"לא ויתרנו על חומש. הלב שלנו שם, לא עברנו למשימה הבאה". לימור סון (הר-מלך)
"לא ויתרנו על חומש. הלב שלנו שם, לא עברנו למשימה הבאה". לימור סון (הר-מלך)צילום: דניאל רצבי

"בתשעה באב אני יכולה להבין מה זה חורבן, חוויתי אותו על הבשר שלי", כואבת עדיין לימור סון (הר-מלך).

את התמונה שנצרבה אצלה עמוק מהיום שבו גורשה מביתה בחומש היא מתארת בעיניים עצומות, שדומה כי רואות עכשיו מחדש את אותו מחזה: "היינו הבית האחרון בחומש בגירוש. הכפר בורקא, ששכן ממש מתחתינו, היה כפר ששרץ מחבלים ובמשך שנים יצא משם טרור רצחני, אבל הם לא הצליחו לגרום לנו לקום וללכת משם. ביום הגירוש הם עמדו על הגגות שלהם וצעקו בעברית: כל הכבוד לצה"ל! יכולנו ממש לשמוע ולראות אותם. זה היה מזעזע. לקחתי את החיילים לשם ואמרתי להם: מה שהם לא הצליחו לעשות, אתם עושים עכשיו. כשאני רוצה להרגיש חורבן – זו התמונה, עם ישראל בשיא הביזיון שלו".

ובלבה של סיטואציית החורבן שלה, גילתה לימור גם את נקודת הנחמה: "ההורים של שולי (שולי הר-מלך הי"ד, בעלה הראשון של לימור שנרצח בפיגוע, ח"ר) גרו אצלנו אז. לנו נגמרו המילים, נשאר רק לבכות. אבל אז אבא של שולי ניגש לחיילים ואמר: 'אתם רואים אותנו עכשיו בכאב שלעולם לא תבינו. אבל מכאן אנחנו לא נצא בצער ובבכי, אלא בשמחה וריקודים. ואתם יודעים למה? כי אנחנו נחזור'. הסתכלתי עליו מהצד וראיתי אצלו את רבי עקיבא שמשחק מול השועל שיוצא מבית קודשי הקודשים. זה היה הסיפור האחרון של הגירוש מחומש, וכך הוא נגמר".

המשוגעים של ג'בל אל מג'נון

את התגשמותה של נבואת הנחמה הזאת זוכה לימור לחוות ולהגשים בעצמה בעשר השנים שחלפו מאז אותו יום.

חומש הוא היישוב היחיד שחרב בגירוש וזוכה לקבל אליו רגליים יהודיות שדורכות בו כמעט מדי יום באופן קבוע בדמות בחורי ישיבה ורבנים שעולים ולומדים במקום מזה כמה שנים.

"הערבים קוראים היום לחומש ג'בל אל מג'נון' – הר המשוגעים", מספרת לימור, "ומי המשוגעים האלה? חבורה של 10‑30 בני"שים בחולצות מכופתרות וידיים עדינות. הם המשוגעים. חומש מוקפת מאות אלפי ערבים, וממי הם מפחדים? מהמשוגעים שעולים לשם, במסירות נפש יום יום, לשמור על נוכחות יהודית בהר". אירועים המוניים מתקיימים במקום במועדים מיוחדים. לימור עצמה שותפה פעילה ובולטת במטה 'חומש תחילה' מאז שהוקם לפני כתשע שנים, כולל מחירים אישיים כבדים שנאלצה לשלם על כך. "חומש זכתה ויהודים מהלכים בה, לא ויתרנו. זה פצע פתוח שאיננו מנסים לסגור, אנחנו עוד שם והלב שלנו שם. לא עברנו למשימה הבאה".

היא מקבלת את פניי בביתה החדש בשכונת מגורשי חומש ושא-נור בשבי שומרון. הבית המרהיב ביופיו נבנה כולו על טהרת העבודה העברית, עובדה שהם גאים בה מאוד ומבקשים להעביר אותה הלאה. לפני כל דבר אחר, מראה לי לימור מחלון הסלון המקושת את חומש הנשקפת ממול, קרובה-רחוקה. "הנה חומש", היא מצביעה בגעגוע אינסופי. גם מחלון המטבח, בשעת שטיפת הכלים, היא יכולה לצפות בקו ישיר אל פסגת כיסופיה. יכולה, אבל לא תמיד מצליחה: "כל הזמן ציפיתי לנוף הזה, אבל פתאום קלטתי שקשה לי להרים את העיניים לשם", היא מודה, "זה חתך פיזי בלב שלי, הוא כואב ממש".

