בשבע מהדורה דיגיטלית

נציג הדתיים השקופים

חה"כ ינון מגל אינו גאה בכך שאינו דתי לחלוטין, אך שלם עם אורח חייו המסורתי והלאומי.

אפרת שטרן , כ"ג בסיון תשע"ה | עודכן: 23:08

ינון מגל
ינון מגל
צילום: פלאש 90

אם עדיין לא ראיתם את נאום הבכורה של הח"כ הטרי מהבית היהודי ינון מגל - לכו לראות.

לא היו בו יכולות רטוריות מיוחדות, ייתכן אפילו שמגל היה קצת עייף כשקרא אותו מהכתב מילה במילה.

אבל יש בנאום הזה משהו אמיתי ונוגע, יש שיאמרו קצת מפתיע. מי שהיה עיתונאי שנים רבות בכלי תקשורת מרכזיים, בהם קול ישראל, גלי צה"ל, ערוץ 10, הערוץ הראשון ואתר האינטרנט וואלה חדשות, פתאום מדבר בלי להתבייש על משה שקיבל תורה מסיני וחזון הנביאים, על פוגרומים ומדינה יהודית, ואפילו ברכת שהחיינו עם כיפה על הראש הייתה שם.

את הנאום הוא כתב לבד, יועציו רק עזרו לו לקצר אותו. מגל מספר שהוא לא מפסיק לקבל תגובות על הנאום. ביום הריאיון איתו, פקיד קבלה באיזה מלון זרק לו: "היה לך נאום מכונן". באחת השבתות האחרונות, כשחזר מבית הכנסת עם הילדים, נעצר לידם ג'יפ גדול ומתוכו יצא המוזיקאי עידן רייכל, שאמר לו: "עצרתי את האוטו רק כדי להגיד לך שהיה לך נאום מדהים". מגל לא יודע להסביר מה תפס כל כך בנאום: "אני לא יודע בדיוק. נגעתי בנקודת אמת, בכאב היהודי, במחיר, וגם באחריות. ברור שזה היה מהלב. זה הסיפור היהודי".

נוטל ידיים בלי כיפה

נדמה שמגל (46) נולד בפוליטיקה, אבל כאמור, כשני עשורים שימש בתפקידים מרכזיים בכלי תקשורת משפיעים.

לדבריו, כלל לא חשב להיכנס לחיים הפוליטיים ונהנה מאוד מעבודתו כעיתונאי. אולם לבסוף הרגיש כי הגיע למיצוי, וההצעה להצטרף למפלגת הבית היהודי הגיעה בזמן. לא ברור אם זו תמימות, תשובה של עיתונאי משופשף או באמת זן אחר של מנהיגות, אבל מגל אומר שהוא נכנס לתחום כדי לעשות "שינוי אמיתי. אני לא כל כך עסוק בפוליטיקה, או שאני לא כל כך יודע מה זה פוליטיקה, אני עושה. אני מגיע היום מבוגר יותר, כבר לא ילד. אני יודע איך הדברים עובדים, ואני משתדל לעשות את הדברים ברמה המהותית ופחות בכותרות".

מגל מרגיש כי כעת הוא סוף סוף יכול להגיד כל מה שהוא חושב, בלי להסתתר או לייפות. "יש בזה משהו שהוא חופש גדול, לעשות את הדברים שאתה מאמין בהם. תמיד הייתי קצת בארון מבחינת העמדות הפוליטיות שלי. ידעו שאני ימני, שאני ארץ ישראלי, שאני לאומי, אבל לא יכולתי ממש לתת חופש לדעות שלי. אני מרגיש שהגעתי למקום שמתאים לתפיסת העולם שלי בהרבה בחינות. היום אני אדם חופשי, אני יכול לדבר, אני אומר מה שאני חושב. פעם באיזה פאנל של עיתונאים אמרתי שאני קודם כול יהודי, וישר יצאה כותרת. היום אני מכריז מעל הבמה - זו תפיסת העולם שלי, בזה אני מאמין".

למרות שאינו חובש כיפה, הצטרף מגל למפלגה דתית. הוא גדל בבית חילוני בלי פרקטיקה יהודית בכלל, אבל עם זהות יהודית עמוקה. בגיל 26, במהלך טיול בהודו, התחיל לחזור בתשובה. בשלב מסוים הסתובב עם כיפה על הראש, אבל החליט להוריד אותה - "זה נוח לי, ככה הייתי כל חיי". הוא בכלל מעדיף לא להגדיר את עצמו מבחינה דתית.

