התחלה: לפני 43 שנים בקריית גת למשפחה של שבעה אחים ואחיות ביולוגיים, "אני מהקטנים", וחמישה אחים נוספים מאומנה ואימוץ.
ההורים: דוד ויקוט (פנינה) ביטון. עלו ארצה ממרוקו כזוג נשוי עם תינוק. האם עקרת בית, "עיקר הבית". האב, "חרוץ ומסור", החל בעבודה כפועל פשוט בפולגת ולבסוף ניהל מחלקת אריגה במפעל. כיום פנסיונר.
לפתוח את הלב: כשהאם נדהמה לגלות שיש בארץ ילדים שאין להם מסגרת משפחתית, היא לא היססה ופתחה את לבה ואת ביתה לחמישה ילדים נוספים, מלבד השבעה שלה. "ראתה בזה מסר חינוכי חשוב".
ילדים זה שמחה: נולד לתוך המציאות של משפחה גדולה ומורכבת. בגיל העשרה באופן טבעי וכחלק מהמרד נערכו השוואות "למה הוא ולמה אני לא?", אבל ההורים עשו הכול כדי שכולם ירגישו אהובים, והקפידו לא להפלות בין האחים. "בשורה התחתונה, אנחנו משפחה מלוכדת מאוד".
משפחה ברוכה: "לחיות במשפחה עם הרבה ילדים זה שיעור חשוב לחיים בלחלוק עם האחר, לדאוג לזולת ולהמתין בסבלנות כשצריך. עם כל הקושי והמורכבות, אהבנו את הביחד שלנו". בנוסף לכך, זכה לאח מאומץ בן גילו. "אנחנו חברים בלב ובנפש".
התפוח והעץ: את החינוך לחסד ולרגישות לחלש בחברה ינק בשנות ילדותו בבית. "זה מתחיל ונגמר בהורים. הם היו דוגמה חיה בשבילנו".
לגדול בקריית גת: למד בבית הספר היסודי ממ"ד משואה, ובתיכון הדתי גרוס. "הייתה לי ילדות כיפית. שיחקנו בעיקר בחוץ במשחקי כדור. הייתה טבעיות ופשטות, והיינו מרוצים ושמחים".
עיר פיתוח: לא מתעלם מהקשיים בלגדול בעיר פיתוח, אבל מאמין שהם הצמיחו בני אדם טובים יותר. "הלכנו לחוגים? לא. בגדים חדשים? לא זוכר את עצמי קונה בגד חדש בחנות. בית מלון? ממש לא, אבל ככה כולם היו. אולי היו דלות ומחסור כלכלי, אבל צמחנו מזה. קושי בונה יכולות והוא בהחלט פיתח אותנו".
מדריך: בצעירותו היה חניך בתנועת הנוער של המד"צים (מנהיגים צעירים), ששילבה בפעילותה בני נוער דתיים וחילונים. בהמשך שימש כמדריך בתנועה במשך שנתיים.
צבא: קצין בצנחנים, שירת שנתיים בקבע. כיום מתנדב למילואים כמ"פ בגדוד רפואה בצפון.
הטבח בחברון: שירת כקצין בחברון והיה הראשון שלאחר הטבח במערת המכפלה נכנס פנימה וחזה בזוועה. "הייתי בן עשרים וחצי, סגן צעיר, ומה שראיתי שם היה נורא, שריטה בנפש". כעבור יומיים מצא את המכתב שהשאיר אחריו גולדשטיין מוחבא באחד החדרים. "עד היום בביקורים במערת המכפלה אני מריח את אבק השריפה".
גולדשטיין: "היה איש מיוחד במינו. הכרתי אותו באופן אישי. הגענו יחד לטפל באירועי טרור. במו עיניי ראיתי אותו מטפל גם בפצועים ערבים. היו לנו ויכוחים אידיאולוגיים, אבל הוא היה איש חכם ומרשים".
אקדמיה: בוגר תואר ראשון ושני במדעים המדויקים באוניברסיטת בן גוריון. בהמשך שימש כמרצה ללימודי המתמטיקה באוניברסיטה העברית.