לבית רחב הממדים המעוצב בטוב טעם נכנסה משפחת סון לפני כחצי שנה, לאחר שנים של לבטים וקושי לבנות בית קבע אחרי החורבן שחרות בהם עמוק כל כך. "בניתי בית יפה ואני אוהבת אותו, אבל בוודאי שהבית שלי ייבנה בחומש. זו בכלל לא סוגיה מבחינתנו", היא מדגישה, על רקע אמירות אחרות של השתקעות בבתי קבע ונטישת חלום השיבה ליישובים שחרבו. כבר כשנכנסו לבית הודיעו לימור ויהודה בעלה לשבעת הילדים: "כשחומש תיבנה, נעבור לשם". הילדים, מספרת לימור, על סיפו של בית חדש, אחרי שנים של צפיפות בקרוואן, קיבלו את ההודעה בהבנה ובהסכמה מובנת מאליה, שהפתיעו אפילו אותה.

כשלימור ויהודה יחזרו אל הבית בחומש, תהיה זו הפעם השלישית שלימור תחזור אל הבית על ההר. הפעם הראשונה הייתה לפני כשלוש עשרה שנים, כשיחד עם בעלה הראשון, שולי הר-מלך הי"ד, וילדם הפעוט אהוביה, התמקמו ביישוב החילוני בצפון השומרון, שעמד תחת התקפות טרור רצחני ושמח לקבל חיזוק של משפחות תורניות צעירות. שולי, שהיה מהחלוצים שהתגייסו למען חיזוקה של חומש, לא הספיק להגשים את חלומו לאורך זמן: כדורי מחבלים גדעו את חייו ביום שישי בצהריים, בנסיעה מכוכב השחר לחומש. לימור, שהייתה אז בחודש השביעי להריונה, ניצלה בנס מכדורי המחבלים, כשבעלה מוטל לצדה ללא רוח חיים והתינוקת ברחמה מבקשת לצאת מוקדם מהרגיל. שעות ספורות אחר כך נולדה בתה בבית החולים, והיא עצמה עברה מאז סדרת ניתוחים ארוכה לשיקום הפציעה שספגה מהירי. אבל כבר בהלווייתו של שולי, כשהיא פצועה, מתאוששת מהלידה והלומת אבל, לא התירה לעצמה לימור לשקוע אפילו לרגע. "אמרתי בהלוויה: 'זה לא יעזור לכם'. ההחלטה לחזור לחומש אחרי הרצח הייתה מבחינתי אמירה למחבלים: לא ניצחתם. רציתם שנברח, שנתייאש, שנפחד – אנחנו חוזרים, אנחנו פה".

כשהיא נזכרת ברגעי האימה של הפיגוע, תמונה אחת חזקה הייתה בעבורה קריאת כיוון: "באותו יום ראיתי מוות וחיים, לידה שלוש שעות אחרי הרצח של בעלי. אבל התמונה שקפצה לי כל הלילה שאחרי הפיגוע הייתה זו של המחבלים. ראיתי אותם יורים, הם עמדו מולי באור יום, בשיא הביטחון על הכביש. שאלתי: מאיפה בא להם הכוח הזה? והבנתי: הכוח שלהם הוא מהחולשה שלנו. באותו רגע אמרתי לעצמי: במה שאני מסוגלת לעשות, לא אתן להם לרגע את הכוח הזה". וכך היא חזרה אל הבית בשנית, עם שני ילדים קטנים ואמונה אחת גדולה.

דייט בגבס ואנטיביוטיקה

"ה' מדהיר את הרכבת שלנו, בלי שאנחנו מספיקים לעצור ולשים לב", היא אומרת היום.

"ביקשו ממני להעביר שיחה, לספר את סיפור החיים שלי. אני? סיפור חיים? כאילו אני בת שמונים", היא צוחקת. אבל בשלושים ושש שנותיה הצעירות, היא עברה תחנות שבוגרות ומנוסות ממנה לא חוו. הרכבת הפרטית שלה לא עצרה בתחנה הראשונה של חומש, ולא בזו של הרצח והלידה, וגם לא בגירוש הכואב שנאלצה לעבור מהבית, כשבעלה אינו לצדה. תחנה נוספת, של בניין ותקווה, המתינה לה בקצה המנהרה.