אתה מדבר כמו אדם דתי, אז למה בלי כיפה?

"כי אני חושב שיש לזה השלכות חברתיות. אני גם לא כזה דוס. אני לא חי חיים דוסים במובן שאני לא הולך לבית הכנסת שלוש פעמים ביום. אני נוטל ידיים בבוקר, הילדים שלי בחינוך ממלכתי דתי, אני שומר שבת, אני הולך לבית כנסת בשבת. אני חי חיים יהודיים. בסוף בפנימיות - אני אדם דתי. אבל אורח החיים שלי הוא לא בדיוק של אדם דתי, יותר מסורתי. מצד שני אני כן שומר שבת, אני מקפיד על אוכל כשר. אני פחות מגדיר את עצמי, ויותר נוח לי עם המקום שאני נמצא בו".

בבחירות הלפני אחרונות הצביע מגל לבית היהודי, ולפני כן הוא פשוט לא זוכר, "אבל תמיד הייתי באזורים של הליכוד-המפד"ל".

אולי באמת אתה מתאים יותר לחוטובלי, אלקין וביבי, מאשר למוטי יוגב, אורי אריאל וסמוטריץ'?

"אני חושב שאלה שני צדדים של אותו מטבע. הליכוד - הבסיס שלו רביזיוניסטי, אנשים ציונים מאוד, חילונים וליברלים. והבית היהודי-המפד"ל - הבסיס שלו זה אנשים דתיים ציונים, אבל עם פתיחות לכלל ישראל. סבא שלי ז"ל, שהיה איש תנועת העבודה, אמר לי שהוא מתלבט בין המערך למפד"ל. הם היו אנשים עם תודעה יהודית מאוד משמעותית. גם אבא שלי ז"ל קרא איתי פרקי אבות".

דוגמה לאותה תודעה יהודית היא תמיכת משפחתו בהתיישבות ביהודה ושומרון. אביו, יוחנן מגל ז"ל, עבד בחטיבה להתיישבות בתקופת אריק שרון והקמת ההתנחלויות. "זמביש, הרב חנן פורת והרב דרוקמן הכירו את אבא שלי. הוא ממש הקים יישובים ביהודה ושומרון. יש לי זכות אבות בעניין הזה. הייתי בסבסטיה כשהייתי ילד. סבא שלי ז"ל, שהיה חקלאי, שלח שקים של בוטנים למתנחלים של סבסטיה. עצרנו בדרך, נסענו דרך ג'נין, ונתנו להם את השקים".

למה חשוב שבבית היהודי יהיו גם לא דתיים?

"אני חושב שהחזון של הבית היהודי הוא שהתפיסה של יהודי תהיה יותר רחבה מאשר מי שהולך עם כיפה סרוגה וחולצת פלנל. שאנשים כמוני, בעלי זהות יהודית גדולה מאוד, הם חלק מהאנשים שלנו, הם איתנו. חלק מהכוח הוא לאחד ציבורים. אתה גם גדל, ויכול יותר להשפיע. כי המאבק פה בסוף יהיה על ציונים ולא ציונים, על יהודים ולא יהודים, ופה צריך לרתום אחד את השני ולהתאחד בקבוצה חזקה, ולא להתפלג סביב השאלה האם צריך את מעלה רחבעם ג' או להוסיף שני בתים בבית אל. לא זה הוויכוח. בסוף הוויכוח הוא הרבה יותר עמוק - האם אנחנו מתחברים לזהות שלנו או שאנחנו מתנתקים ממנה".

דברים דומים אמר יו"ר המפלגה, נפתלי בנט, כשטען שהבית היהודי איננה המפלגה של הציונות הדתית אלא של ערכי הציונות הדתית. מגל מזדהה עם הדברים: "זו מפלגה שמייצגת ערכים מסוימים, ואני מרגיש שאני גם ציוני וגם סוג של דתי, אז אני מתחבר לערכים האלה. יכול בן אדם להרגיש שהוא לא דתי, אבל בנשמה שלו הוא מאוד יהודי, והוא חושב שזו אג'נדה שצריכה לבוא לידי ביטוי בחינוך, בחברה, בלי כפייה, אבל עם זהות, שלא תהיה בורות".