המפנה: אחיו איציק ניהל פנימייה לילדים בסיכון - פנימיית טובול בשכונת בקעה בירושלים. "ביקרתי אצלו ונשביתי בקסמי הילדים". לאחר התלבטות לא פשוטה החליט לנטוש את עולם המדעים המדויקים ולפנות לחינוך. "הלב נמשך לעשייה חינוכית עם הדור הצעיר".
צו השעה: לקראת השינוי השלים לימודי תעודת הוראה במכללת ליפשיץ בירושלים, קורס ניהול באוניברסיטת תל אביב, קורס הנחיית קבוצות באוניברסיטה הפתוחה ועוד. "הרגשתי שחינוך זה צו השעה".
תפקיד ראשון: עבד שנים אחדות כמדריך בפנימייה. "מהר מאוד הבנתי שקל יותר להוביל פלוגה בצבא מאשר להדריך נערים בסיכון. אין יותר פקודות, אין סימני קריאה. זה לא עובד ככה".
לחנך: "חינוך זה לא זבנג וגמרנו. חייבים להיות חום, אהבה, קשר, אמון וגבולות - זה הבסיס להכול. זה תהליך מתמשך ואיטי, בלי הוקוס פוקוס. אבל בסוף, כשרואים את ניצני ההשפעה - יש סיפוק אדיר".
החצי השני: אפרת. עשתה שירות לאומי בפנימייה שבה הדריך, "שם הכרנו". במקצועה מורה ומתמחה באוריינות. "היא הכול בשבילי. היא מורת הדרך שלי, אין עליה".
הילדים: שמונה. נבו-דוד (14), איתי-מאיר (אוטוטו בר מצווה), נטע (10), נדב (9), ניצן (6.5), נויה ז"ל, ניר-יהונתן (2), ונווה-ישי החמוד בן חודשיים.
אולפנת דולב: בגיל 27 נישאו ועברו כזוג צעיר לאולפנת דולב, שם קיבל את משרת ראש האולפנה. "מדובר בפנימייה ייחודית לנערות בסיכון של משרד הרווחה ומשרד החינוך. נערות מקסימות עם קשיים רגשיים, חברתיים, לימודיים, משפחתיים ועוד".
עשייה חינוכית: בתחילת דרכו המקום היה קטן. "היו 30 נערות בסיכון שמופנות בדרך כלל על ידי לשכות הרווחה. ארבעה קרוואנים עם חדר אוכל קטן, אבל צוות עם מסירות אין קץ".
בית: האולפנה היא כבית לבנות לכל דבר ועניין. "דואגים להן מכף רגל ועד ראש: מטיפולי שיניים דרך ביגוד ועד תמיכה טיפולית ועוד".
צוות עם כנפיים: העבודה באולפנה היא סביב השעון, 365 ימים בשנה, 24 שעות ביממה. "יש כאן צוות עם כנפיים על הגב, ממש מלאכים. הם עושים את המקסימום כדי לקדם את הבנות ולסייע להן". עם השנים האולפנה צמחה וכיום יש בה 130 תלמידות, "שכל אחת היא עולם ומלואו".
המטרה: "להקנות לתלמידות גיבוש זהות עצמית יציבה ופיתוח כישורי חיים נורמטיביים". הבנות עושות בגרות מלאה, "למרות שאני אומר להן שאמא שלי לא עשתה בגרות ובנתה בית לתפארת. מבחני הבגרות הם אמצעי ולא מטרה, כלי שבאמצעותו אפשר להתפתח אבל בהחלט לא העיקר".
אופק תעסוקתי: כדי לדאוג להכשרה מקצועית ותוספת כספית לבנות נבנו מיזמים עסקיים באולפנה, ביניהם אולפן הקלטות, קייטנה יישובית, קונדיטוריה שמשווקת משלוחים ליישובים באזור וקייטרינג מקצועי שהתלמידות מפעילות. "זה מדהים לראות עד כמה הפעילות והאחריות בונות את הבנות".
משפחה מארחת: גם היישוב דולב נרתם לעשייה החינוכית, ולכל תלמידה יש משפחה שמאמצת אותה, מארחת אותה ושומרת עמה על קשר חם. "כל הצדדים מרוויחים. המשפחה לומדת מה זה חסד אמיתי, והבנות נחשפות לדגם משפחתי ונהנות מפינה חמה. בחלק ניכר מהמקרים הקשר לא נגמר בסיום השמינית".