קיץ תשס"ה היה רצף של טראומות שנחתו על לימור בזו אחר זו: יומיים אחרי הגירוש מביתה ציינה את יום השנה להירצחו הטרי של בעלה שולי. יום לאחר מכן נכנסה לניתוח קשה ומסובך שנגרר עדיין מהפציעה בפיגוע. "ה' לקח אותי עד הקצה", היא נזכרת, "אמרתי לו: עכשיו אני צריכה לקום, תן לי כוחות. הייתי המון בתפילה". שבוע אחר כך, והיא עדיין תחת השפעת משככי כאבים, מנסה לעכל את חורבן ביתה הפרטי ואת כאב הגירוש הכללי, הטלפון שלה מצלצל. שוש שילה, חברה מקדומים, שלא הפסיקה לטעון באוזניה "את עוד צעירה וצריכה להתחתן", התקשרה ובפיה בשורה. "היום ראיתי מחזה נבואי", הודיעה ללימור, שעדיין התמודדה עם כאבי הניתוח, "בפתח המשרד שלי עמד בחור, ועל הכתפיים שלו ראיתי את הבן שלך". לימור עצמה לא הרגישה בשלה לקשר חדש ולנישואין שניים. "הרגשתי שאני לא יכולה להתחתן, בגלל הקשר החזק לשולי. אמרתי לה': זה עניין שלך לגמרי, אני לא מסוגלת להתעסק בזה. הסברתי לשוש שאני כרגע לא במצב מתאים, אחרי ניתוח, עם גבס וכו', והיא המשיכה לתאר את מעלותיו של הבחור, עיסוקיו ועוד. הבטחתי לחזור אליה אחרי שבוע, בלי להתכוון לזה. כשלא חזרתי, היא התקשרה אליי ואמרה: אם את אומרת לי עכשיו לא – את מפסידה את החיים שלך! הרגשתי שה' נתן לה את המשפט הזה, ואמרתי: בסדר. מבחינתי זו הייתה התאבדות, לצאת לדייט עם גבס, על אנטיביוטיקה. הייתי בהלם מהסיטואציה. אחרי חמש דקות יהודה מתקשר, ואני מתחילה לבכות ולהסביר שאמרתי כן אבל לא התכוונתי ואני לא יכולה עכשיו. הוא אמר: בואי ננסה, מה אכפת לך? אנחנו יוצאים לפגישה ראשונה, ואני בשוק לגמרי. יהודה ושולי דומים מאוד חיצונית, גם בחיתוך הדיבור, בקווי האישיות, בעיניים הטובות. יצאנו תקופה, ואחרי חצי שנה והתאוששות מעוד ניתוח בפנים, התחתנו". בחתונתם של לימור ויהודה סון, הונחו על השולחנות מזכרות עם הפסוק: "אל תשמחי אויבתי לי, כי נפלתי קמתי, כי אשב בחושך ה' אור לי".

לימור סון (הר-מלך) ובעלה במרפסת ביתם הצופה לחומש
לימור סון (הר-מלך) ובעלה במרפסת ביתם הצופה לחומשצילום: דניאל רצבי

יהודה, תושב קדומים, היה כבר קודם פעיל בענייני חומש בעצמו, ובאופן טבעי השתלב בפעילותה של לימור למען חומש. בשנים הראשונות לאחר החתונה ביקשו השניים להתכנס ולבנות את עצמם, והתגוררו בעפרה ולאחר מכן בהר חברון. אך גם אז הקשר לחומש לא ניתק אפילו לרגע. לימור הייתה פעילה בארגון העליות הגדולות לחומש ושידרה ברדיו 'קול חומש'. בשל השידורים הללו, שתפעלו את הגעת ההמונים אל ההר, נרדפה על ידי המשטרה, כולל מעצרים וחקירות עם תינוק קטן.

בני הזוג חשבו להמשיך אל משימה דומה, בחיזוק היישוב חרמש בצפון השומרון. "כשנכנסתי לשם ראיתי את חומש", היא מספרת בהתרגשות, "אותה אוכלוסייה, אותה צמחייה, כמעט אותו שם. כאילו הסיפור שנכנסתי עם שולי לחומש מתחיל מחדש עם יהודה". אבל גרעין מגורשי חומש בשבי שומרון הפציר בהם להגיע, והם הצטרפו לאחר שהבינו שהמשימה של חומש עוד לא נגמרה.