כשאתם מדברים על ארץ ישראל - הפסקתם להתנצל, אבל כשאתם מדברים על עניינים של זהות יהודית אתם לא לפעמים קצת מגמגמים?

"אני לא מרגיש מתנצל בעניין הזה. אני שלם לגמרי עם אורח חיי. אבל אני זוכר כל הזמן, גם כשהייתי חילוני ולא הלכתי לבית כנסת, שבית הכנסת שלא נכנסתי אליו הוא אורתודוקסי. יש לי צורת חיים שאני חי בה, והיא בסדר, ואני שלם איתה. אני כבר לא ילד, אני בן 46. אבל אני זוכר כל הזמן שבסוף כן יש דרך שבה יש יותר מצוות ממה שאני עושה. אני לא בא להחליף את זה, ואני לא בא להראות איזשהו דגם לאנשים שיחיו כמוני. אני מציע אלטרנטיבה מסוימת".

זה עדיין לא הראש המורם של ארץ ישראל.

"יכול להיות שאת נוגעת פה בנקודה שהיא נכונה, שיהודי לא מרגיש גאווה גדולה אם הוא לא מקיים את כל המצוות. יכול להיות, אני לא יודע. אני מביא תפיסת עולם שאומרת שזה בסדר גם אם אתה לא שומר את כל המצוות ולא הולך עם כיפה על הראש - להיות חלק מהמשפחה הזאת. אנחנו לא רוצים אותך מחוץ לגדר, אנחנו מקבלים אותך. כמו שאני לא מתבטל בפני החילונים ומשפיל את עיניי כי באתי משם, באותה מידה אני משתדל לא להתנצל מול דתיים. גם כשאני יודע שבעניין הזה יש בי - ואני חושב שלציונות הדתית בכלל - משהו מול החרדים. יהודי תמיד יש לו איזושהי תחושה שאני לא לגמרי עושה הכול, שאני מחפף. יש אנשים שהטלוויזיה אצלם בארון ולא בסלון".

שבעה מטכ"ליסטים בכנסת אחת

עם כיפה או בלי כיפה, בשבועות הראשונים לקדנציה שלו מגל מסתמן כאחד מחברי הכנסת הבולטים של הבית היהודי. הוא מונה ליושב ראש הסיעה, שלדבריו מתפקדת מצוין. "אני חושב שיש אנשים מאוד טובים בסיעה. יש שיתוף פעולה ויש ויתורים הדדיים. למשל, השיבוץ בוועדות הלך בקלות יחסית". בפריימריז הבאים בבית היהודי הוא מתכוון להתמודד ולא להיכנס שוב באמצעות שריון, אבל הוא לא בטוח בכלל לגבי סיכוייו להיבחר. "ראיתי שבפריימריז יחסית חילונים לא נכנסו. המצביעים היו שמרנים. אבל הבטחתי לעצמי שאני בא ועושה את הדברים שינון מגל מאמין בהם".

מה אתה חושב על סיפור אלי אוחנה?

"אני חושב שאולי זה לא היה המינוי הנכון בעיתוי הזה. אבל מצד שני, אני חושב שזו הייתה טעות. מאוד לא אהבתי כל מה שקרה. צריך לקבל אנשים. ברור שזה היה לא פשוט בגלל התמיכה שלו בהתנתקות והחילול שבת. יכול להיות שזה עבר יותר מדי גבולות, אבל ברגע שהלכו על מהלך - אני חושב שהיה צריך לתת לבנט את הקרדיט וללכת על זה, כי זה עשה נזק לתדמית שלנו. כביכול זה יצא גזעני, למרות שאני לא מאמין שזה היה גזעני. זה התפרש לא נכון בציבוריות הישראלית, ואני חושב שאנחנו צריכים להוביל דגל שאנחנו מקבלים את כל אלה שאיתנו בתפיסת העולם".

כאמור, את הציונות, השורשיות והערכיות ספג מגל בבית שבו גדל. הוא נולד בבת ים והתחנך בה עד כיתה ג'. הוא השלישי מבין שלושה בנים ובת. בכיתה ד' עברה משפחתו לגבעה הצרפתית בירושלים, ובשנות התיכון עברו לשכונת רמות בעיר. מגל למד בתיכון היוקרתי שליד האוניברסיטה. "הייתי תלמיד גרוע מאוד. כל שנה רצו לזרוק אותי ואימא שלי הייתה באה ומתחננת 'תשאירו אותו עוד שנה'".

