בני עקיבא
בני עקיבאיח"צ

בבית משפחת הירש בשכונת כפר גנים בפתח תקווה, אזור שפעם היה מוקף בפרדסים והיום בנכסי נדל"ן מניבים, מתכנסים ארבעה נציגי שבט עלומים מירושלים.

הם בני 85 פלוס מינוס, כגילה של בני עקיבא, התנועה שבה היו חברים ושעיצבה את שנות נעוריהם. הם מתחבקים ולוחצים יד, שואלים מה שלום האישה ומה מצבו של הבעל, מכירים זה את זה היטב ושומרים על קשר גם בלי כתבות. "כשאני רואה את מוטק'ה, אני לא רואה אותו כפי שהוא עכשיו", מסבירה לי חוה טוכשניידר-לנג, "אני רואה אותו כמו שהוא היה אז, כמו שהוא מופיע כאן בתמונות שהבאתי איתי". 

רגע לפני שחברי שבט עלומים, בניהם או נכדיהם בכל הארץ, מגיבים במכתבים נזעמים למערכת וטוענים שחלה כאן טעות מצערת, נקדים ונאמר ששבט עלומים יש יותר מאחד. כשבבני עקיבא אומרים עלומים, מתכוונים לשכבת הגיל שחוגגת השנה 70. אולם בשורות הבאות נגולל את סיפורו של שבט עלומים בירושלים, שרשמית היה צריך לשאת את אחד משמות הגרעינים (גרעין ה' נניח) אבל משום מה נקרא עלומים.

מוטק'ה רוצה לסרוג

שרה פרידמן-רוזנצוויג הגיעה למפגש עם בעלה. היא מציגה את עצמה כניצולת שואה. סוג של זהות. "נולדתי בשנת 31' בוורשה. כשהתחילה המלחמה עברנו לרוסיה, משם שלחו אותנו לסיביר". בשלב מסוים נאספה שרה עם ילדים יתומים נוספים על ידי הסוכנות היהודית והגיעה לטהרן, שם שהתה עם שאר הילדים במשך כחצי שנה. אחרי תחנות בהודו ובתימן הגיעה הקבוצה לארץ, לעתלית. מכיוון שהילדים היו בלי בית ומשפחה, הם נשלחו למוסדות. אל ילדי טהרן, כך הם נקראו, הגיעה הנרייטה סולד. היא ראיינה אותם וכך החליטה איזה חינוך צריך כל אחד לקבל. "אני סיפרתי שאמא הדליקה נרות בבית, אז שלחו אותי לבית צעירות מזרחי בירושלים".

בעל הבית המארח אותנו, חיים הירש, נולד בשנת 31' בגבעת שאול בירושלים. אביו עלה לישראל בהיותו בן 17, אמו הגיעה ארצה בגיל שנתיים. לחיים היו עשרה אחים, והמאבק על הקיום היומיומי היה נוכח בבית. מוטק'ה לוי, הבאר-שבעי, חתך יום עבודה והגיע לכאן עם נהג. הוא גדול מהחבר'ה בשנתיים. "נולדתי בלוחוב שבפולין, עיר שמחציתה היו יהודים. בשבת שום עגלה לא נסעה. אבי ז"ל עלה בשנת 32' וכשהוא בא להיפרד מהרבי, הרבי ענה: 'שייגעץ, אתה עולה לארץ ישראל?'. אבי לא יכול היה לסלוח לו עד יום מותו". שנתיים אחרי שעלה האב, הצליחו גם האם על שבעת ילדיה לקבל סרטיפיקטים לעלייה. "גרנו ברוממה, בבית ששכרנו מערבי לבנוני". לוי, שהכיר את הירש בתלמוד תורה מזרחי שבו למדו שניהם, הוא זה שגייס את הירש להגנה ומשם לבני עקיבא.

"המשפחה שלי הגיעה מפולין לבלגיה, בריסל", מספרת חוה טוכשניידר-לנג, "כשפרצה מלחמת העולם השנייה הרב'ה אמר שאת בלגיה הגרמנים יכבשו מהר, אבל את צרפת הגדולה הם לא יצליחו. אז כולנו עברנו עם הרב'ה לצרפת". ההמשך באשר ליכולותיהם של הנאצים ידוע. הוריה ואחותה של לנג נשלחו לאושוויץ ולא חזרו. אביה הספיק לשלוח אותה לאחד הארגונים ששמרו על ילדים יהודים. היא עברה את המלחמה כשהיא נמסרת מיד ליד. לישראל היא הגיעה באמצעות סרטיפיקט שהשיג אחיה הגדול. "עליתי על האונייה מטרואה, והגעתי לישראל בתור פלשתינאית. בהתחלה נשלחתי לכפר הרוא"ה אבל אז המדריכה הסבירה לי שחקלאית אני לא אהיה, אז הגעתי לירושלים, לבית צעירות מזרחי, שם הייתי טובה מאוד בתפירה ובציור".

