עושות עסק

קבוצת 'דתיות עסקיות' בפייסבוק מאגדת 4,000 נשים שמנסות להגשים חלום או להביא פרנסה הביתה, וסוללות דרך חדשה עם הרבה תמיכה הדדית

רחלי מושקוביץ , כ"ב בחשון תשע"ו | עודכן: 10:18

מימין: דינה אברמסון, יסכה אופנהיים, צופיה הרבנד, חלי יעקבס-וירט ורחל קשת (יושבת)
מימין: דינה אברמסון, יסכה אופנהיים, צופיה הרבנד, חלי יעקבס-וירט ורחל קשת (יושבת)
צילום: עופר עמרם

תכשיטנית, אדריכלית, סופרת ומנהלת חשבונות נכנסו למעלית. זו לא התחלה של בדיחה, זו מבואת הכניסה למלון רמת רחל.

השילוט בחוץ מכוון את הבאות לכנס הראשון של קבוצת "דתיות עסקיות מדברות". עד הכנס, שהתקיים בערב פסח האחרון, הן דיברו רק בפייסבוק. כאן התרחש המעבר לעולם האמיתי. שבוע לפני פסח הניחו העסקיות את האקונומיקה והסקוצ'ים ויצאו לפגוש את הפנים שמאחורי המסך.

קבוצת הפייסבוק הזאת יצאה לאוויר הרשת רק לפני עשרה חודשים, ומאז הכפילה את עצמה בקצב מהיר. נכון למועד כתיבת שורות אלו היא מונה למעלה מ‑4,000 חברות, ומהווה את אחת משלוש קבוצות הפייסבוק הגדולות והפעילות ביותר לנשים במגזר הדתי.

חברות, לא מסכימות

ביום סגרירי וגשום מתקבצות מקצות הארץ חמש מנהלות הקבוצה למפגש. הן בקשר יומיומי אינטנסיבי, אך המפגשים הפיזיים ביניהן נדירים. יסכה אופנהיים (37), יועצת אסטרטגית ומאמנת שיווקית, היא היוזמת. לפני שנה וחצי היא פנתה לתנועת אמונה בירושלים בהצעה לתת מענה לאשת העסקים הדתית. כך הוקם המועדון העסקי של נשות אמונה בירושלים, שפעם בחודש מארח עשרות נשות עסקים למפגש עסקי וחברתי. עם הזמן היא ביקשה למקסם את השפעת המעגל הזה, ולהנכיח אותו גם בעולם הווירטואלי. אופנהיים החליטה לצרף מנהלות נוספות לקבוצת הפייסבוק, וחיפשה גוונים ודעות שייצרו הרכב מעניין. על פי התוצאות, נראה שהיא הצליחה.

צופיה הרבנד, רחל קשת, חלי יעקבס-וירט ודינה אברמסון יוצרות את התמהיל הצבעוני המבוקש. הן מגיעות מזכרון יעקב, רמת גן, ירושלים, גוש עציון והגליל ומרחק הדעות ביניהן עולה על המרחק הגיאוגרפי. חמשתן יושבות מסביב לשולחן והמשפט "אני לא מסכימה" עולה לא פעם. הן חלוקות זו על זו, צוחקות, עוקצות, מריצות בדיחות פנימיות, מתווכחות וחברות.

כשהן משחזרות את חבלי בראשית, אברמסון, מנהלת משרד פרסום דיגיטלי, נוטלת את רשות הדיבור: "כמנהלת מדיה חברתית, הופתעתי מהמהירות שבה הקבוצה הצליחה לסחוף כל כך הרבה גולשות בפייסבוק. אין היום הרבה קבוצות פייסבוק נשיות שהן כל כך משפיעות". אברמסון מתארת מהפכה שהמגזר הדתי עובר בשלוש השנים האחרונות, בעידן שבו שינויים חברתיים מתחוללים ברשת. "מאוכלוסייה שהנשים בה היו בעיקר בתפקידים סוציאליים או בתפקידי חינוך, נוצרה התפתחות מדהימה ומהירה של נשים שעוברות לנהל עסקים. המהפכה הזאת לא פשוטה בשביל העצמאיות שנתקלות בקשיים רבים, אך כשהן מתאגדות יחד זה מסייע להן להצליח במעבר הזה. זה לא רק 'בואו נפרסם את יומני הפרטי בפייסבוק', אלא חממה שמאפשרת לנשים לעשות את המעבר משכירה לעצמאית".

מה מטרות הקבוצה?

