לפני כמה ימים צפיתי בדוקו ששמו 'החפצים שלי', שהניע את מחשבותיי.
הסרט הדוקומנטרי מתעד שנה מחייו של בחור רווק, אירופי, ששבע מעול חפציו.
יש לו הכול, ועם זאת, לא רק שההכול הזה לא קידם אותו לשום מקום, אלא שהוא חש כחמור הרובץ תחת משאו של השפע הגשמי.
לאחר התייעצות עם סבתו הוא החליט על ניסוי: לאחסן את כל אשר לו, ממזלג ועד מכונת כביסה, ממזרנים ועד סוודרים, במחסן ליד ביתו, למשך שנה. בכל יום הוא יכול לקחת מהמחסן חפץ אחד בלבד. בתחילת הניסוי הוא נשאר כשלגופו מעיל ונעליים. השבוע הראשון לניסוי היה קריטי בנחיצותו. חולצה, מכנסיים, גרביים, לבנים, מברשת שיניים, משחה ושמיכה. השבוע השני היה משמח לא פחות: מזלג, צלחת, כוס. לאחר כמעט שבועיים של שינה על הרצפה, הובא המזרן. כשהתעורר בבוקר, בהרגשת פינוק אדירה, אמר: "אם כל יום השנה יהיה מלא סיפוק כמו אלו שהיו עד כה, זו תהיה שנה מופלאה". ולמי שמתעניין, רק לאחר חודש הוא לקח את הפלאפון. מסתבר שהוא לא נצרך לו כמו שהוא חשב.
לאחר כ-50 יום קרה משהו שהבחור לא ציפה לו. הוא נתקע. הוא הבין שהוא יכול להסתדר ככה, ובאמת, לא ממש חסר לו דבר. הוא הרגיש חופשי וקל. אבל מה יהיה על הסרט והניסוי? הוא שוב ניגש לייעוץ אצל סבתו, והיא אמרה שחפצים לא עושים בית, ושיחפש את מה שחסר לו באמת.
בסוף הסרט, דירתו הייתה מרוהטת ומאורגנת בכל טוב. ועדיין, 80 מחפציו נותרו במחסן. שם החליט שגם יישארו. וזו הייתה מסקנתו: 50 הדברים הבסיסיים גרמו לאושר. 50 הדברים שאחריהם נתנו לו נוחות. השאר היו מיותרים. והרגשת הבית, שחסרה לו בתחילת הסרט, התמלאה בזכות אהבה חדשה שמצא.
בסוף הסרט, דבר ראשון הבטתי סביבי וחיפשתי מה לזרוק. ואז שאלתי את עצמי: מה בסרט גרם לי לתסיסת מחשבות ורגשות?
הבחור בסרט ואני עברנו תהליך הפוך, אך גם מקביל. כי בעצם ב‑11 השנים האחרונות, חלק גדול מהעבודה הרוחנית היה קילוף. פילינג רוחני, תפיסתי ותודעתי. עולם השפע שחייתי בו היה ריק רוחני, ואקום לנשמה. לא קיבלתי החלטה של רגע לערוך ניסוי בחיי, אבל הנשמה שלי התעוררה, מצאה את מסלולה. ואני התייצבתי לצדה. כל מה שהאמנתי בו כאמת, נחצב החוצה. תפיסת החופש, היופי, הרומנטיקה, האושר - קולפו. חלקם באגרסיביות, מחמת תסכול ותחושת מיאוס, וחלקם בעדינות, פן אקרע לגזרים.
בעוד ההוא מהסרט הוציא, ברגע אחד, את כל מה שלא נזדקק לו, והפך לטבולה-ראסה, אני ממשיכה יום יום, כבר 11 שנים, להוציא ולהוציא. על כל ויתור מהעצמי הישן, אני נלחמת בעוז. כל פעם שואלת את עצמי מה נצרך לי מעולמי הקודם, על מה אסור לוותר, על מה חשוב לשמור. אין ספור דברים שחשבתי שמגדירים אותי כבר אינם חלק מחיי, מהווייתי כיום. אוי, כמה הבטחות הבטחתי לעצמי, שלא אשתנה, והשם ברחמנות רבה ניקה אותי אף על פי. בנפת משי אט אט אני ממשיכה לברור חלקים מעצמי, מזו שהייתה לזו שאני חולמת שתהיה. אני מנסה לעבור תהליך: להפוך מהבן שאינו ידע לשאול, לזה הרשע, ומשם לתם. חכם כנראה לא אהיה בגלגול הזה.
