בשבע מהדורה דיגיטלית

ציפורים בראש

פרופ' לשם, חוקר צפרות וזואולוג, מקיים פגישות עם בכירי צה"ל ודיפלומטים כדי להציל עופות נכחדים ולשמר את הטבע מפני נזקי האדם

אבינדב ויתקון , כ"ח בתמוז תשע"ה

דאייה לצד שקנאים וחסידות. לשם
דאייה לצד שקנאים וחסידות. לשם
צילום: אמיר עזר

עם קום המדינה קיננו במרחבי הערבה עשרות זוגות של עזניות הנגב, מין של נשרים גדולים במיוחד.

עזניות הנגב, תת-מין ייחודי לישראל וערב הסעודית, קיננו על עצי השיטה, ויחד עם אלפי הנשרים שחלפו בשמי הארץ היו חלק בלתי נפרד מנופה הפראי של ישראל.

החיסול היה מהיר: באמצע שנות השמונים נותר זוג אחד בלבד, לאחר שכל האחרים נורו, התחשמלו או הורעלו. סטודנט בשם יוסי לשם ביקש לכתוב את הדוקטורט שלו עליהם, אולם הן הקדימו אותו. העזניות, שבעבר היו חלק בלתי נפרד מהארץ - נעלמו, ככל הנראה לתמיד. בערב הסעודית הן ככל הנראה עוד קיימות, ועזניות מזדמנות חולפות בשמי הארץ, אבל לא כדי להישאר. ניסיונות לרבותן בשבי ולהשיבן לארץ לא צלחו, וכך או כך, יוסי לשם נאלץ לבחור נושא חדש לעבודת הדוקטורט. אפשר לומר שבמותן ציוו עזניות הנגב את החיים, לא רק לציפורים רבות בשנים הבאות, אלא גם לכמה וכמה מטייסי חיל האוויר, שכן עבודת הדוקטורט הזאת חוללה שינוי מהותי הן בחיל האוויר והן בעולם שמירת הטבע הישראלי.

דוקטורט מציל חיים

פרופסור יוסי לשם, 68, נשוי ואב לחמישה, הוא תושב הר גילה שביהודה, בוגר ישיבת נחלים וחובש כיפה.

מי שהתחיל את דרכו כמדריך בבית ספר שדה הר גילה, הפך לא רק לחוקר ואיש אקדמיה אלא ליזם, איש יחסי ציבור ודיפלומט. המפגש עם לשם הוא מסחרר: יש צורך בכישורים אקרובטיים של בז מצוי כדי להיכנס לתוך הלו"ז המוזר הכולל רמטכ"ל, שגרירים, נשיאים של מדינות רחוקות, צוות טלוויזיה יפני, גנרל ירדני, נדבנים, ועדיין – הדרכה בחיק הטבע. 

לשם, פרופסור במחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב, היה מנכ"ל החברה להגנת הטבע, הקים את המרכז הבינלאומי לחקר נדידת הציפורים בלטרון בשיתוף חיל האוויר ואתר יד לשריון, ועובד במקביל במסגרות חינוכיות שונות למען שמירת טבע, כגון קרן הדוכיפת וצבא ההגנה לטבע שהוא מפעיל בשיתוף עם צה"ל. בין פעולותיו: גיוס משאבים להגנה על הטבע בדגש על ציפורים, חינוך לשמירת טבע לציבור הרחב, ומימוש תוכניות של שימור וחיזוק ציפורים בטבע.

"ללא ספק, הדוקטורט שלי הוא זה שפתח לי את הדלתות האלה", אומר לשם, "אחרי הכול, זכיתי לא רק להציל חיי טייסים רבים, אלא לחסוך לצה"ל כמעט מיליארד דולר". הציפורים, כמו עם ישראל, גודשות את הארץ המובטחת: מאות מיליונים מהן חולפות בשמי הארץ, המשמשת צוואר-בקבוק לנדידת הסתיו והאביב בין יבשת אפריקה לאירופה. כמו היהודים, הן אוהבות לטוס לחו"ל, אבל רבות מהן גם נשארות בארץ, מה שהופך את מדינת ישראל לאחת המדינות העשירות בעולם במספר מיני הציפורים, במיוחד כשבוחנים זאת יחסית לגודלה. אולם כמו היהודים, שטח המחיה שלהן מצטמק בעולם ובישראל בפרט, ולא פחות מכך – דמן הפקר והן זקוקות להגנה.

