זהירות, שפיכות דמים!

במקרה של "הרב מהצפון" מדובר באונאה מסוג גרוע עוד יותר. מדובר בפגיעה באנשים כואבים. האונאה שלהם חמורה שבעתיים.

הרב שמואל אליהו , כ"ט בתמוז תשע"ה

הרב שמואל אליהו
הרב שמואל אליהו
ניסים לב

אתמול התקשרה אלי אחת הנשים שנפגעו מהאיש ההוא וסיפרה לי שבמקום עבודתה דיברו על הטיפשות של הנשים שנפגעו. על כל מיני שמועות שנכתבו בעיתונים בחוסר אחריות.

אף אחד, כמובן, לא ידע שהיא אחת מהנשים שנפגעו כיוון שהשיחה לא הייתה בצפת והם לא גרים בצפת.

אותה אישה הייתה צריכה לשמוע את המילים הללו שדקרו אותה כמדקרות חרב. היא רצתה לצעוק הצילו. תשתקו. אתם פותחים לי את כל הפצעים. אתם מציפים את כל הכאב, העלבון וההשפלה. היא סיפרה לי אחר כך כי היא הרגישה באותה שעה שהיא נאנסת פעם נוספת.

היא התפללה שלא תפרוץ בבכי ותסגיר את עצמה. שלא ישאלו אותה אולי היא אחת מהנשים, סוף סוף היא גרה פעם בצפת. שלא ישאלו אותה אם הילדים שלה הם ממנו. שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותה ביחד עם כל האחרים בחיים.

באמת, אין בעולם עשרה אנשים שיודעים מי באמת נפגעה. בוודאי לא העיתונאים. כל אלה שיודעים את האמת לעולם לא יאמרו. כל השאר רק משערים מהשערות. הנשים שנפגעו הן לא עשרות, אבל הן נמצאות בכל הארץ. הן יכולות להיות בכל מקום. מורות או אחיות. רווקות או נשואות. הן יכולות להיות אלה שאתם מדברים איתם, או נמצאות ושומעות אתכם. הן יכולות להיות פגועות ממנו, הן יכולות להיות פגועות מאחרים.

האנשים שכותבים צריכים להיזהר יותר. קוראים אתכם רבים. מצטטים אתכם רבים. אם אתם פוגעים – אתם פוגעים בקהל גדול יותר. אתם כמו 'הכשר'. אין יום שלא באים אלי אנשים פגועים ובוכים בדמעות שליש, על הפגיעות והעלבונות שנזרקות במחננו על ימין ועל שמאל, בכתב או בעל פה.

האנשים הללו לא יכולים לצעוק. לא יכולים לדבר. הם בוכים בכאב ובשקט. והתורה אמרה: "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם". על אונאת הדברים הזו אומרת הגמרא כי גם אם הן אשמות אסור לפגוע בהן. כל שכן שהנשים הללו אינן אשמות כלל.

"הא כיצד? אם היה בעל תשובה, אל יאמר לו: 'זכור מעשיך הראשונים'. אם היה בן גרים,' אל יאמר לו: זכור מעשה אבותיך. אם היה גר ובא ללמוד תורה, אל יאמר לו: פה שאכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה?! אם היו יסורין באין עליו, אם היו חלאים באין עליו, או שהיה מקבר את בניו, אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חביריו לאיוב: "זכר נא מי הוא נקי אבד'".

חכמינו אמרו כי אע"פ שמדובר פה רק בפגיעה של מילים, זו הפגיעה הכואבת ביותר. "גדול אונאת דברים מאונאת ממון, שזה נאמר בו ויראת מאלקיך, וזה לא נאמר בו ויראת מאלקיך. ור' אלעזר אומר: זה בגופו וזה בממונו. רבי שמואל בר נחמני אמר: זה ניתן להישבון, וזה לא ניתן להישבון. תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק: כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים".

במקרה של "הרב מהצפון" מדובר באונאה מסוג גרוע עוד יותר. מדובר בפגיעה באנשים כואבים. האונאה שלהם חמורה שבעתיים. עליהם אומרת התורה: "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן". וכבר שואל רש"י בשם חז"ל: וכי מותר לענות אשה שאינה אלמנה? אלא "הוא הדין לכל אדם, אלא שדבר הכתוב בהווה, לפי שהם תשושי כח ודבר מצוי לענותם".

על פגיעה באנשים פצועים אומרת התורה: "אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ, כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי - שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב, וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים". אלוקים לא סולח למי שמצער את האנשים הפגועים. אם טעינו, נתקן. אם נפלנו ודיברנו רעה. נקבל על עצמנו לא לנגוע בפצועים הללו. לא נוסיף סבל על סבלם. רק נרפא וננחם. רק מילים טובות. היו שלום.