ושנינו, הבחור בסרט ואני, בהרבה ריכוז, מנסים להשיב חזרה את מה שנחוץ לנו. הוא עם חפציו הישנים, אני עם עולם חדש לי, אך ישן ומוכר לנשמתי. אני מנסה להשיב את היהודי הפשוט שבי. עוד יש לי דרך ארוכה.
אוכל תעשייתי? לא בשבילי
שני דברי תורה ששמעתי מזמן הדהדו באוזניי בזמן הסרט. מה ההפך מאדם לבוש? אדם פשוט. אדם שפשט את מלבושיו, הפיזיים, הרגשים והרוחניים, ומתנהל בפשטות מול העולם ומול השם יתברך. והשני, מפי הרב מיכי יוספי, שאמר שכשאדם מרגיש שיש לו צורך בהתחדשות, שיחכה. שלא יקנה בגד או יסתפר, שלא יצבע את הבית. שלא ימלא את הצורך בשינוי פיזי. ואם ייתן שקט לשינוי החיצוני, הצורך ימשיך ויקלף עוד שכבת רוחניות, וההתחדשות תבוא מבפנים, ותישאר הרבה יותר זמן מכל שמלה בזארה.
אם אני מנסה לחשוב על פשטות באוכל, המון כיוונים צועקים לי במטבח, מתחננים שאתחיל מהם. אבל הדבר הראשון והחשוב מכול הוא הוצאות האוכל התעשייתי מהחיים שלנו. בכוונה איני כותבת מזון תעשייתי. כי הפירוש הלשוני של המילה מזון הוא חומר שנאכל על ידי בני אדם או חיות המשמש להזנתו בחומרים חיוניים. וחומרים משמרים, צבעי מאכל וטעם, סוכרים ומלחים בלי כל פרופורציות, שמנים מוקשים ושאר תענוגים שהולכים יד ביד עם האוכל התעשייתי, מוציאים את המוצר שלהם מכלל הגדרה של מזון. חלקם נראים לי כרעל, לא פחות. והגרוע שבגרועים, כמובן, מופנה לילדינו.
ולכן בלי נדר אתן כמה שיותר מתכונים שיהוו תחליף בריא, זול יותר וטעים לא פחות מהאוכל התעשייתי.
המתכון הראשון הוא פסטרמה הודו ביתית. מחירי חזה הודו טרי באינטרנט נעים בין 19 ל‑25 שקלים לקילו. מחירי הפסטרמה המוכנה – 56‑85 שקלים לקילו. זה הבדל עצום לחמש דקות עבודה.
מה שתחסכו מילדיכם אם תכינו בבית הם פוספטים - מלחים שמוזרקים לתוך הבשר כדי לנפחו, שגם ידועים כגורמי אלרגיות; חומרים מייצבים ומשמרים; מונוסודיום גלוטמט - חומר כימי שמגביר טעם, מה שיקשה על ילדכם לאכול תפוח פשוט לאחר מכן.
פסטרמה בריאה
רכיבים:
1 פרפר חזה הודו
תמיסת מי מלח להשריה: כף סוכר, כף מלח גדושה
מעט טימין ורוזמרין
2 שיני שום כתושות
מרינדה: ככל שעולה על דעתכם - פפריקה מתוקה, כורכום, מלח, דבש; או עשבי תיבול – טימין, קצת רוזמרין, אזוב, מלח ושמן; או סילאן וסויה
אופן ההכנה:
ממיסים בכוס מים רותחים את הסוכר והמלח.
מוסיפים שתי כוסות מים בטמפרטורת החדר, כדי שהבשר לא יתבשל.
שמים את ההודו במים ל‑8 עד 24 שעות. לתהליך הזה קוראים brining. הוא פותח את הבשר ושומר על עסיסיותו.
מוציאים את חזה ההודו מהמים, שוטפים ומנגבים. מורחים במרינדה ונותנים מינימום שעה לספיחת טעמים.
צולים בתנור בחום של 120 מעלות לשעה ו‑45 דקות. אני מציעה צלייה עדינה. זה אמנם מוריד את אפקט ה"על האש" החרוך מבחוץ, אבל מונע ייבוש של החלקים הדקים יותר והחיצוניים.
נסו לחכות עד שזה מתקרר כדי לפרוס. אני לא הצלחתי, הילדים השתלטו.