גם הפעילות של חיל האוויר בשמי הארץ הקטנה יצרה מפגש בעייתי בין המטוסים והציפורים, כאשר טייסי חיל האוויר חוו תאונות קשות עם ציפורים נודדות. במפגש של F-15 עם שקנאי, למשל, התוצאה היא התנגשות בעלת אפקט פגיעה במשקל עשרות טונות שמוטחות ישר לתוך הקוקפיט. מטוסים נפלו, טייסים נהרגו, והיה צריך למצוא פתרון. לשם הציע רעיון פשוט לכאורה: לגלות את נתיבי הנדידה של הציפורים וללמוד את הדרכים הבטוחות בשמיים, מבחינת המיקום, הגובה, העונה והשעה ביום.

"עקבנו אחרי הציפורים במכ"ם מלמטה, ואני עליתי על דאון והצטרפתי לנדידה שלהן", הוא מספר. חובבי דאייה רבים היו נותנים את אחת מעיניהם כדי לקבל את האישור שלשם זכה לו, לנדוד עם הציפורים מהצפון ועד גבול סיני, בכל רחבי הארץ, בלי הגבלות ביטחון, למעט חציית גבולות וכדומה. "פעם אחת עלה מולי בקשר מישהו בחיל האוויר, וטען שאני לא יכול לנדוד בנתיב מסוים", מספר לשם, "אמרתי לו: אני פה כדי למפות את נתיב הנדידה, בשביל זה עליתי לשמיים וזה מה שאני עושה, וכך הווה". לשם טס בצמוד לדורסים שלא ראו בו איום, ואפשרו לו להתקרב אליהם ללא חשש. החסידות נטו להירדם תוך כדי מעוף ולהתנגש בו לעתים, ואילו השקנאים חששו שלשם הוא מן אלבטרוס גדול במיוחד, שזומם לשלוף להם דגים מהלוע.

"זו הייתה חוויה מדהימה", נזכר לשם, שלמרבה צערו הפסיק לדאות, שכן הזמן היחיד שנותר לו הוא בשבת, אותה הוא שומר כמובן, כאדם דתי. "בסופו של דבר, הפרויקט הזה, שנלמד בעוד מדינות מאז, חסך לא רק 75 אחוזים מתאונות האוויר עם ציפורים והציל חיי אדם ומטוסים יקרים, אלא העלה למודעות את הציפורים בישראל. מאז יש לי דלת פתוחה בחלונות הגבוהים, והיום ישנה מוכנות גדולה לשמור על הטבע בכלל והציפורים בפרט".

אולי זהו קרב מאסף?

"לא. המצב קשה, אבל לא אבוד. יש נקודות אור. תראה למשל את הפרויקט של צבא הגנה לטבע. פרויקט מדהים של 16 יחידות בצבא, שנרתמו לפרויקטים של שימור ועזרה לטבע, יחד עם קרן הדוכיפת, למשל: התקנת 200 קינים לסיסי חומות בבסיס הקריה בתל אביב, קנים שנבנו מארגזי תחמושת ריקים; או למשל הפיכת מוצבי צה"ל הנטושים בבקעת הירדן למערות לעטלפים. צוותים של הצבא מתקינים בתקרות המוצבים הללו ציפוי מיוחד מחומר מוקצף שמאפשר לעטלפים להיתלות עליו בקלות. יש 29 מיני עטלפים בבקעה, תשעה מהם בסכנת הכחדה עולמית, והצבא עשה את כל זה למענם. גילינו שבבסיס חצרים התרכזו כל החוּבָּרוֹת של הנגב (עוף קרקע גדול הנתון בסכנת הכחדה, א.ו) כיוון שזה מקום מוגן מציידים ומשאר הפרעות".   

ציפורים ללא גבולות

פרויקט אחר שהגה לשם, בשם "ציפורים אינן יודעות גבולות", הביא את רעיון ההדברה הביולוגית באמצעות תנשמות, לירדן ולרשות הפלשתינית.