חלי יעקבס-וירט, מנכ"לית 'בינה יתרה', יזמת וסמנכ"לית השיווק בחברת T-ROO טכנולוגיות, שולפת תשובה מהירה וחדה: "אני מסתכלת על זה אחרת לגמרי. כולנו היינו מעדיפות שיהיה לנו כסף ושנשב על שפת הים. היינו מוצאות דרכים אחרות להגשמה עצמית. החיים הכלכליים גרמו לזה שאישה צריכה לקחת חלק משמעותי בפרנסת המשפחה". בעיניה הפייסבוק הוא כיכר העיר, המקום למכור בו את המרכולת, בפרט כשגרים רחוק ומתמרנים בין הבית והילדים. הקבוצה בפייסבוק היא המקום שמאפשר ליצור את החברותא העסקית. "כשיסכה פנתה אליי הסכמתי להצטרף, למרות שזה המון עבודה, מהסיבה הפשוטה שזה נותן מענה. זה המקום לנטוורקינג נשי, לעשות עסקים, לשנות השקפת עולם. כשיש בקבוצה עניינים של העצמה או היבטים של חברויות - אני אישית לא משתתפת, כי מטרתנו היא לעשות כסף, בגלל שגורשנו מגן עדן או כי המצב הכלכלי השתנה, זה לא משנה. הפייסבוק הוא פלטפורמה לייצר עסקים. אני יודעת שחלק כאן חושבות אחרת, שחלק מהעניין זה התהליך והעצמה והרגשה טובה. אבל אני כאן כדי לעשות עסקים".

צופיה הרבנד, מנהלת סטודיו 'עפעף' שאחראית גם לעיצוב הגרפי של הקבוצה, פורסת את המטרות קצת אחרת: "כאן לא ישפטו אותך. מה שתהיי זה בסדר. המטרה התפתחה באופן טבעי. לא הייתה לנו מטרה מוצהרת וכיוון עסקי כמו קבוצות פייסבוק שהמטרה שלהן עסקית, מישהו רוצה להרוויח ובסוף שם לך לינק, בוא תירשם להרצאה שלי. פה זו באמת חממה טבעית. בעיניי אחת המטרות המרכזיות זה שיתוף כן ואותנטי בקשיים, בהצלחות, בדילמות עסקיות. זה מה שחסר לעצמאיות. כי רוב הזמן זה בדידות. זו בחירה הרפתקנית להיות עצמאית. את ההחלטות בסוף מקבלים לבד, אבל הבירור, הדרך, החיכוך עם עוד דעות - עוזר. השרשורים שאנחנו מעלות אמורים לפתוח כיוונים חדשים לעסק, רעיונות והשראה. ריבוי העיניים והאוזניים בקבוצה עוזר לברר דרך. הבירור, אגב, הוא גם רוחני וגם עסקי. כל אחת ומה שהיא מביאה איתה".

רחל קשת, יוצרת תיאטרון שמועמדת לפרס קיפוד הזהב היוקרתי, מביאה את הצד שלה: "כשיסכה קראה לי, אמרתי לה: אני לא אשת עסקים, אני יוצרת תיאטרון. בסדר, למדתי לשווק כי אין לי ברירה. אז אני לומדת לנהל את הכסף, לעשות טבלאות או להעסיק עובדים כי זו הדרך ליצור תיאטרון. אבל זה לא הדרייב ולא המניע. לא באתי לעולם כדי לעשות כסף. כסף הוא אמצעי". קשת רוצה להביא קול אחר מזה של יעקבס-וירט. "יסכה אמרה לי: תביאי את הקול שלך. יהיו הרבה נשים שיתחברו למקום הזה, המקום הלא שלם, המתפרק, בדרך. אני מוכנה להודות שאני בדרך. להביא אותה ממקום שקוף, כן, חשוף. זה החלק שלי בניהול הקבוצה", היא אומרת, ובוחשת את הקפה המפורק שהיא הזמינה. מערבבת בעצמה את המרכיבים, כמו שהיא אוהבת.