בצבא שירת בסיירת מטכ"ל והיה מפקד צוות. בין היתר השתתף במבצע 'עלם חמודות', במהלכו נתפס בדרום לבנון מפקד חיזבאללה השייח' עבד אל-כרים עובייד. מגל לא מתרגש מהמבצע הזה, ומעיד כי אחרים, שעליהם אסור לספר, היו נועזים הרבה יותר. אגב, בכנסת החדשה ישנם לא פחות משבעה חברי כנסת יוצאי סיירת מטכ"ל, שלושה מהם חברי סיעת הבית היהודי - מגל, יוגב ובנט, עוד שלושה מהליכוד - ראש הממשלה נתניהו, שר הביטחון יעלון וח"כ אבי דיכטר, וכן חבר הכנסת עומר בר-לב מהמחנה הציוני. בטקס ההשבעה של חברי הכנסת החדשה, ראש הממשלה קרא למגל ושאל אותו אם גם הם היו שלושה אחים בסיירת מטכ"ל. מגל ענה בחיוב, ונתניהו הוסיף: "מה אתה מדבר, חשבתי שרק אנחנו". מה שמגל לא סיפר לביבי הוא שגם בעלה של אחותו היה בסיירת מטכ"ל, ועכשיו גם אחיין שלו. סוג של אחת-אפס לטובת משפחת מגל המורחבת.

אחרי הצבא, בגיל 26, טס מגל להודו ועשה מדיטציות. במהלך הטיול, אח של חבר שלו שגר בדרמסלה והפך בודהיסט, הזמין את מגל למקדש בודהיסטי כדי לעשות מדיטציה. "פתאום אני רואה אותו משתחווה לבודהה, ואני חושב שזה היה הרגע שבו התחלתי לחזור בתשובה. כי המראה של יהודי שמשתחווה לבודהה כל כך זעזע אותי, שמשם כבר לא היה לאן ללכת, הגעתי לדד אנד. ואז פגשתי אנשים, קבלות שבת, חזרתי לארץ והייתה לי חברה דתייה, ואחרי שאבא שלי נפטר התחלתי לשמור שבת". אחותו של מגל ואח נוסף חזרו גם כן בתשובה.

סוס טרויאני בתקשורת

במקביל לתהליך חזרתו בתשובה, החל מגל להתבסס בעולם התקשורת. במהלך השנים שבהן מילא בהצלחה תפקידים שונים, הוא לא נמנע מלבקר את התקשורת וטען שהיא לא אובייקטיבית. "בסוף התקשורת היא תבנית נוף אנשיה, ואנשיה הם בדרך כלל, וזה קצת משתנה, יותר בתחום החילוני, שמאלני, ליברלי, אשכנזי, תל אביבי".

רוב ההגדרות תואמות גם אותך, לא?

"חלק מהיכולת שלי לעורר שינוי היא שאני לא הפוך במאה אחוז. אני סוג של סוס טרויאני. נכנסתי לתוך המערכות בגלל שאני נראה קיבוצניק, הייתי בסיירת מטכ"ל ואני מהחבר'ה הטובים, האשכנזים וכו'. זה יצר את היכולת שלי לדבר בשפה שאי אפשר לדפדף אותי ולהעיף אותי. הגעתי ממקום ש'חבר'ה, תפסיקו להגיד לי הקמנו את המדינה ואתה סרח עודף'. אני מהמקום שאנחנו הקמנו את המדינה, ואני אומר לכם שאני שיניתי פאזה בחיים. אני רואה את המציאות אחרת, והיא לגיטימית לא פחות מתפיסת העולם שלכם. אני חושב שבאיזשהו מקום הציונות צריכה לעבור פאזה. כמו שהתנועה הקיבוצית נעלמה כי היא לא מצאה בדיוק את המקום שלה, למרות שהיה לה תפקיד חשוב מאוד, ככה הציונות החילונית היה לה תפקיד חשוב מאוד, אבל מה לעשות, אנחנו רואים שזה נתקע. זה הולך למקומות שאם אתה לא בוחר בדרך לאומית - אתה יכול ללכת לצד השני, ורואים את זה בספלים של האופוזיציה: מדינת כל אזרחיה, ביטול חוק השבות, התנתקות מהיהדות ושנאת היהדות".