 "עם הפלשתינים זה צולע, אבל הירדנים התלהבו", אומר לשם, "אי אפשר יהיה לשמור על הטבע בארץ הזו אם השכנים שלנו לא יהיו שותפים, אין מה לעשות. עובדה שאצל הירדנים זה עובד יופי. יש לי קשרים אישיים מצוינים עם הירדנים, שבתחילה היו צדים את התנשמות - 'בומה' בערבית – כי האמינו שהן מביאות מזל רע. עשינו איתם את הפרויקט שעשינו בעמק בית שאן, שם עברו להדברה ביולוגית של מכרסמים על ידי תנשמות ובזים, פרויקט אדיר שהחזיר את התנשמות לעמק, וחסך מהציבור ומהטבע את ההרעלות הנוראיות. זה עובד מצוין בירדן, וזו נקודת אור גדולה".

ההדברה הביולוגית על ידי תנשמות הביאה את לשם גם לטיוואן, המדינה המזרח-אסיאתית, שנשיאה הוא ידידו של לשם. "הוא ביקר פעם בלטרון כשהיה ראש עיריית טייפה", מסביר לשם, "עשינו לו כבוד, הנפנו את דגלי טיוואן ונעשינו חברים. כשהתמנה לנשיא הייתי נציג ישראל באירוע, ועכשיו אנחנו רוצים להקים פרויקט הדברה ביולוגית עם התנשמות המקומיות שלהם, שאגב דומות מאוד לשלנו". לשם מסייע להקים פרויקט דומה גם בקפריסין השכנה, ממנה שב לפני שבועיים, לאחר שהחברה המקומית להגנת הטבע ביקשה ממנו לסייע בהדברה ביולוגית עבור החקלאים המקומיים.

בנסיבות אלו, של שיתופי פעולה בינלאומיים, גורר לשם דיפלומטים אניני טעם וחפים מפשע למסעדות כשרות, לצורך פגישות עבודה. "מעולם הישראליות והיהדות והדתיות שלי לא היוו הפרעה", אומר לשם, "לא באוניברסיטת תל אביב, שכביכול אמורה להיות שמאלנית ושטויות כאלה, ולא מול אף אחד בעולם. בתחום שלי לא מחרימים את ישראל, נהפוך הוא – ישראל היא מרכז נחשק עבור חובבי וחוקרי טבע, ואני מגיע לכל העולם כדי ללמוד ולעזור".    

אך למרות העשייה של לשם, נראה שמשהו לא עובד, והנשרים מהווים דוגמא מצערת לכך. ככתב איכות סביבה, עקבתי אחרי מצב הנשרים בעשור האחרון. לאחר שנים קשות, התאוששה אוכלוסיית הנשרים בארץ. הנשר המקראי המרשים והאצילי, מקנן בעיקר בשמורת גמלא, אך גם בנגב ובכרמל, ובעבר היה נפוץ בכל רחבי הארץ. האוכלוסייה נפגעה אנושות מהרעלה בסוף שנות ה‑80, ולאחר מכן ממכת התחשמלויות של נשרים. לאט לאט האוכלוסייה שוקמה, עד שבשנים האחרונות ההרעלות פגעו שוב, פעם אחר פעם, וכיום רק 30 זוגות נשרים נותרו בגמלא, גרעין קטן ומוכה שמתקשה להעמיד צאצאים ברי-קיימא. 

אחרי שנים של מודעות, השקעה של מיליונים בשמירה ומחקר, יחסי ציבור לא רעים בכלל – ובכל זאת אנחנו מאבדים אותם. הנשרים עם רגל אחת בחוץ. מדוע זה קורה?

"היו לנו עם נשרים הרבה הצלחות בתחום שמירת הטבע", אומר לשם, "אבל בסופו של דבר זו דוגמא לפשלה לא נורמלית. אחרי ההרעלה הגדולה של 89', חברת החשמל הקימה קו חדש לרמת הגולן ותוך שלושה חודשים התחשמלו 83 נשרים. בגלל שהם אוכלי נבלות, הנשרים אוהבים להתרחץ, והיה מעיין מסוים בגולן שם הם נהגו להתרחץ ולאחר מכן לעלות למקום גבוה ולהתייבש. למרבה הצער הם עלו על קו המתח הגבוה, ולא למדו מקודמיהם, שמי שעולה על עמוד חשמל ופורס כנפיים חוטף.

