בשבע מהדורה דיגיטלית

מורשת רבין: ירושלים מאוחדת

בניגוד לאג'נדה שמנסה לקדם השמאל בעשרים השנים מאז רצח רבין, מורשתו של ראש הממשלה לשעבר הייתה שונה בתכלית

חגי הוברמן , ט"ז בחשון תשע"ו | עודכן: 17:56

יצחק רבין בביקור בחממות נצר חזני שנת תשמ"ו, 1986
יצחק רבין בביקור בחממות נצר חזני שנת תשמ"ו, 1986
צילום: באדיבות ארכיון מרכז קטיף בניצן

בבוקרו של יום שישי ג' בתמוז תשנ"ד השתתפתי בפגישה של עורכי חדשות בעיתונים היומיים עם ראש הממשלה דאז, יצחק רבין.

זו הייתה שיחת רקע, שמטבעה מדבר בה הגורם המדיני או הצבאי בחופשיות, מתוך הסכמה שהדברים לא נועדו לפרסום. התאריך חשוב, כי שעות אחדות לאחר השיחה הגיע ראש אש"ף יאסר ערפאת לראשונה לשטח ישראל, לרצועת עזה. חודשיים לפני כן נחתם בקהיר הסכם הביצוע הראשון של הסכם אוסלו, הסכם עזה-יריחו. לכל הנוכחים בחדר, לדובר כמו גם לעורכים, היה ברור שרכבת אוסלו יצאה לדרך ושוב לא ניתן להחזירה לתחנה.

רבין ניצל את המפגש כדי לחשוף את עקרונותיו הטריטוריאליים להמשך המשא ומתן המדיני בכל הגזרות, ואת סדרי העדיפויות שלו להסדרי הקבע, הן עם הפלשתינים והן עם הסורים. "ירושלים מאוחדת היא מעל לכול", אמר רבין, "ירושלים תישאר מאוחדת, גם בהסדר קבע. אחריה אשמור על חלקים ביו"ש מעוטי אוכלוסייה ערבית ובעלי חשיבות ביטחונית, כמו גוש עציון, אלפי מנשה ואלקנה. שלישית בתור היא רמת הגולן, ואחרונה, אם בכלל, זו עזה".

בהמשך דיבר רבין על כך שמודל ההסכם של עזה ויריחו, שזה עתה נחתם וביצועו אך החל, אינו מתאים לכלל יהודה ושומרון, גם מבחינה ביטחונית וגם מבחינה דמוגרפית. "ביהודה ושומרון הבעיה היא הרכב האוכלוסייה היהודית. בגוש קטיף היתרון הוא שההתיישבות ברובה בנויה בגוש יישובים", הסביר.

"יש רק ירושלים אחת"

יצחק רבין לא היה איש ימין, ודעותיו היו רחוקות מתפיסת ארץ ישראל השלמה. כבר בשנת 1974, בהיותו ראש ממשלה צעיר, דיבר רבין על נכונותו "לנסוע לגוש עציון עם ויזה ירדנית". התנצלותו המיידית של רבין על הדברים נאמרה בשפה רפה. בספרו 'פנקס שירות' שיצא לאור בשנת תשל"ט, אחרי שהפסיד במירוץ לראשות הממשלה מול מנחם בגין, תוקף רבין בחריפות את גוש אמונים ומכנה אותו "סרטן". כראש ממשלה בקדנציה השנייה לחץ רבין את ידו של יאסר ערפאת – למרות התחייבות מפורשת בבחירות שקדמו לאירוע שלא יעשה כן – וחתם על הסכם אוסלו, שפתח את הנסיגות הישראליות ביהודה, שומרון וחבל עזה, והעברתם לשליטה ערבית.

אבל רבין גם לא היה איש שמאל מובהק. בשמאל אוהבים לדבר על מורשת רבין תוך כדי המצאת אג'נדות שונות שרבין במהלך חייו, גם אחרי הסכם אוסלו, בכלל לא ידע שהן המורשת שלו. אין בנמצא התבטאות אחת של רבין בעד מדינה פלשתינית עצמאית ממערב לירדן, או התבטאות אחת שלו בזכות נסיגה לקווי 67'. אין גם התבטאות אחת של רבין בעד חלוקת ירושלים בין ישראל לפלשתינים.

על חוסר נכונותו לחלק את ירושלים דיבר רבין לכל אורך תהליך אוסלו. בוועידה הכלכלית בקזבלנקה באוקטובר 1994, שנה אחרי שנחתם הסכם אוסלו א', ועידה שהייתה מפגש חסר תקדים ורגיש ביותר של מנהיגים ערבים וישראלים, הצהיר רבין בגלוי בפני המנהיגים הערבים כי בירת ישראל לא תחולק עוד לעולם. כעבור חודשיים, בנאומו בעת קבלת פרס נובל לשלום, הכריז רבין: "אני כאן בתור שליח של ירושלים, שבשעריה נלחמתי בימי המצור, ירושלים שתמיד הייתה, וגם כיום, הבירה הנצחית של מדינת ישראל ולב העם היהודי, אשר מתפלל לכיוון ירושלים שלוש פעמים ביום". חצי שנה לפני הירצחו, במאי 1995, שב רבין והדגיש: "אין שתי ירושלים. יש רק ירושלים אחת. מבחינתנו, ירושלים אינה נושא לפשרה. ירושלים הייתה שלנו, תהיה שלנו, היא שלנו, וכך תהיה לעולמי עד" (הציטוטים לקוחים מספרו של אריה דלל 'יצחק רבין והסכסוך הישראלי-ערבי', עמ' 186‑187).

