בשבע מהדורה דיגיטלית

מחפשים את המציתים מתחת לפנס

למרות שכמה הצתות מסתוריות התרחשו בבתיהן של בני משפחת דאוובשה, במערכת הביטחון מתעקשים להמשיך לעצור חשודים יהודים בצווים מנהליים

יאיר שפירא , י"ב באלול תשע"ה

היסטוריה של הצתות. בית משפחת דוואבשה בכפר דומא
היסטוריה של הצתות. בית משפחת דוואבשה בכפר דומא
צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

משרד הביטחון נואש מחוסר האונים של משטרת ישראל ושל שירות הביטחון הכללי במיגור תופעת תג מחיר.

החטיבה היהודית בשב"כ והיחידה המיוחדת לפשיעה לאומנית במחוז ש"י שהוקמה בשנים האחרונות (יחד עם יחידה תאומה במחוז ירושלים) רשמו הישגים מביכים בנושא.

התירוץ של השב"כ הוא שלא מאפשרים לו יד חופשית בחקירת החשודים היהודים. האמת היא שלמעט שיטות עינוי שהותרו לו במקרה של חקירת מחבלים שהם פצצה מתקתקת, הוא מקבל יד חופשית בחקירת העצורים היהודים, והעובדה שהוא נמנע מלענות אותם היא לא רק בגלל המחיר הציבורי העצום שהארגון ישלם, אלא בעיקר בשל העובדה שתג מחיר הוא לא פצצה מתקתקת. הוא הרבה גרפיטי, לא מעט ונדליזם לאומני שבמקרים קיצוניים מלווה בהצתה. גם אם החשד העיקרי כרגע הוא שפעילי תג מחיר אחראים לטרגדיה של משפחת דוואבשה בכפר דומא, התסריט הוא של הצתה שיצאה משליטה ולא של רצח בכוונה תחילה.

משטרת ישראל והשב"כ מתקשים לפענח את פעולות תג מחיר ביהודה ושומרון בעיקר מסיבות טכנולוגיות. בשנים האחרונות המשטרה והשב"כ נסמכים יותר ויותר על טכנולוגיה מתקדמת, ובעיקר על הטמעתה בחיי היומיום, כדי לפענח פשעים. הארץ מלאה מצלמות אבטחה של בתי עסק ומצלמות תנועה. הטלפונים הניידים מתעדים כל צעד שלנו וכל שיחה, והופכים בקלות אפילו למכשיר ציתות. ההיסטוריה האינטרנטית שלנו פורשת רשת שלמה של תחומי עניין, אנשי קשר והרגלים. היחידות החוקרות נסמכות יותר ויותר על העקבות הדיגיטליים שאנחנו משאירים אחרינו.

דוגמה יפה היא פענוח הצתת עליית הגג בכנסיית הלחם והדגים בצפון. באמצעות ההיסטוריה המתועדת של מצלמות ההבטחה הצליח צוות החקירה להתחקות אחרי רכבם של החשודים עד לתחנת הדלק בלטרון, מרחק יותר ממאה קילומטרים מהכנסייה, ולשים את ידו על תיעוד שלהם ממלאים בקבוקים בנפט. את הפריבילגיה הזאת אין למשטרה בשטחים הפתוחים של יהודה ושומרון. ובמקרה של אזרחים ישראלים, לשב"כ אין יכולת להיעזר ביחידות המודיעין ובטכנולוגיות הצבאיות שמשמשות כעיניו ואוזניו במרחבים הללו. הם נותרים עם הצורך לפענח את המקרים בדרכים הישנות והטובות, שבהן הם מיומנים היום הרבה פחות.

לכן עטו במשרד הביטחון כמוצאי שלל רב על הטרגדיה בכפר דומא. אחרי הכשרה קצרה של דעת הקהל נעצרו שלושה במעצר מנהלי מלא, וצווים מנהליים של הרחקה מאזור יו"ש ושל מעצרי בית לשעות הלילה חולקו בעיקר השבוע. בארגון 'חננו' מנו עד עתה לא פחות מ‑16 צווים מנהליים שהוצאו מאז ההצתה בבית משפחת דוואבשה. במשרד הביטחון נחושים להמשיך במדיניות הזאת עד לניקוי השטח מכל החשודים בפעילות תג מחיר. מה שלא הולך בהליך פלילי, ילך מבחינתם בהליך מנהלי.