צילום: עופר עמרם

היא משתהה ובוחרת לציין מטרה נוספת: "יש המון נשים עם עוצמות, אבל חינכו אותנו להיות מורות כי יש חופשות, לחזור בצהריים בשעות נוחות לילדים, כי יש משכורת ופנסיה. לא שלהיות מורה זה לא טוב. אבל יש הרבה נשים שלא רוצות להיות מורות כי זה לא בטבע שלהן, אז אפשר להיות גם עובדת סוציאלית. אבל יש נשים עם המון להט, תקווה, כישרון וחיות, והן מכבות הכול בגלל אילוצי החיים, בגלל הבית, כי הבעל לא מפרגן מהלחץ להשקיע סכומים ראשוניים בלי רווחים, או כי צריך להכניס את המשכורת הבטוחה הביתה". היא מתארת בתיאטרליות איך הציעו לה לנהל מגמת תיאטרון, והמשפחה המורחבת עודדה אותה לזה בגלל המשכורת המסודרת, להיות עם הילדים בבית בערב, והפנסיה. הפריע לה מה שנעדר מהשיח: "לא היה בעניין מה השליחות שלי בעולם, מה הכישרון שלי, מה הלהט שלי".

אופנהיים לוקחת מדי פעם את המושכות ומחזירה אותנו לשלד הרעיון. "יש פה הליכה בין ביטחון לפריצה. המטרה שלנו בקבוצה היא לתת חיבוק ולתת בעיטה. לתת שייכות ולהוות קהילה תומכת, כי כל אחת הייתה בודדה במקום האישי שלה. אנחנו רוצות ליצור קהילה עסקית ולא ביצה עסקית. במקום משק סגור שקונים ומוכרים בפנים, המטרה היא לייצר את התנועה החוצה". היו הרבה דיונים אם הקבוצה תהיה פתוחה או סגורה. מתברר שההחלטה על קבוצה סגורה הייתה נכונה. נכון שזה לעיני אלפי נשים, אבל עדיין ההרגשה בטוחה יותר. והבעיטה החוצה? "להכפיל ולשלש את מה שאת דורשת מעצמך, להגיע לקהלים אחרים, למקומות אחרים, לעשות עבודה הרבה יותר מקצועית, מבחינה שיווקית, מבחינת המוצר".

הן חולמות ליצור שפה עסקית נשית, "שהעולם העסקי וגם אנחנו וגם העולם בכלל, צריך אותה", אומרת אופנהיים. "הקבוצה היא במה לשאלות, והחברות בקבוצה נותנות ויוצרות בעצמן את התשובות, וכותבות את השפה החדשה הזאת".

מצוינות בלי בכיינות

"אצלי המהלך היה הפוך", מרימה יעקבס-וירט את הראש מהמסך. "עד לפני חמש שנים הייתי שכירה בתפקיד בכיר, ועשיתי את זה תוך כדי גידול הילדים. הילדים שלי היו קטנים כשהייתי שכירה בעבודה תובענית, והיום הם גדולים כשאני עצמאית בעבודה תובענית פי ארבעה. אני לא חושבת שזה קשור לגידול ילדים. יש נשים שאומרות: כדי להיות עם הילדים אני רוצה להיות עצמאית, ויש כאלו שאומרות: אני אהיה שכירה. להיות עצמאית זה לא פתרון כדי להיות עם הילדים". כולן מסביב מהנהנות בהסכמה נדירה. "אני כל החיים הייתי עצמאית", משתפת רחל, "פעם היה לי קייטרינג. פשט אין סיכוי שיהיה לי בוס". צופיה מציינת בעדינות שבעיניה להיות עצמאית פירושו לתת את המתנה שלך לעולם, לדייק את הייעוד שלך בעולם, גילוי השליחות. חלי קוטעת את הפיוטיות: "אף אחד לא בא לעולם כדי להרוויח כסף. זה העונש שלנו".

עבודה זה עונש או יצירה?

"זו מציאות", היא פוסקת, "לעשות כסף זה אילוץ, לא מטרה. אבל אם כבר עושים כסף, אז צריך לעשות את זה טוב, מתוך מקצועיות ובלי תירוצים. זה אחד המהלכים שהקבוצה צריכה להוביל. אם את כבר פה, אז לא בבכי ולא ברחמים עצמיים. בלי לבקש הנחות כי אני אישה ויש לי ילדים, אז תוותרו לי ותהיי בינונית. זה נכון גם לשכירות, אגב. הקבוצה צריכה להוביל למצוינות, חתירה למטרה, שפה עסקית מדויקת בלי בכיינות. וזה שהסביבה היא דתית, זה רק בגלל שזה מקל עלינו לצמוח. זה עוזר לנו בשפה וחיברות, אבל שהכותרת הדתית לא תהפוך לתירוץ, גלימה או מקפצה. אנחנו כבר פה, בואו נעשה את זה הכי טוב".