שיתוף פעולה עם זמביש

במהלך תהליך אוסלו, וביתר שאת במחצית השנייה של שנת 1995, בדיונים על הסכם אוסלו ב' שפתח את הנסיגות ביו"ש, יחסיו של רבין עם מועצת יש"ע והימין הגיעו לשפל המדרגה. הפגנות הזעם נגד הנסיגה המיועדת לוו בביטויי שטנה חריפים של נאמני ארץ ישראל כלפי הממשלה והעומד בראשה, והוא גמל להם במיטב חריפות לשונו. דומה היה שהאיבה בין הצדדים הגיעה לשיאים שלא ייתכנו גבוהים מהם.

מעטים ידעו שמאחורי הקלעים התקיים בין שני היריבים שיתוף פעולה שקט, שהיה מבוסס על הבנה שעיקרה: מועצת יש"ע תיאבק בהסכם אוסלו ככל יכולתה, אולם תסייע לממשלה לשמור על אינטרסים חיוניים בתוך ההסכם. ראש הממשלה שולל אמנם בכל מאודו את השקפת העולם של מועצת יש"ע, אולם ישתמש בניסיון אנשיה, בידיעה שאין כמותם המכירים את השטח, כדי למנוע נזקים מיותרים בהסכם. מתוך אותו שיתוף פעולה סמוי היה מזכ"ל 'אמנה' זאב חבר, זמביש, האדם היחיד מחוץ למערכת הביטחון שראה את מפות הנסיגה בטרם הוצגו לממשלה, העיר את הערותיו ושכנע בצורך לבצע בהן שינויים חיוניים לטובת ההתיישבות. אפילו שרי ממשלתו של רבין לא ראו את המפות לפני החתימה על ההסכם.

אחד המשפטים של רבין שעורר את חמת מתיישבי יש"ע היה שהוא אחראי "קודם כול לביטחונם של 98 אחוזים מאזרחי ישראל", כלומר: הוא פחות מחויב לביטחון המתנחלים. המשפט הזה היה אמנם מקומם, אך לא היה נכון: בהסכם אוסלו ב' רבין דאג קודם כול לביטחון המתנחלים, ורק אחר כך לביטחונם של שאר אזרחי ישראל. בהסכם אוסלו ב', שהיה אסון לכלל המדינה, דאג רבין להכניס את כל המרכיבים שיבטיחו שביטחון המתנחלים לא ייפגע גם במציאות החדשה של רשות פלשתינית עצמאית בעלת כוח צבאי משלה ביהודה ושומרון.

לכל אורך תהליך אוסלו, שמר רבין על העיקרון ששום יישוב לא ייעקר לפני הסדר הקבע. אבל בסביבתו הקרובה הוא דיבר על כך שלא יהיה הסדר קבע, והתהליך ייעצר במצב שלפלשתינים תהיה "יותר מאוטונומיה, פחות ממדינה" – ואם לא יהיה הסדר קבע, ממילא אף יישוב לא ייעקר. שנה לפני הירצחו סייר רבין ברצועה ונפגש באקראי עם תושבי נצרים. אחד התושבים, אליהו אוזן, אמר לרבין כי המתיישבים שמחים על עמדתו העקבית ביחס לנצרים, נוכח הקריאות בממשלתו לפנות את היישוב. ראש הממשלה השיב כי בנושא זה לא יהיה כל שינוי בעמדתו. "יאסר ערפאת חתם על הסכם שבו נקבע ששום יישוב לא ייעקר במסגרת הסדר הביניים, כולל נצרים, ואני מתכוון לעמוד על הסעיף הזה", הדגיש רבין.

מאוחר יותר, בפגישה שקיים עם ארבעה מנציגי המתיישבים - ראש המועצה צבי הנדל, סגנו יצחק אליה, הרב יצחק אידלס מעצמונה ויו"ר מזכירות נצרים שלמה קוסטינר - חזר רבין על עמדתו ביחס לנצרים ואמר להנדל: "גם אם אני במיעוט בממשלה אני זה שקובע, ואני אומר לך שלא ייעקר אף יישוב במסגרת הסדר הביניים".

רבין נגד הקפאת הבנייה

את העמדה הזאת לא שינה רבין עד יומו האחרון. ב‑5 באוקטובר 1995, חודש לפני שנרצח, הציג רבין בכנסת את הסכם אוסלו ב'. בנאומו שטח רבין את האני מאמין המדיני שלו, המעודכן בעקבות הסכם אוסלו. זה היה נאומו המדיני האחרון, ולכן מי שמחפש את מורשת רבין המדינית ימצא אותה בנאום הזה.