האירוע המתוקשר שקשר את משפחת סון הצעירה אל חומש היה ברית המילה של בנם אורי שלום. בני הזוג היו נחושים לקיים את הברית של הבן הראשון המשותף בחומש, אבל באותו יום הכריז שר הביטחון דאז עמיר פרץ מעל בימת הכנסת כי "לא תהיה היום ברית בחומש". רוח המפקד הזאת חלחלה לדרגים שמתחתיו, והאורחים, היולדת והתינוק עמדו במשך שעות במחסום שבי שומרון והמתינו לאישור לעלות. למעלה על ההר המתינו מאות אנשים שכבר שהו שם לפחות יום, במסגרת עלייה המונית של חול המועד פסח.

"שאלתי את הקצין במחסום: לא תיתן לי לעבור? הוא ענה: אני מתבייש לעמוד פה עכשיו, אבל זו פקודה. המוהל סימן לי על השעון והשמש. אחרי שלוש שעות במחסום ביקשתי מהאנשים לרדת מהאוטובוסים והודעתי שגם אם ייקח זמן – את ברית המילה נערוך כאן. כל התקשורת הייתה שם, והתחילו להתמקם עם המצלמות כי ברית מילה על בטונדות מצטלמת מאוד טוב. החלו טלפונים מבוהלים בין הקצינים, ואלוף הפיקוד הבין שזה כנראה יצטלם טוב לטלוויזיה, אבל לא בשבילו. הוא הורה לפתוח את המחסום, והחיילים פתחו לנו בשמחה.

"הגענו לשם, והברית מתקיימת על חורבות הבית שלי בחומש. הכיסא של אליהו עשוי מאבני החורבות שלנו. יכולתי לזהות איזו אבן נלקחה מאיזה קיר. בפנים התנגן לי הפיוט 'עת שערי רצון להיפתח' והשורה 'עין במר בוכה ולב שמח'. ככה הרגשתי באותו רגע: עין בוכה, כאב גדול על החורבן ועל האובדן, ועל איפה השכינה ואיפה עם ישראל. ולב שמח על הזכות: ה', אנחנו רוצים, אנחנו מחוברים, לא נתרחקנו מעל אדמתנו, תאיר לנו שאנחנו יכולים, שזה אפשרי שנתקן. וה' האיר לנו".

"מנסים לקבור אותנו יפה"

בשבת האחרונה ביקשה לימור מיהודה שלא יביא הביתה עיתונים ועלונים מבית הכנסת. היא לא מסוגלת לקרוא את מה שכותבים שם לציון עשר שנים לגירוש.

"אני לא רוצה לראות את זה. את כל הפאנלים המצוחצחים והמעונבים, אלה שמנסים לומר: בואו נראה איך סוגרים הכול, איך מכסים את הפצע הזה שלא יישארו צלקות, שמים מייק-אפ מלמעלה שהכול ייראה יפה. אצלנו הכול עוד פצע פתוח ומדמם ממש", היא זועקת בקולה השקט.

דבריה מכוונים כלפי הקו שנוקטים גופי המתיישבים האמונים על הנצחת גוש קטיף וצפון השומרון, קו שהיא מרגישה שסותם את הגולל על מסרים אחרים שהיא וחבריה מבקשים להשמיע כתובנות מהגירוש. "מנסים לקבור אותנו יפה", היא אומרת בחריפות. "רצו למשל להקים פה מרכז הנצחה ליישובי צפון השומרון. התנגדתי בכל תוקף לטרמינולוגיה של הנצחה. הייתי בצוות ההיגוי, ואמרתי להם שהנצחה זה לשים אבן על הגוף החי שעוד נושם פה. הייתי במוזיאון בניצן. אתה לא עובר שם חוויה טראומטית. נכנסים, הכול אסתטי, מעונב ויפה. המסרים מאוד מרגיעים. הקו בסיור שם מוביל להבנה שיש משימות חשובות במקומות אחרים, ובעצם ויתרנו על לתקן את הפשע הזה".