הן מתחילות לדבר על משימת הניהול התובענית של הקבוצה. כך אני מתוודעת לכמות הפוסטים שנשלחת למנהלות מדי יום לאישור. "קבוצות פייסבוק אחרות מגדילות את המנהלות, אנחנו מגדילות את החברות בקבוצה. אנחנו לא האישיו פה", מציינת מישהי. כל אחת מהמנהלות מבלה כמה שעות יומיות בקבוצה כדי לאשר פוסטים, להגיב, למחוק פרסומים ולהוביל את הספינה. "להיות מנהלת קבוצה זה גם להוביל דעה", מציינת אופנהיים, "את משפיעה על תפיסות. את מנהיגה". היא רואה בזה שליחות של ממש. "אני גיליתי שאיבדתי את הזכות לא להגיד ולהיעלם", משתפת יעקבס-וירט, "זה אובדן הפרטיות".

"כמו מגדלור שמראה את הדרך". נעמה הנקין הי"ד בכנס "דתיות עסקיות" צילום: הילה לוצקי שפירא

שתיקה קצרה נופלת במרכז השולחן. הדוגמה הבאה של יעקבס-וירט צפויה. "אחרי הרצח של נעמה הייתה לנו דילמה איך להתנהל עם הקבוצה. אני רציתי לשתוק וגיליתי שאני לא יכולה. כמות אדירה של הודעות שלא הבינו את השתיקה. בכלל, שתיקה נהייתה אמירה".

נעמה הנקין הי"ד. אי אפשר שלא לדבר, להזכיר ולהיזכר. נעמה שהתחילה לבלוט בקבוצה מאחורי הלוגו של הארנבת הירוקה, ועד מהרה הפכה לעמוד תווך מרכזי ומשמעותי. "נעמה הייתה אחת מהמובילות בקבוצה", מספרת אופנהיים, "הדעה שלה הייתה מאוד משמעותית. היא הייתה גם מאוד דתייה וגם מאוד עסקית. בדרך כלל זה בא ביחס הפוך, ככל שאת יותר דתייה את פחות עסקית, ואצלה זה בא באותה אדיקות. היא הייתה לא מתפשרת. מוגדרת, לא מתערבבת, עניינית, מכוונת גבוה. כשקיבלתי את הידיעה על הרצח, התחלתי לעשות טלפונים למנהלות ולכמה חברות קרובות של נעמה מהקבוצה. פתאום הווירטואלי והאמיתי התחילו להתערבב. כל שבוע האבל הקבוצה ממש ישבה שבעה. כמו שרב צריך להוביל קהילה במשבר, ככה היינו צריכות להוביל את הקבוצה". חברות הקבוצה פקדו את בית האבלים, ועמוד הפייסבוק התכנס לאבל של ממש. "מי שמחוץ לקבוצה לא הצליח להבין את כל האבל", נזכרת אופנהיים, "עד שאמרתי - קבלו את זה כמו רצח של חברה ממקום העבודה".

להרבנד הייתה קירבה מקצועית יותר לנעמה. "בתור מעצבת גרפית התייעצתי איתה המון. היא נתנה השראה במיוחד לאנשים בתחום שלנו, ובמיוחד לעצמאיות דתיות. היא נתנה כיוון לאן עוד אפשר להגיע, במקצועיות, בכישרון, כמו מגדלור שמראה את הדרך. ומה שמדהים זה שהיא הייתה נדיבה. לכאורה זה נראה כמו התנגשות עם המקצועיות, אבל היא הייתה נדיבה להרבה אנשים, הקשיבה, ייעצה. מה שבעיניי משותף בין נעמה לקבוצה, זה להיות כוח מניע שנותן לך אופק. מבט רחוק, מקצועי ורציני".

הרצח של נעמה חיבר את יעקבס-וירט ממקום אחר לכוחה של הקבוצה: "כשעשינו בקבוצה את גיוס הכספים כדי לשלם לספקים של נעמה, ישבנו עד מאוחר בלילה, היינו צריכות לשבת על סכומים והיו הרבה פרטים. הבן שלי, בן 17, נכנס הביתה ורצה לדבר איתי. אמרתי לו שאני לא יכולה, אני מאוד עסוקה. כשגמרתי, קמתי וסיפרתי לו מה עשינו. הוא קצרן כזה, לא מדבר. הוא אמר לי 'כל הכבוד', שזה הרבה בשביל ילד בן 17. אמרתי לו 'כל הכבוד לעם ישראל', אז הוא הסתכל עליי ואמר 'את יודעת שגם עם ישראל צריך מנהיגים?'. ואז נפל לי האסימון, שאם אתה לא אוסף את האנשים לכדי קבוצה, הם לא יהיו קבוצה. אז כל אחד יישב לבד בבית שלו עם הכאבים שלו, ואפילו לא נצליח לאסוף כסף. האיסוף הוא הדבר, עצם זה שהצלחנו לאסוף אנשים לכדי קבוצה".