"פנינו למנכ"ל חברת החשמל דאז, דני פלד, שהייתה לו פינה חמה בלב לטבע. כשהיה קצין צנחנים, הציל נשר מורעל על ידי זריקת אטרופין, ויחד עשינו את פרויקט 'פורשים כנף לנשרים'. חברת חשמל נתנה את הכסף ומיגנה עד היום מעל 2000 עמודים. הם גם נתנו כסף להקמת תחנת האכלה עבור הנשרים, שם סיפקנו להם עצמות טחונות, לאחר שמחקר הראה שהנשרים, המחפשים סידן עבור גוזליהם, לא היו מסוגלים להתמודד עם עצמות הבקר הגדולות וכתחליף אספו רסיסים משטחי האש, שגרמו למות 70% מהגוזלים. עם אספקת העצמות הגרוסות, תוך שנה נעלמה הבעיה.

"לאחר מכן הייתה בעיה של מסוקים ומטוסים שירו לערוץ נחל גמלא ופגעו בקינון. הלכנו לחיל האוויר ושכנענו אותם להפסיק. אבל הבעיה העיקרית לא נפתרה עד היום, והיא מתחלקת לשניים: חקלאים שמנסים להרעיל זאבים ותנים, ובדווים שרוצים לנקום בגלל שהסיירת הירוקה מפריעה להם. רק לפני כמה חודשים, אחד החקלאים בגולן הרעיל תשעה נשרים לאחר שימוש לא חוקי, כמובן, ברעל. זה חוזר על עצמו וזה יכחיד את הנשרים – ואולי גם את אוכלוסיית הרָחָם, שגם היא התמעטה נורא - אם לא יהיה שינוי מהיסוד". 

ספרד: שנת מאסר על הרעלת נשר

מה שורש הבעיה?

"העדר האכיפה. כשמישהו נרצח מיד מקימים צח"מ (צוות חקירה מיוחד), מוצאים את האשמים ומביאים אותם לדין. כשהורגים נשרים, להבדיל, זה עובר לטיפול משטרת קצרין, שאין לה משאבים או יכולת להפליל את המרעילים. כבר מצאו אצל גדול המרעילים את הרעל בבית, אבל רעל לא נחשב הוכחה. אנחנו הולכים להיפגש  עם השר ארדן ולדרוש שישנה את כל סגנון האכיפה לפני שיהיה מאוחר מדי. העזניות כבר נכחדו - הזוג האחרון ב-1986 בערבה, והפְּרָסים נכחדו אף הם בשנת 1982. מכל הנשרים נותרו כ-30 ומשהו זוגות וכך גם הרָחָמים, שפעם היו 200 זוגות. כך, כל המאמצים שנעשו עשרות שנים, הכול הולך לפח.

"בספרד – שם ישנם אלפים רבים של נשרים – הכניסו בחור שהרעיל נשר לשנת מאסר. אדם אחר שהרעיל חמישה עיטי שמש, נקנס ב-60,000 יורו על כל עיט!. אצלנו מחכים שנתיים למשפט, ובסוף הצייד או המרעיל משלם 4000 ש"ח. זה לא מרתיע בדווי שרוצה נקמה, וגם לא חקלאי שרוצה להרוג זאבים שאכלו לו עגלים. אפשר לומר שהגענו למצב קטסטרופלי – עושים עכשיו תוכנית להביא נשרים מכרתים ויוון וספרד, אבל אין טעם להחזיר נשרים לטבע כשהכול פרוץ והם פשוט מושמדים.

"מקומות רבים בעולם היו במצב דומה לזה של ישראל, אבל חינוך ואכיפה עשו את שלהם. במערב צרפת חיסלו לפני 40 שנה את כל הנשרים, אך היום הם התאוששו לגמרי ויש שם 600 זוגות מקננים. בהרי האלפים השמידו את כל הפרסים, כי החקלאים האמינו שהם צדים את הטלאים. זו שטות, כמובן. אז עשו פרויקט, וכיום, אחרי 20 שנה, החזירו 60 זוגות לטבע, מהם 15 זוגות מקננים. זה לווה בקמפיין חינוכי לחקלאים. עכשיו אני רוצה לשכנע את השוויצרים לתרום 10 מיליון יורו שיעזרו לנו לעשות מבצע זהה להחזרת הפרסים למזה"ת".  