בתחילת שנות הנעורים לא הכירו הבנים את הבנות וסניף בני עקיבא התנהל בלעדיהן. אבל יום בהיר אחד החליטו בני השבט שאין מספיק בנות, והחליטו לעשות מעשה. הכתובת הייתה בית צעירות מזרחי. מוטק'ה לוי העמיד פנים ששאיפת חייו היא ללמוד לסרוג, וכך הוא הגיע למקום. הבנות, ובעיקר לובה-אהובה, לימים רעייתו, לימדו אותו את המלאכה, ותוך כדי הן שמעו על תנועת הנוער, על הפעולות ועל המחנות והצטרפו.

"החברות בשבט הייתה לדבוק בחיים"

כשהחבר'ה מתחילים להעלות זיכרונות קשה להפסיק אותם. הם נזכרים בהיא ובהוא, כל אחד מוסיף פרט שהאחר שכח. האחווה סביב השולחן ניכרת, אבל חיתוך הדיבור שונה. העברית של הירש היא צברית, לדברים של לנג ורוזנצווייג נלווה מבטא קל. 

איך הסתדרתם בשבט אחד, בנות צעירות שהרגע יצאו מהתופת, מפלנטה אחרת, ואיבדו את כל היקר להן, עם חבר'ה שהם ילידי הארץ, בטוחים בעצמם וחוו ילדות אחרת?

"גם לחבר'ה האלה לא הייתה ילדות רגילה", משיבה לנג, "שלא תחשבי שהם עברו ילדות דומה לזו של הצעירים היום בירושלים. היו להם משפחות גדולות, לא היו להם נעליים, ואם היה לאמא מה לתת לאכול בשבת, זה היה מיוחד. מה שאנחנו קוראים היום עני, זה היה סטנדרט לעומת מה שהיה להם אז". והירש מוסיף: "להם בבית צעירות היה יותר טוב ויותר קל מאשר לנו בבית".

לנג ממשיכה: "כבנות שבאו בלי משפחה ובלי הורים, החברות בשבט נתנה לנו לדבוק בחיים, בחבר'ה שבאים ממשפחות טובות".

יחיאל אמיתי נולד בשנת 30' בשכונת מאה שערים, והוא בין היחידים מהשבט שנשארו ירושלמים עד היום. הוא למד בחיידר, אחר כך בישיבה ומאוחר יותר הגיע לחורב. כמי שמצד אביו הוא דור שביעי בארץ, הוא לוקח את מקומו של השבט בחיי החבורה הצעירה של אז צעד אחד קדימה. "זה היה כור היתוך של החברה הישראלית. חבר'ה צעירים שדיברו בשפות שונות והתאחדו לפעילות משותפת". הרעיונות המשותפים והרעננות של הגיל הפכו את הנחיתה בארץ לרכה. גם חבר'ה תימנים נמנו על החבורה הזאת, הם מזכירים. כמי שקראה ספרים לא מעטים על התקופה ומכירה תיאורים על התנשאות צברית כלפי שורדי השואה, אני ממשיכה להקשות: אולי בכל זאת היו פערים? הירש משיב: "אני אף פעם לא הרגשתי הבדל מול איש. עד היום אני לא מבין את ההבדל בין אשכנזים וספרדים, ולא יודע אם הנכדים שלי נחשבים כאלה או כאלה".

אמיתי מספר על מִפקדים ועל מחנות קיץ, על תפילות מנחה, "מאוד אהבתי לעבור לפני התיבה", ועל שיחות עם המדריך על ענייני דיומא ונושאים ברומו של עולם. הפעילות הייתה בדרך כלל ברחוב החבשים, מתחת לבית הפועל המזרחי בעיר. רוזנצוויג מוסיפה ומספרת על עונג שבת שאחרי סעודת השבת, שבמהלכו "היינו שומעים הרצאה ולומדים את פרשת השבוע". לנג מתארת איך הבנות הכינו למפגשים האלה תפוזים קלופים ומפולחים יפה, "כי לא היה כיבוד אחר". החבר'ה, שאהבו מאוד לשיר ולרקוד, נזכרים בשירים של אז ומספרים שגם רקדו הורה. אמיתי נהג להביא איתו אקורדיון לכל מקום.