לימור מספרת כי תחושת ההשתקה של המסרים שמבקשים עקורי חומש ושא-נור להעביר מגובה בעובדות: "עד עכשיו, אף אחד לא פנה אלינו כדי לשמוע אותנו לרגל התאריך. הייתה לי שיחה אחת מתוכננת בניצן, וגם אותה ביטלו בסוף. כשאני מגיעה לאולפנות ומעבירה שיחה, ראש האולפנה קם אחר כך וממהר לאזן ולומר לבנות שיש כל מיני דעות. אף אחד לא רוצה לשמוע את התפיסה שלנו, הם משקיעים הרבה כדי להחזיק את הקו שלהם", היא רומזת לאותם גופים, "חרדים שמישהו יגיד משהו אחר".

יהודה ממשיך ומחדד את דבריה של לימור: "יש פה הבדל בעומק בין התפיסות שלנו ושל ועד מתיישבי גוש קטיף. מבחינתנו, יש כאן פצע מדמם שאנחנו לא מוכנים לשים עליו תחבושת ולהמשיך. יש הרבה סוגיות שאצלנו התחדדו מאוד בעקבות הגירוש, שהיינו הרבה פחות חדים בהן פעם. למשל עבודה עברית, סוגיות של נאמנות ליהודים, התבוללות, הר הבית. יש אנשים שאומרים: הגירוש היה כי לא התחברנו לעם ישראל, לא חייכנו מספיק יפה בשרשרת האנושית, לא הקמנו גרעינים תורניים. אנחנו אומרים ההפך. אנחנו נהיים יותר חדים ביהדות שלנו, כל החבורה פה. הגירוש שלח אותנו לבירור פנימי ביחס לתפקיד שלנו, למוסדות המדינה, מה אנחנו רוצים שיהיה סדר היום. היחס לחיילים: כשהם שומרים על ארץ ישראל הם קודש, כשהם מבצעים גירוש – הם מבצעים פשע. קודם היה ערבוב".

לימור: "לי היה ממש משבר כשהחיילים נכנסו ליישוב. אצלנו בבית, הורים שלי היו ממש בבכי ודמעות כשחייל נהרג. חייל היה אצלנו קודש. חינכו אותי שגם טבּח בצבא זה קודש. היה לי שבר פנימי לראות את אותם חיילים מבצעים פשע. חיפשו תירוצים, אמרו שעשו להם שטיפת מוח. זה לא נכון, הייתה להם בחירה. לכל אדם יש בחירה בכל מצב, זה הקניין היחיד שיש לאדם שאין לערער עליו. אם נשלול את קיומה של הבחירה הזאת מהחיילים, אנחנו מביאים את הגירוש הבא".    

לימור מודעת לחוסר הפופולריות של הגישה שהיא וחבריה מייצגים, כי "הרבה יותר כיף לאנשים לשמוע מילים יפות: המשימה הבאה, עם ישראל, לעשות דברים חשובים, ראשית צמיחת גאולתנו. יותר כיף לשמוע את זה מאשר את מה שאני אומרת, שצריך פה בירור וניתוח, אולי מכאיב מאוד. אבל אני אוהבת את עם ישראל לפחות כמוהם, אם לא יותר. בוודאי שצריך לעשות 'פנים אל פנים', אבל זה לא סותר מאבק! יצרו משוואות שקריות. בוודאי שיש לי אהבת ישראל, ודווקא מתוכה אני מוכנה להסתכל לדברים בעיניים, לעשות בירור ולא לייפות הכול".

את ההתנגדות העמוקה לגישה שהיא מייצגת, חווה לימור לא מעט גם מצד רבנים מוכרים שמעדיפים את הצד השני של המפה. היא מתארת התנגדות תוקפנית כמעט של אחד הרבנים על דברים שאמרה מול סטודנטיות, מה שעורר אותה למחשבה. "לצערי, גם דמויות רבניות הן חלק משטיפת המוח הזאת. יש שם מסר תת-קרקעי שלא חוזרים לגוש קטיף, נוטעים את האנשים איפה שהם נמצאים ויוצרים לכך אידיאולוגיה". בהקשר זה היא נזכרת בפירוש אקטואלי בפרשת חטא המרגלים, שלדבריה הוא "חטא אבוד שה' עד היום לא סולח לנו עליו. מי שחש את הקב"ה, יודע שמאחורי הדבר הזה יש לו כאב מאוד גדול. אפס כי עזה", היא אומרת בפרפראזה על הפסוק ההוא, ומסבירה: "את חטא המרגלים ביצעו לא אנשים פשוטים, אלא הנשיאים, גדולי הדור, הצדיקים. משה התפלל על יהושע שיינצל מעצתם, ולכאורה מדוע? יהושע היה בעצמו זקן וגדול. אבל משה ידע שיש ליהושע את מידת הענווה בהתבטלות כלפיו, ולכן היה צריך לברך אותו שיוכל למרות הענווה, לעמוד מול כל גדולי הדור שדיברו נגד הארץ, ולומר: עלֹה נעלה וירשנו אותה", ורומזת להקשרים בהווה.