רשת: לפני עשר שנים פתחו רשת ארצית של מוסדות 'בתי דולב לנוער'. כיום קיימות 20 מסגרות חינוכיות טיפוליות ברוח האולפנה ברחבי הארץ. "זה להפיץ את התורה שנבנתה פה לכל עבר". כל מסגרת בעלת ייחוד משלה: חרדית, חילונית, מאבחנת וכו'.
סירוב פקודה: בגירוש מגוש קטיף היה מ"פ במילואים כשנקרא לשירות. "היה לי ברור שבדבר הזה אני לא לוקח חלק. פניתי למח"ט והסברתי את עמדתי הנחרצת בעדינות. ביקשתי: 'אל תעמיד אותי בסיטואציה הזאת', והוא באמת לא גייס אותי. זו עמידה על עקרונות בדרכי נועם ובלבד שלא להגיע למלחמת אחים".
אם זה לא היה המסלול: ככל הנראה היה מדען בתחום המדעים המדויקים. "נטישת התחום המדעי-אקדמי והבחירה בחינוך לא הייתה קלה, אבל חיפשתי עשייה משמעותית עם בני אדם. כיום אני מאושר בעיסוקי, ב"ה זכיתי".
ובמגרש הביתי:
בוקר: משכים קום בסביבות שש, "יחד עם הקטנים". תפילה וסיוע בארגון ופיזור הילדים. בשבע וחצי יוצא לעבודה, "העבודה קל"ב, זה יתרון גדול". המשרד באולפנה, אבל בהתאם לצורך נוסע ברחבי הארץ למוסדות של הרשת. חוזר בסביבות שמונה-תשע בערב, לפעמים גם אחרי חצות.
דיסק ברכב: חסיד של מוזיקה עברית ולועזית משנות השבעים והשמונים. "מוזיקה ישנה ומשובחת. אריק איינשטיין, כוורת, חיפושיות, סיימון וגרפונקל ומה שבא".
השבת: אמנם נמצא גם במהלך השבת בכוננות של האולפנה, אבל מקדיש ככל יכולתו את השבת כולה למשפחה. "יושב עם הילדים, משוחחים ומשחקים. בסעודות אנחנו מארחים כל שבת בנות מהאולפנה. זה חלק מההווי שלנו בבית".
אוכל: אוהב לאכול סלטים חיים ומאפים מבצק, "מרוקאי או לא?!", אבל הכי הכי נהנה מהמטעמים מעשה ידיה של אשתו אפרת. "ובמיוחד הדג לשבת. לא מוותר לה על זה".
אחזקת הבית: משתדל לסייע במה שאפשר, אך מכיוון שחוזר הביתה בשעות מאוחרות לקח על עצמו תפקיד יומיומי של יישור קו בסוף היום. "גם כשאני מגיע הביתה מאוחר אני שוטף כלים, מטאטא, עושה ספונג'ה בסלון-מטבח וזורק את הפח. כשקמים בבוקר הבית נעים לכולם".
מפחיד: מלחמת אחים. "השונות שלנו היא גם הכוח שלנו. ועם כל הרבגוניות שיש בעם - הדיבור והשיח צריכים להיות בדרכי שלום".
דמות מופת: יאנוש קורצ'אק. מזדהה עם אמירותיו והגיגיו. קורצ'אק ניהל בית יתומים בוורשה, ולמרות שהיה יכול להציל את עצמו, נספה יחד עם תלמידיו. "קורצ'אק אמר משפט חזק: 'לתקן את העולם פירושו לתקן את החינוך', הוא האמין שדרך החינוך אפשר להפוך את העולם לעולם טוב יותר".
משאלה: מייחל שלא יהיו יותר בעולמנו ילדים שקופים, שלכולם יהיה שוויון הזדמנויות אמיתי להגשים את עצמם ואת חלומם.
כשתהיה גדול: חד משמעית: ליהנות מזמן רב יותר עם בני המשפחה. "להיות עם אשתי היקרה והילדים המקסימים".