נחשף: שופר המחאה

יום ירושלים: שופר המחאה נגד הגבלות הבריטים על תפילה בכותל המערבי מוצג למכירה.

חזקי ברוך , כ"ח באייר תשע"ה

נחשף: שופר המחאה
נחשף: שופר המחאה
צילום: קדם

ביום ירושלים בו רבים מגיעים לכותל ולעיר העתיקה לחגוג את שחרור העיר ואיחוד העיר, ראוי לזכור גם את המאבק המתמשך והלא פשוט שניהלו יהודים אמיצים נגד הגבלות המנדט הבריטי על תפילה בכותל.

שופר שנחשף שופך אור על תקופה אפלה בהיסטוריה של הכותל המערבי במהלכה שימש השופר לתרועות מחאה בלבד כנגד הגבלותיהם של הבריטים על היהודים שפקדו את הכותל. השופר וכן כומתת התוקע הגיעו לבית המכירות הפומביות "קדם" בירושלים, הנמצא לא הרחק מהמקום בו תקע הדני את תרועת המחאה שלו.

שופר זה שימש את לוחם האצ"ל, ישראל הדני (קליין), יליד הונגריה, במוצאי יום הכיפורים של שנת 1941. הדני, שהיה שומר תורה ומצוות, תקע בשופר זה בכותל כחלק ממסורת מחאתית של תקיעת "תקיעה גדולה" במוצאי היום הקדוש.

המחאה הייתה נגד השלטון הבריטי שחוקיו אסרו על פולחן ציבורי בכותל. הדני בעצמו זכה לראות בשחרור הכותל בשנת 1967, אותו אנו חוגגים היום. אולם גורלו של הדני היה טרגי: בנו של הדני נפל במלחמת יום הכיפורים בעת מילוי תפקידו, ושש שנים מאוחר יותר, איבד הדני את עצמו לדעת על קבר בנו.

הדני היה התוקע ה-12 ברשימת תוקעי המחאה. את תקיעתו תקע ביום הכיפורים של 1941 (תש"ב). באותה תקופה, במהלכה מאות אלפי יהודים נשרפו בכבשני אירופה, התקיעה קיבלה משמעות נוספת של העלאת זכרונם של מי שהושמדו בגלות ולא הגיעו לירושלים. התוקעים שנבחרו מלכתחילה היו חיילים יהודים ששירתו בצבא הבריטי. חברו של הדני, מרדכי שחורי, מספר כי "הכותל היה מקום צר, הייתה שורה של בתים ערביים שהצרה את המקום, והכניסה הייתה גם היא צרה. הבריטים חיפשו אצל כל אחד. ייתכן שמי שתכנן את התקיעות חשב, שחיילים במדים, פחות ייתפסו".

בכדי להבין את הרקע לתקיעות המחאה יש לשוב לאחור כ-30 שנה לפני התקיעה של הדני. ב-1840 ושוב ב-1912 קבעו השלטונות העֻת'מאנים כי "ליהודים אין זכויות על הכותל ולא על הרחבה שלידו, מלבד הזכות להתפלל". הבריטים אמצו זאת כסטטוס קוו בתקנות המנדטוריות, שקבעו כי אסור ליהודים להעמיד ספסל לישיבה, למתוח מחיצה קלה בין גברים לנשים, לקרוא בתורה, להביא אמצעי תאורה, להרים קול בתפילה או לתקוע בשופר.

האירוע שהוביל למסורת התקיעה המחאתית ארע ב-1928. קצין בריטי דרש, עקב פנייה של ערבים, להסיר מחיצת תפילה ברחבת הכותל במהלך יום הכיפורים עצמו. למרות שממשלת המנדט פרסמה התנצלות לאחר המעשה, היא לא חזרה בה מהסטטוס קוו. הדבר הוביל לזעם ביישוב, ורבים הביעו את מורת רוחם כנגד הדבר, כולל אנשים לא דתיים כמו ראשי עיריית תל אביב, דוד בלוך ומאיר דיזינגוף, הסופרים חיים נחמן ביאליק וא"צ גרינברג, פרופסור יוסף קלויזנר, מפקד ההגנה אליהו גולומב ואחרים. לכך הצטרף משפט הכותל ב-1929, שבו הוקמה ועדה בינלאומית שמטרתה לבדוק זכויות היהודים על הכותל. הוועדה קבעה לבסוף כי "היהודים זכאים לערוך ליד הכותל את תפילותיהם ולהביא עמם את תשמישי-הקודש הרגילים, כגון סידורי-תפילה, מנורות, אך לא ספסלים, לא כסאות ולא מחיצות. ואסור להם לתקוע בשופר".

ביישוב העברי החליטו שלא לשקוט, וכך נולד המבצע הארוך ביותר של המחתרות בארץ ישראל לפני קום המדינה. המבצע שכונה "הקיר", החל למעשה כבר ב-1930, שנה לאחר כישלון משפט הכותל, ובו תקעו מדי שנה בשופר בכותל במוצאי יום הכיפורים בניגוד לחוק. המסורת נמשכה 17 שנה, עד לקום המדינה ואובדן הכותל בידי הירדנים. כל תוקע ידע מלכתחילה כי עליו יהא לתן את הדין ולרצות את "עוונו" במאסר. התוקעים הגיעו משורות בית"ר, ברית הבריונים (הזרוע של התנועה הרוויזיוניסטית) והאצ"ל. לא הרבה ידוע על שופרות אלו ותוקעיהם.

מטרת המאבק הייתה לקבע את הזכויות הדתיות והלאומיות של היהודים בארץ בכלל ובירושלים בפרט. מטרת נוספת הייתה לשים ללעג את יוקרת השלטון הבריטי, להגביר את הגאווה הלאומית ולהביא לחירות היהודית. מעגל התקיעות הושלם כאשר התוקע האחרון בכותל, אברהם אלקיים, שתקע ב-1947, שב ותקע במקום עם שחרורו ב-1967.

בבית המכירות הפומביות 'קדם' מציינים כי "השופר הזה מסמל את הכמיהה לגאולה ולשחרור העיר משלטון זרים, שאיפה שהתממשה היום בדיוק לפני 48 שנים".