ואחרי כל הניסיונות והאתגרים שהיא צלחה בדרך לקניית הארץ, לימור מרשה לעצמה לשתף בתובנה נוספת: "ארץ ישראל זו ארץ של אף על פי כן. גם אם קשה, דורש, כואב ומייסר – וזה כך, זה הסיפור שלה. הסיפור של ארץ ישראל אינו גבינות ויין, מעיינות וכרמים", היא רומזת, "זה מקסים ומרגש, אבל זה לא הסיפור. זו ארץ שנקנית בעמל גדול, כמו כל קניין – דבר שאתה לא עמל עליו לא הופך לקניין נפשי שלך. זו הארץ שבה אנחנו צריכים לעמוד מול כל המציאויות הבורחות, החלשות, המאיימות, ולומר אף על פי כן. לכן זו סוגיה שבה נופלים גם גדולי דור".

"האדמה מקבלת אותנו בשמחה"

ובחזרה לחיילים. לימור מספרת על לא מעט מפגשים אקראיים שנוצרו בינה ובין מי שהשתתפו בגירוש, וביקשו להביע באוזניה חרטה.

את תשובתה לפניות כאלה היא מדגימה דרך מקרה מפתיע, שהתרחש באולפן ערוץ הכנסת בתוכניתו של המראיין רזי ברקאי. לימור הושבה מול קצין אנונימי. ברקאי ביקש לדעת האם היא מזהה אותו והיא השיבה בשלילה. על המסך הוקרן סרט מיום הגירוש בחומש, שבו לימור נעמדת מול מפקד קבוצת החיילים שצעדה לתוך היישוב. היא דיברה ובכתה מולו שעה ארוכה, בניסיון להניא אותו מלבצע את הפקודה. "ואז אני קולטת מול מי אני יושבת. הלב שלי דופק, ואני מתפללת לה' שיעזור לי לצלוח את הריאיון. הסרט מסתיים, רזי מציג את אותו מפקד כקרבן, ואותי כמרושעת שלא נותנת טרמפים לחיילים. עצרתי אותו ואמרתי: סליחה, מי שנפגע פה זה אנחנו, ומי שביצע פשע אלה החיילים. בסיום יצאתי מהאולפן, והמפקד רודף אחריי: לימור, תעצרי רגע, בבקשה. לא הסתובבתי אליו. הוא עקף אותי ואמר: תקשיבי, אני מתחנן. אין לי חיים, תביני. אני יושב בשולחן שבת עם המשפחה – אני רואה אותך עם הילדים. אין לי חגים. הוא שופך לפניי את חייו העצובים ואומר: תגידי שאת סולחת. אמרתי לו: אני לא יכולה לסלוח לך בשם כל החברים, עם ישראל וארץ ישראל, אבל יש הליך של תשובה – חרטה ווידוי, שנראה שעשית עכשיו, וקבלה לעתיד, בתפקידים שעוד יהיו לך בצבא. הוא אמר: זה אני לא יכול, הצבא מעל הכול. בזה הסתיימה השיחה והלכתי".  

לימור אמנם לא מצליחה לעלות לחומש על בסיס קבוע, אבל כשהיא עולה הרגשות המעורבים מציפים אותה. "אני מרגישה כאב גדול, אבל מצד שני – אולי זה נשמע הזוי, אני מרגישה שהאדמה שמחה. אני נדהמת שתמיד כשאני מגיעה לשם, האדמה פורחת. אם אשתול פרחים ולא אשקה אותם, הם ייבלו. אבל שם תמיד פורח, כאילו האדמה שמחה שאנחנו כאן, מקבלת את פנינו. אני רואה את הפרחים והעצים של הגינות של האנשים שגרו שם, פורחים. זה מדהים בעיניי".

[email protected]