ד"ר לובוצקי: להמשיך את מעגל הנתינה

פצוע מלחמת לבנון עבר מתרס והפך ממטופל למטפל. אתמול קיבל את תואר הד"ר לרפואה והוא מספר: "במהלך השיקום נפעמתי ממקצוע הרפואה".

שמעון כהן , כ"א בתמוז תשע"ה

סגן עשהאל לובוצקי
סגן עשהאל לובוצקי
צילום: בעז לובוצקי

באוניברסיטה העברית בירושלים הוענקו תארי דוקטור לרפואה, כאשר את תשומת הלב הכללית משך עשהאל לובצקי, פצוע מלחמת לבנון השנייה, שהשלים את לימודיו וקיבל את תואר הדוקטור. ביומן ערוץ 7 שוחחנו איתו על הבחירה במקצוע התובעני, בין השאר גם בעקבות הפציעה הקשה ההיא ממנה החלים.



טוען....

"בעקבות הלחימה בעזה ובלבנון והשיקום הממושך בבתי החולים נפעמתי ממקצוע הרפואה, מהאחיות והצוות הפיזיותרפיסטי והחלטתי להצטרף לעולם המופלא הזה", הוא אומר. וכשהוא נשאל אם ההשתלבות הזו בעולם הרפואה מצריכה שיקום מושלם שלו מפציעתו הוא משיב ואומר כי המונח 'שיקום מושלם' הוא קשה שכן "שיקום לוקח הרבה זמן ולפעמים עד סוף החיים. השיקום הוא המשך של החיים, בניגוד למחלה זיהומית שאנטיביוטיקה מוחקת זכר למחלה, פגיעה בגפיים או פגיעה נוירולוגית אחרת פעמים רבות נמשכת לאורך שנים ואדם צריך להמשיך את חייו ולהתמודד עם ההשלכות".

הוא עצמו בחר באפיק לימודי הרפואה כשנה לאחר פציעתו ומאז הוא משלב בין טיפולי הפיזיותרפיה לבין לימודי הרפואה כשגרת חיים מורכבת ומאתגרת. "זה בהחלט עמוס מאוד אבל המשימה שעמדה לנגד עיניי הייתה לחזור לחיים ולא להישאר מאחור כפצוע שמשתקם. אני זוכר שהרגשתי אחרי השיקום והמעבר לבית הלוחם שאם לפני כן הייתי פצוע שמשתקם, כעת אני סטודנט שמשתקם במקביל. התואר של הסטודנט עשה הרבה".

גם כיום, שנים אחרי, נמשכת עבודת הפיזיותרפיה האישית שלו, אך במינונים קטנים יותר והחלק הזה של סדר יומו כבר אינו מרכז החיים, כהגדרתו.

לובוצקי נשאל אם בין שאר המניעים שהובילו אותו לבחירה במקצוע זה היה גם הרצון להשיב לחברה ולומר לה תודה. "יש גם ממד של הודיה, גם לקב"ה וגם להיכנס לתוך מעגל המטפלים כדי שכשם שטיפלו בי אני אטפל באחרים. המטופלים שלי רואים את הברזלים ברגליים ואת הקביים בידיים ואני אומר להם שאנחנו במעגלים ואם כעת אני מטפל בילד שלך בערב אני הולך בעצמי לרופא אחר. אנחנו באותו מעגל. יש כאן מעגל של הודיה, שלא אהיה רק מקבל אלא גם נותן".

עוד נשאל לובוצקי אם ההיכרות האישית שלו את סבלו של המטופל ואת כאב הפציעה הופך את הטיפול במטופליו לאחר, אולי רגיש יותר. "אין כאן הנגדה לרופאים אחרים, אלא בהוויה האישית שלי אני חש את הדברים וכשאני רואה סבל של מטופל אני מקווה ומתפלל שהחוויה שלי תעזור לי להרגיש את נפש המטופל ולהיות אמפתי ככל שאני יכול, ואני מקווה שאני מצליח לעמוד בזה".

ומה לגבי תשומת הלב התקשורתית שהוא ממקד? לובוצקי "מנסה לשים את הדברים בצד. אני רוב העיסוק שלי סביב החולים ולאחר מכן המשפחה שבבית. אני לא רוצה למנוע טוב מבעליו אבל מקווה שזה לא ילווה אותי כל הזמן אלא רק במהלך האירועים עצמם ואחר כך אוכל להתעסק במקצוע המדהים שאני עוסק בו".