בשנת 2005, במהלך יישום תוכנית ההתנתקות, שימש מגל ככתב בערוץ 10, ונסע לגוש קטיף. הוא היה מזועזע מביצוע התוכנית וניסה לדווח מהשטח, אך לדבריו סתמו לו את הפה. "ההתנתקות הייתה אבן דרך משמעותית בחיים שלי. אחריה הייתי במשבר נפשי כמה חודשים טובים".

למה?

"גם סתמו לי את הפה, וגם האמנתי לרב מרדכי אליהו ש'היה לא תהיה'. הייתי קצת בארון. זו הייתה פעם ראשונה שיצאתי על התקשורת השמאלנית. אני זוכר שהייתי בנווה דקלים, השוטרים נכנסו בלילה, ואני זוכר אנשים ממררים בבכי מול השוטרים ומתחננים שלא יפנו אותם. לא יכולתי לעמוד בזה, זה היה נורא. בנוסף לזה צנזרו אותי. חלק משמעותי מהעניין שנמאס לי להיות כתב היה בגלל זה. אמרתי: 'אתם לא רוצים שאני אדווח לכם איך הדברים נראים בעיניי? אז תנו לי להיות מגיש. אני אהיה דוגמן של חדשות, אני ארוויח יותר, אני אהיה באור הזרקורים. אני ארוויח ואתם לא תפסידו'. ככה עברתי להגשה".

עד היום למגל יש בטן מלאה על תפקוד התקשורת בזמן הגירוש מגוש קטיף. "הדורסנות של התקשורת שהייתה אז. אני זוכר את אמנון אברמוביץ' יושב באולפן ערב ערב, זה היה טקסטים כוחניים של 'אנחנו נעשה את זה ולא יעזור כלום, זה יקרה'. והמשאל של המתפקדים שכל התקשורת שתקה, איך שרון בגד במילה שלו, כל השחיתויות של שרון - זה היה נורא. ב"ה התקשורת משתנה".

מגל מרגיש שתרם לשינוי הזה. "כשהייתי כתב בקול ישראל, פנו אליי מגלי צה"ל. אמרתי שאני רוצה להיות כתב שטחים, והייתה לי תפיסת עולם - אני אשנה את הסיקור של המתנחלים בתקשורת. עד אז המתנחלים זה היה הכול רע. פעם, בימים של ערוץ 1, המתנחלים הוצגו כאנשים עם וילות ובריכות, כשלפלשתינים אין מה לשתות. ואני אמרתי: אני אשנה את זה. היום ב"ה המצב אחרת. אני לא לוקח לעצמי את כל הקרדיט, אבל ללא ספק ככתב הייתי חלוץ בעניין הזה, ששינה את הסיקור של ההתיישבות ביהודה ושומרון, ואני שמח שזה קרה".

חוץ מסיקור ההתנתקות, היו למגל עוד תחנות לא פשוטות בעולם התקשורת. אחת מהן הייתה ההתמודדות על תפקיד מפקד גלי צה"ל. מגל היה מועמד מבין ארבעה סופיים, ופורסם שככל הנראה שר הביטחון דאז אהוד ברק מעוניין למנות אותו. כחלק מהניסיון למנוע את מינויו, דווח כי הוא אינו עומד בקריטריונים, מאחר שחסרה לו עבודה סמינריונית אחת להשלמת התואר הראשון שעשה באוניברסיטה העברית. מי שמונה לבסוף היה הכתב הפוליטי של רשת ב', ירון דקל. במבט לאחור מגל שמח שהוא כיום חבר כנסת ולא מפקד גלי צה"ל: "טוב לי. גם שמעתי שירון דקל סובל שם. לנהל שם זה לא פשוט". אם תהיתם, מאז השלים מגל את העבודה החסרה, והיום הוא בעל תואר ראשון בלימודי אסלאם, המזרח התיכון ומחשבת ישראל.

מה דעתך על המעבר של עיתונאים לפוליטיקה? זה דבר מלאכותי, ובגלל שהם מפורסמים מציעים להם להצטרף, או שזה משהו טבעי?