איך מגייסים אנשים, מאמץ והון לשמירת טבע?

"אלוקים עזר לי שההובי שלי זה המקצוע שלי. אני מסתובב בעולם מבסוט מהחיים וקם עם חיוך. בנוסף לזה אני מצליח להראות לאנשים שאני משימתי, ושהמטרה עבורה הם תורמים היא יפה. המדינה נתנה לא פחות מ-40 מליון ש"ח לצורך הקמתם של שבעה מוקדי צפרות בארץ  לתיירים, מורים, אנשי מקצוע ומדריכים. מרכז הצפרות הישראלי שהקמתי, שדן אלון עומד היום בראשו, הביא לישראל 35 צוותי צפרים מהעולם, לתחרות מי רואה יותר מינים ביום אחד. כל הכסף הוקדש להפסקת הצייד בקפריסין – וזה שודר בערוץ דיסקברי ל-20 מליון איש, ול-700,000 מנויי אוניברסיטת קרונוול. ויש עוד ועוד. ככה משווקים את שמירת הטבע.

"אין ספק שהיום יש הרבה יותר מודעות ורצון לשמור טבע ממה שהיה כשהייתי ילד. בזמני לא ידעו כלום וגם לא היה לי את מי לשאול. אנשים לא ידעו להבדיל בין ציפור לחמור. היום יש אלפי צפרים חובבים ומאות צלמי טבע. סימן שיש עניין, וגם רואים שכבר יש פחות השחתה לשם השחתה. אבל כדי להציל את הטבע בארץ חייבים לעצור באופן דרסטי את הציד וההרעלות, ולשמור על שטחים פתוחים ככל הניתן".

שובה של הדאה

למרות המצב הקשה של מינים שונים, עבור מינים מסוימים השנים האחרונות הביאו עדנה. אגמון החולה הביא ימים טובים לשקנאים ולעגורים, וכן לדורסים נדירים דוגמת עיטם לבן זנב. באזור החולה התמקם זוג עיטמים – עוף דורס גדול ומרשים שנכחד מהארץ עם ייבוש החולה בשנות החמישים – והשנה הצליח לראשונה לגדל גוזל לבגרות. גם מינים אחרים כגון תנשמת, בז שחור, שעיר משורטט ולילית מדבר, שהיו בעבר נדירים ואפילו נתונים בסכנה, התגלו כמשגשגים.

אחת התופעות המעניינות היא ללא ספק הופעתה של הדאה שחורת הכתף בישראל. הזוג הראשון של הדורס הקטן, שמקורו בחצי הכדור הדרומי, הופיע באגמון החולה בתחילת העשור. כיום דוגרים ברחבי הארץ מהצפון ועד המרכז קרוב ל-40 זוגות. הדאות הן ציידות מוכשרות ביותר, הדוגרות בהצלחה גם כשהטמפרטורה יורדת אל מתחת לאפס. לשם מרוצה: "חוקרי טבע במאה ה‑19 מספרים, שמי שהרים עיניו השמיימה בארץ ישראל ראה מיד נשרים דואים מעליו. בקצב ההתבססות שלהן בארץ, נראה שבקרוב, מי שירים את עיניו מהסמארטפון, יוכל לראות זוג דאות שחורות כתף. ואולי זה התהליך שעובר עלינו: מזעור, תחכום, ופחות "סלחנות" לעולם הטבע של פעם. אבל חובבי הטבע לא מוותרים על האפשרות לשמר כל מה שרק ניתן מהטבע הבראשיתי של הארץ, או יותר נכון, מנציגיו האחרונים".

אז אתה רומנטיקן?

"כן, אני רוצה לראות את הארץ שלי ככל הניתן כמו שהייתה בזמן אבותינו. ארץ ישראל בשבילי זה לא מושג מופשט שאפשר לכסות בשלמת בטון ומלט, אלא היא נוף וטבע ומורשת. אני רוצה שילדיי שלומדים פרשת שבוע יידעו מה זה נשר ומה זה עזנייה. אני ראיתי נמרים במדבר יהודה 20 פעם, אבל הילדים שלי כבר לא יראו ככל הנראה - כבר אין, נשארו אולי בודדים, אבל זה הסוף שלהם. אני לא רוצה שזה יקרה גם לנשרים".