את ניקוי השטח מפעילי תג מחיר במטאטא המנהלי מסכן כמובן הסיכוי שיתברר כי לא יהודים הם אלה שגרמו לטרגדיה בכפר דומא. במקרה כזה דעת הקהל עשויה להיות סבלנית הרבה פחות למעצר אזרחים ישראלים בלי משפט. השבוע עלה חשד כזה כששוב הוצת חדר בבית של חמולת משפחת דאוובשה, ומחוג המשפחה הקרוב יותר למשפחה שנפגעה. המשטרה הפלשתינית קבעה בתחילה שמדובר בהצתה, והאחריות הוטלה כמובן על "מתנחלים או משת"פים ששלח הצבא הישראלי". מאוחר יותר, אחרי שהבינו שהקביעה הזאת תחייב חקירה ישראלית, הם דיברו על קצר חשמלי. כך או כך קביעות אלה חסרות משמעות, שכן לרשות הפלשתינית אין חוקרי שריפות.

במחוז ש"י של המשטרה חשבו כמובן שחקירת ההצתה הנוספת של בית של משפחת דאוובשה באישון ליל יכולה לשפוך אור על נסיבות ההצתה הקודמת, וביקשו לחקור את העניין. אבל משרד הביטחון, הריבון בשטח, סיכל את החקירה. גם עיתונאים שביקשו לרחרח התבקשו לחדול. אחד שלא הרפה הוא העיתונאי בועז גולן מאתר החדשות 0404. הוא חיטט מעט בתכתובות הפייסבוק של בני הכפר דומא בחודשים האחרונים, וגילה כי ההצתות של החודש האחרון לא היו הראשונות אצל משפחת דאוובשה. מסתבר שבפברואר האחרון הייתה הצתה לילית דומה של אחת הדירות. בין לבין שרף מישהו גם רכב ששייך לאחד מבני המשפחה. מה שהצליח לדלות בועז גולן, סביר שבשב"כ יודעים כבר מזמן.

נוטלים את הסמכות לידיים

לפני שבועיים חשפו קלמן ליבסקינד מ'מעריב' ורויטל חובל מ'הארץ' את קיומה של ועדה סודית לסינון שופטים של החברות של נשיאת בית המשפט העליון לשעבר דורית ביניש. הנשיאה לשעבר מינתה שתי שופטות, אחת מחביבותיה, שופטת בית המשפט המחוזי בדימוס אורית אפעל גבאי, וחברתה הטובה, שופטת בית המשפט העליון לשעבר עדנה ארבל, כוועדת שתיים אשר מסננת שופטים שמועמדים לקידום, עוד בטרם מועלים שמותיהם בוועדה לבחירת שופטים. למעשה, במקרים רבים שמותיהם של שופטים שמגישים בקשה לקידום כלל לא מגיעים אל שולחן הוועדה לבחירת שופטים, מכיוון שהחברות של ביניש מסננות אותם. ועדת השתיים שהקימה ביניש אינה נסמכת על חוק או תקנה, והיא לא הייתה ידועה כמעט לאיש מחוץ להנהלת בתי המשפט.

מי שהזדעזע מהגילוי, הזדעזע מכך שהוועדה לבחירת שופטים שבה חברים שני שרים ושני חברי כנסת, משמשת למעשה כחותמת גומי בקידום שופטים מבית משפט השלום לבית המשפט המחוזי, ומכך שוועדה הוקמה בחוסר סמכות ופועלת פחות או יותר במחשכים. אבל אין בכך חידוש אמיתי. במידה רבה הוועדה לבחירת שופטים משמשת חותמת גומי גם במסה הגדולה של בחירותיה: עורכי הדין שמתמנים לבתי משפט השלום.

