאת, מהדברים עולה כי דווקא ההבנה שהאוכלוסייה היהודית בארץ ישראל קטנה ונרדפת גרמה לניצולים והשורדים בשואה לחוש את הצורך ההכרחי להתגייסות אישית למען המדינה המוקמת. עופר מציינת כי התגייסות זו לא נבעה במקרים רבים מציונות במובן המוכר שלה אלא פשוט מתוך ההפנמה שחובה על יהודים לחיות לצד יהודים ולקבוע את גורלם בעצמם. ואכן, התוצאה הייתה שמספר המתגייסים לצבא היהודי החדש, צה"ל, כלל כמות עצומה של עולים כפי שעלה ממחקרו של עמנואל סיוון – שליש מצה"ל של סוף 48' היה מורכב מעולים שהגיעו לארץ ישראל עד תש"ח ומתש"ח.