"בגדול יש ז'אנר של אנשים שהם אמביציוזיים, שהם צריכים קהל, שהם אוהבים את החשיפה, שהם צריכים אהבה, שהם רוצים להיות ראשונים, שהם רוצים להביא הישגים, שהם אידיאליסטים. אני מרגיש שזה מעבר מאוד טבעי. יש משהו בזכות הקרב של התקשורת, שאתה מכיר את העבודה הזאת, איך מזיזים דברים".

ומה אתה יותר - אידיאליסט או אמביציוזי?

"אני חושב שאני יותר אידיאליסט. המילה אידיאליסט היא לא בדיוק מתאימה. המקומות הכי גבוהים שאני יכול להתחבר אליהם הם מקומות של אוטופיה חברתית, של לעשות משהו בשביל העולם הזה. זה לא 'אידיאולוגית', זה 'אמונית' - הדרך של העם היהודי לשמור על המסורת שלו ולשמור על התורה מאבותינו עד בוא גואל. זה הדבר הכי חזק אצלי. יותר מהתחרות".

מי יציל את ים המלח?

מגל כבר החל לפעול בכנסת בתחום שונים כפי שהצהיר שיעשה. למשל, העברת שני חוקים חשובים הנוגעים ליהודה ושומרון. האחד הוא חוק הנורמות, אותו הוא מנסה להעביר יחד עם חבר סיעתו בצלאל סמוטריץ', לפיו כל חוק שמחוקק בכנסת יחול גם על האזרחים ביו"ש. החוק השני אוסר אפליה על פי מקום מגורים, כך שבין היתר לא ניתן יהיה להפלות מישהו רק בגלל שהוא גר ביהודה ושומרון, למשל בכל מה שנוגע להובלות וגרירת מכוניות.

חוץ מזה, מגל מקים עם ח"כ פרופ' מנואל טרכטנברג מהמחנה הציוני שדולה למען ההייטק הישראלי, "כדי שתהיה פחות נטייה להימכר לחברות ענק, ויותר לגדול פה בארץ". בנוסף לכך, חבר הכנסת הטרי מנסה להציל את ים המוות, והקים את השדולה להצלת ים המלח: "מתבוסס פה מת... אני רואה את ים המלח ואני אומר: זה לא יכול להיות".

ומה לגבי נושאים הקשורים לציונות הדתית, למשל שכר הלימוד הגבוה בישיבות התיכוניות? מגל עונה שישמח לעזור: "אני מקווה שבשנים הקרובות הבעיה הזאת תבוא לפתחי, ושעד אז אני אפתור אותה", הוא מחייך. מגל רומז לארבעת בניו - בני תשע, שבע, שלוש וחצי ושמונה חודשים. אשתו גיתית היא מעצבת פנים ובת למשפחה דתית. בתחילה התגוררו בשכונת נחלאות בירושלים, משם עברו לשכונת בית הכרם ואחר כך לתל אביב.

ומה לגבי תוכניות לעתיד? מגל לא ממש מתכנן כרגע לכבוש את ראשות המפלגה, אבל גם לא דוחה את העניין על הסף: "אני לא שם בכלל. כשבנט קרא לי, שאלתי אם אקבל תפקיד. הוא אמר שלא, ובזה זה נגמר. ואני אגיד לך את האמת, יש משהו אמיתי מאוד בלהיכנס לתחום וללמוד אותו מלמטה. עשיתי את זה בצבא ועשיתי את זה בתקשורת. אחרי שהייתי מפקד צוות בסיירת מטכ"ל הייתי נער השליחויות ברשת ב', כשהייתי בן 29 או משהו כזה. וגם פה - להיות חבר כנסת זה מאוד מכובד, ויש הרבה מה ללמוד בתחום הפרלמנטרי".

אבל יש אפשרות כזאת?

"אם הדרך תיקח אותי למקומות שאני אתפתח בהם - אז בכיף. כרגע אני במקום של ללמוד את העבודה, ולעשות את העבודה של חבר כנסת".

אתה חושב שתחזור להיות עיתונאי?

"החיים כבר הפתיעו אותי, כך שאני לא שולל שום דבר".

יש משהו שאתה מתגעגע אליו בתקשורת?

"בסוף כשליח ציבור אתה צריך להקפיד יותר על הדוגמה האישית שלך, וזה מחיר. אתה פחות חופשי. צריך להתבגר, וזה עוד שלב בהתבגרות".