המכון להשתלמות שופטים קם ב‑1984 במטרה להעניק לשופטי ישראל השתלמויות שנתיות (כל שופט זכאי לשבעה ימים כאלה בשנה), אך אט אט כובד משקלו עבר להכשרה ובעיקר לסינון עורכי דין שמועמדים להתמנות לשופטים. המכון מציע למועמדים הצעה שאי אפשר לסרב לה: הכשרה של כשבוע בתנאי פנימייה, שבסופה הוא מעביר לוועדה למינוי שופטים המלצה ובה מידת התאמתו של המועמד למשרת השיפוט. הפרוצדורה הזאת הגיונית, אך אינה קבועה בחוק, ובעיקר נשלטת באופן בלעדי על ידי אליטת השופטים שמחזיקה למעשה בהנהלת בתי המשפט. גם כאן בוחרים השרים, חברי הכנסת ונציגי לשכת עורכי הדין מבין המבחר שאישרו קודם לכן השופטים.

בעניין הפעולה של מערכת המשפט בחוסר סמכות, בוודאי שאין כל חדש. המשפט המנהלי (זה הנוגע למערכת הציבורית) נבדל בין השאר מהמשפט הפרטי (זה הנוגע לאזרח) בכך שבעוד לאדם הפרטי מותר לעשות הכול אלא אם כן נאסר הדבר בחוק, למערכת ממלכתית אסור לעשות דבר אלא אם כן היא הוסמכה לכך במפורש על פי חוק. זו למשל העילה שבשמה אסר בג"ץ על בתי הדין הממלכתיים לעסוק בדיני ממונות. אין חוק שאוסר זאת, אבל גם אין חוק שמסמיך אותם לעשות זאת, וממילא הם אינם רשאים לעשות כן.

אך בכל הנוגע למערכת המשפט עצמה, העיקרון המקודש של המשפט המנהלי נשכח כלא היה. ביניש אינה הראשונה שמקימה מנגנון בלי סמכות. קדמו לה למשל שופטי בית המשפט העליון שהקימו פורום שבו מצביעים השופטים על המועמדים שלהם לבית המשפט העליון, הצבעה שתוצאתה מחייבת את שלושת נציגי השופטים בוועדה למינוי שופטים. דוגמה אחרת היא מוסד הקדם-בג"ץ בפרקליטות, שבו פרקליטים במחלקת הבג"צים מורים לפקידי מדינה כיצד לפעול, מבלי שהוסמכו לכך בחוק, רק מפני שלהשקפתם יש צדק בעתירה שעומדת להיות מוגשת. ובמשרד היועץ המשפטי לממשלה כל דוגמה לפעולה בחוסר סמכות תעשה עוול לעשרות אחרות שיישכחו.

ובינתיים, בנגב

בשעה שכל העיניים נשואות אל הפרת החוק ביהודה ושומרון, האנרכיה הבדואית בדרום רק הולכת ומתעצמת. טעימה קטנה מהמציאות הבלתי אפשרית של סוחרי באר שבע אפשר היה לקבל מקריאת כתב האישום שהוגש השבוע נגד סאלם אבו כף. על פי כתב האישום, הוא הגיע שיכור במקצת לחנות אלכוהול באזור התעשייה של באר שבע וביקש לקנות ארבעה בקבוקי בירה. הוא נדרש למחיר מסוים, אך אז החל לצעוק ולגדף ודרש מחיר מופחת. המוכר סירב. הנאשם דרש לראות את בעל החנות, והבהיר כי אם לא יקבל את הבקבוקים בהנחה, הוא ידאג לעשות לו "חאווה" – בלשון הבדואים: להכניס אותו לרשימת מחויבי הפרוטקשן המקומיים.

בעל החנות לא נכנע לאיומים. אבו כף עזב את המקום וחזר כעבור שעתיים. הפעם הוא דרש את הבקבוקים בחינם והודיע שמעתה בכל פעם שיגיע, על בעל הבית להעניק לו כמה בקבוקים. בעל הבית שב וסירב, ואז הוכה על ידי הבדואי שמיהר לעזוב את המקום. אך כעבור שעתיים נוספות חזר כשהוא מלווה בכמה רעולי פנים חמושים במוטות עץ שהפליאו את מכותיהם באחד העובדים. במשרד היועץ המשפטי לממשלה טרם כונס צוות אכיפה מיוחד.