אבל השבט הזה, שחבריו התבגרו לתוך מלחמת השחרור, לא רק הגיע אל הפעולות עם שק גדול על הגב, "אולי לא רואים אותו, אבל לכל אחד מאיתנו יש", הם אומרים. מה שהפך אותם לחברי נפש היה הלחימה המשותפת למען עם ישראל.

בשל היותם צעירים, הם גויסו לגדנ"ע. היום גדנ"ע הוא סוג של קייטנה צבאית לבני נוער, אך אז החברות בו הייתה לפי הפירוש המילולי: גדודי נוער - צעירים שגויסו לפעילות צבאית אמיתית. הירש ולוי עברו קורס מ"מים בגיל 15. את קורס המ"פים עברו לא הרבה אחר כך. לוי חושב שזו עוד אחת הסיבות לקבלה ההדדית המיוחדת ששררה בקבוצה. "הבנות האלה היו גיבורות. להדביק מודעות, להיות נשות קשר, ללכת לעיר העתיקה בזמן המצור, זה היה מסוכן והן עשו את זה. הלחימה הביאה לאחווה. לא גילינו להורים על הפעילות שלנו. אז כולנו היינו בעצם בלי הורים".

כבוד אחרון לחבר

אמיתי זוכר את הנסיעה לנח'ביר, לימים בארי, במסגרת מבצע י"א הנקודות בנגב במוצאי יום כיפור תש"ז. "יצאנו במוצאי יום כיפור לתפוס שם את המקום". לנג מזכירה את אחת החוויות המרכזיות שלהם, שנה אחר כך, בעיצומה של מלחמת העצמאות - המגורים בגבעת ר"ם, כפי שלוי מקפיד להגיד: "זה לא רם כמו שהעולם טועים היום, זה ראשי תיבות של ריכוז מפקדים". "אנחנו היינו התושבים היהודים הראשונים של המקום", צוחקת לנג, "הרבה לפני בית המשפט העליון". אחרי ששטחו של הכפר שייח' באדר נכבש במלחמת העצמאות, היה צורך בנוכחות יהודית על הגבעה. "אז קראו לנו. הקמנו אוהלים וישנו בהם, אכלנו מהמדורה מה שהיה", אומרת לנג ומצביעה על תמונה שלהם יושבים מחוץ לאוהל.

גם להירש יש סיפור משלו. "כשהרובע היהודי נפל, היינו במנזר רוטרדאם סמוך לחומת העיר העתיקה ותפסנו עמדה. היינו יורים אלה על אלה, אנחנו על הירדנים ובחזרה. אבל היינו שישה-שבעה בעמדה כשלכל אחד היה רובה אחר: לזה אנגלי ולזה איטלקי, כי לא היו נשקים אחרים. אם נגמרו כדורים של רובה מסוים, אז נגמרו הכדורים". הוא צוחק. ולוי ממשיך: "כשיצאתי סוף סוף לחופש פגשתי את ראומה אלדר, שמאוד מאוד שמחה לפגוש אותי. היא הייתה אחת המפקדות. כששאלתי אותה על מה השמחה הגדולה היא ענתה 'הודיעו שנהרגת'. אמרתי 'אני?' ורצתי מהר הביתה, כי אם זה היה מגיע למשפחה זאת הייתה טרגדיה". לוי הגיע לבית שבו ההורים לא ידעו דבר והוא נרגע. "כשהגעתי למפקדה, עשו לי מסיבה".

אבל היו גם נופלים אמיתיים מבני החבורה. אחד מהם, משה וילינגר שמו, זכה שמצבתו תוקם רק ביום הזיכרון האחרון. וילינגר שרד את מחנות המוות בפולין ועלה לישראל בקבוצת ילדי בוכנוואלד באונייה מטרואה שהפליגה לארץ מצרפת, ויושביה נשלחו לעתלית. "הוא היה חבר נפש שלי", מספר אמיתי בגעגוע, "הוא היה בן בית אצלנו, אמא שלי אימצה אותו. היא מאוד אהבה אותו והוא אהב את מאכליה".