וכך אמר בין היתר: "את פתרון הקבע אנו רואים במסגרת שטח מדינת ישראל שיכלול את מרבית שטחה של ארץ ישראל, כפי שהייתה תחת שלטון המנדט הבריטי - כמובן, זה לא מתייחס לרמת הגולן - ולצדה ישות פלשתינית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלשתינים החיים ברצועת עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים שתהא זו ישות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינים הנתונים למרותה. גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים, לא כולם, כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב, כבירת ישראל, בריבונות ישראל, תוך שמירת זכויותיהם של בני הדתות האחרות, הנצרות והאסלאם, לחופש גישה ופולחן במקומות הקדושים להם, על פי נוהגי דתם"; "גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה"; "שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים באזור מזרחית למה שהיה הקו הירוק לפני מלחמת ששת הימים"; "להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון...".

ועוד משפט היה לרבין באותו נאום, מעניין מאוד דווקא בימים אלו: "אני רוצה להזכיר לכם: התחייבנו בפני הכנסת שלא לעקור אף יישוב במסגרת הסדר הביניים, גם שלא להקפיא בנייה וגידול טבעי".

זו מורשת רבין האמיתית בתחום המדיני: לא מדינה פלשתינית, לא נסיגה לקווי 67', לא חלוקת ירושלים. גבול הביטחון בבקעת הירדן, והמשך הבנייה ביישובים ביו"ש. אלו היו העקרונות של רבין, שעליהם הוא לא התכוון לוותר. היום היו מתייגים אותו עם הדעות הללו כ"ימין סהרורי". ברור שעם העקרונות הללו לא היה שום סיכוי להשיג הסדר קבע עם הפלשתינים, אבל רבין לא היה מוטרד מכך. בשיחות פרטיות, כאמור, אמר רבין שלהערכתו לא יושג הסדר קבע. הוא שמח שהוביל להסדרי הביניים, והתכוון לעצור בהם.

בשמאל הישראלי אוהבים לצייר עולם דמיוני מופלא, מזרח תיכון קסום, שהיה יכול להתקיים אילו רק רבין לא היה נרצח. איש לא יסיט אותם מאמונתם שרק הרצח והרוצח רצחו סופית גם את חלום השלום. אולם האמת הפוכה: רצח רבין היה אחד הדברים הטובים שקרו לשמאל הישראלי בשני העשורים האחרונים, ואחת הטרגדיות הקשות שאירעו לימין הפוליטי. אם רבין לא היה נרצח, הוא היה מובס בבחירות 96' בגדול מול נתניהו, לא על חודו של חצי אחוז (מי שלא מאמין, שיראה את הפערים בסקרים אחרי הסכם אוסלו ב'), ונתניהו היה מתמנה לראשות הממשלה בלי הנטל המעיק של קבלת הסכם אוסלו. אלמלא רצח רבין, הימין לא היה מרגיש כחיה נרדפת שצריכה כל היום להצטדק ולהתנצל, גם כשהוכח שהימין צדק בכל התחזיות שלו, ושהשמאל טעה טעויות מדיניות פטאליות, שהובילו למאות ישראלים הרוגים. אלמלא רצח רבין, הימין היה מצליח להיאבק ביתר יעילות בעקירת גוש קטיף, ואולי אפילו מונע את המהלך, שהיום רק בודדים מוצאים לו צידוק או מילה טובה. אין ספק שרבין עצמו, בניגוד לאריאל שרון, לעולם לא היה עוקר את גוש קטיף. רצח רבין גרם לימין נזק לדורות.

גם לרמטכ"ל לשעבר משה (בוגי) יעלון יש דעה ברורה בשאלה מה היה קורה אילו רבין לא היה נרצח. בספרו 'דרך ארוכה קצרה' (עמ' 82) כותב יעלון: "עד עצם היום הזה אני משוכנע שאילו רבין לא היה נרצח, דברים היו מתנהלים אחרת בצד הישראלי. רבין שבע מערפאת מרורים, ולא נתן בו אמון. כאשר ערפאת היה משקר לנו, רבין היה אומר – ערפאת משקר. הוא לא טאטא מתחת לשטיח כמו אחרים. הוא פשוט עשה הערכת מצב פוליטית – פנימית ובינלאומית – שגרמה לו לבחור עיתוי מאוחר יותר לרגע העימות. ההבנה שלי הייתה שאילו רבין היה בחיים, הוא היה מגיע לעימות עם ערפאת בראשית 1996. אבל פרס הוא אדם אחר, והוא נהג באופן אחר. הוא לא התעניין בפרטים. הוא לא רצה שיבלבלו אותו עם העובדות. הוא פעל על פי החזון שלו, ולא נתן למציאות לשבש לו את החזון. הוא חשב שבהגשמת חזונו ישנה את המציאות. הלוואי שהיה מצליח".