וילינגר שכר חדר אצל משפחה בירושלים, למד בבית הספר מקור חיים והשתלם בחשמלאות. אמיתי מספר שוילינגר, על רעמת השיער הבלונדיני שלו ועל מעשי המשובה שלו, היה בשבילו מודל לחיקוי. במהלך מלחמת העצמאות שימש הבחור הצעיר מקלען וגם איש חשמל וטלפוניה, והרבה לתקן קווי חשמל וטלפון קרועים. באחת ההתקפות על בית מנדלבאום, מעט לפני שהפסקת האש נכנסה לתוקפה, הפגיזו הערבים את המקום בכל הכוח וניתקו את הקשר בין מפקדת ההגנה למקום. וילינגר התנדב ללכת לתקן את קו הטלפון עם חבר, למרות שנאמר לו שההפוגה קרבה. הם הצליחו לתקן את הקו, אך בדרכם חזרה פגע קליע של צלף בבטנו של וילינגר. הוא נפצע אנושות ולאחר מכן נפטר.

באופן זמני הוא נטמן בשייח' באדר, אולם איש מחבריו לא בא ללוותו בשל הקרבות. שנתיים אחר כך עצמותיו הועברו להר הרצל, אך על מצבתו לא נרשם דבר. אנשי 'לתת פנים לנופל' מטעם משרד הביטחון, שמאתרים זהות נופלים שהם נצר אחרון למשפחתם, כמו וילינגר, לקחו אותו כפרויקט. דורית פרי ואורי שגיא ערכו תחקיר בלשי מקיף, אספו פרט לפרט בעמל רב והגיעו לשבט עלומים הזה ולחבריו, שהיו בעבורו משפחה. ביום הזיכרון האחרון זכה וילינגר שעל המצבה שלו ייכתבו פרטיו המלאים ושחבריו ובני משפחה רחוקים יגיעו לחלוק לו כבוד אחרון, גם אם באיחור של 67 שנים.

את שנות הנעורים שבילו בבני עקיבא ובגדוד הדתי של ההגנה, החבר'ה לא שוכחים. אבל בניגוד לתמונות של פעם, בהן על ערימת התלתלים מונחת לה כיפה או ברט, היום ראשי הגברים חפים מכיסוי כלשהו. "כשמשה וילינגר נהרג", מסביר אמיתי, ששידר במשך שנים את 'שירים ושערים' בשבתות מכרי הדשא השונים בארץ, "עברתי זעזוע פנימי. איש צעיר, ששרד את אושוויץ ובוכנוואלד, ואין לו הורים, אחים וקרובים, נהרג ככה שעתיים לפני ההפוגה? אני חושב שזה עשה לי משהו". את תהליך ההתרחקות מהיהדות השלים השירות בצבא, שהיה אז קשה במיוחד לדתיים. "לא היו איתי דתיים בכלל", הוא מסביר.

בין הנוכחים בבית משפחת הירש יש כאלה ששומרים כעס כלפי שמיא, אולי בגלל השואה, אולי בגלל קשיים אחרים שעברו. אחרים שומרים מסורת בדרך כזו או אחרת. "אני מתפלל כל יום בשש בבוקר", מעיד מוטק'ה לוי, "מניח תפילין ואומר קדיש על הנכד שנהרג בצוק איתן". הנכד הוא ליעד לביא שנהרג מאש כוחותינו, ולוי מספר את השתלשלות העניינים לפרטי פרטים. למרות כל מה שעבר בהיסטוריה האישית שלו, הקושי ניכר על פניו. מלבד ליעד יש לו עוד חמישה נכדים, והוא גאה בכולם. 

ומה יש להם לומר על הנוער של היום, נוער שנולד לתוך מדינה קיימת ולתוך מותרות? לא תשמעו מהם הכרזות על "בררה". בסופו של דבר מדובר בנכדים שלהם, אולי בנינים. "הכול תלוי בחינוך", אומר הירש, ורוזנצוויג מוסיפה: "יש ויש. כשהייתי בבית חולים עם הבת שלי, ראיתי הרבה נוער שמתנדב. כשאני עומדת בסופר ואומרים לי 'בבקשה גברת, תעברי לפנינו' ועוזרים לי להכניס את הדברים לתוך הסל, אז אני יודעת שיש אנשים טובים באמצע הדרך". לו האנשים הטובים האלה היו יודעים שלפניהם עומדת מישהי ששרדה את השואה ולחמה באומץ כדי שלהם תהיה מדינה וירושלים, הם בטח גם היו מציעים לה טרמפ הביתה.