הן לא מוותרות על הצביון הדתי של הקבוצה. שרשור שעלה לא מזמן שאל את החברות מה בעיניהן מייחד אותן כדתיות בעולם העסקים. התגובות הרבות העידו על מקום שהוא בית, הרגשת הנינוחות, בלי להתנצל על כיסוי הראש, בלי להרגיש מיעוט שמחפש את חותמת הכשרות על הכיבוד, על הלהטוט בין אם למשפחה גדולה ובין העסק, סולם הערכים וקוד התנהגות. אחת החוזקות של הקבוצה הוא שיתוף של כל גוני המגזר. "הקבוצה מצליחה להתגבר מעל המחלוקות והקוטביות שיש בעולם הדתי ומסביב, ויוצרת אי של שפיות שכולן מרגישות בו בנוח. זו הצלחה מאוד גדולה", מציינת אופנהיים בסיפוק.

לא רק העולם הרוחני מגוון אצלן, אלא גם שפע המקצועות והתחומים. "יש תת-קבוצות לפי תחומי עיסוק", מציינת קשת, "יש פה משהו חדש, שפתאום ממתחרות אנחנו הופכות להיות קולגות".

הדתיות – הכי מוחלשות

"בעיניי, נשים דתיות לאומיות הן הכי מוחלשות במגזר התעסוקתי", שוטחת אופנהיים. "במגזר החילוני ברור שנשים עובדות, ובצל הפמיניזם אין שאלה. במגזר החרדי ברור שהאישה היא המפרנסת ומרוויחה יותר מהבעל, היא מחזיקה את הבית ואת החיים חזק. גם מוזרמים לשם המון תקציבים שמיועדים לשלב נשים חרדיות בעולם התעסוקה. אז משווים בין החילוניות והחרדיות, אבל אף אחד לא מדבר על הדתיות. הן נמצאות בעמדה מורכבת. מצד אחד, להרוויח יותר מהבעל? זה מורכב לפעמים. מצד שני, ברור שהיא צריכה לעבוד, ומצד שלישי, להצליח לשווק, לשים את עצמי בפרונט - זה סותר הרבה מהאמונות והחינוך שקיבלנו, מושג הצניעות מתבלבל. את המועדון העסקי הקמתי בתנועת אמונה מתוך הביקוש הגדול שיש בקרב נשים דתיות לקבל מענה למורכבות הזאת". הצורך מוליד בקשות להקמת מועדונים נוספים ברחבי הארץ.

הן מאמינות בכוח של הקבוצה וביכולת שלה לחולל שינוי ציבורי. "למשל, הרבה נשים מציפות את עניין הלנת השכר, ודווקא ממוסדות ציבור דתיים נחשבים, שמלינים שכר בצורה מביישת. עצמאיים זקוקים לזכויות", הן פונות לח"כים ומעודדות אותם להרים את הכפפה. "כל מי שמלין שכר, מוזמן לעשות תשובה על זה, כי זה הלחם שאנשים מביאים הביתה. מוסר התשלומים בציבור שלנו הוא חולה. גם תופעת הבקשות לעשות דברים בהתנדבות, איך? זו המשכורת שלנו".

כמה עולה התענוג של להיות עצמאית?

"היה עדיף להיות שכירה עם ביטחון כלכלי", אופנהיים מסכימה בלב שלם. "אבל לפעמים יש נתון - יש צורך להיות עצמאית, ויש לזה מחירים מטורפים". שרשור שעלה בקבוצה ביקש מהחברות להציף קשיים. מדגם קטן: העבודה בולעת זמן ושואבת חזק, הצבת גבולות כדי שזה לא יבוא על חשבון הבית, אין ימי מחלה, בדידות עסקית או חברתית, חוסר ביטחון כלכלי, התעסקויות ביורוקרטיות, כובד האחריות הבלעדית על כתפי העצמאית, מציאת לקוחות, וזה כאמור, רק מדגם של הקשיים.

צילום: הילה לוצקי שפירא

אנחנו בנויות לזה?

"נשים הן נשות עסקים מצוינות, שמאז ומתמיד תרמו את חלקן בפרנסת המשפחה. מי בללקט אוכל בשדות ומי בהבאת המים מהבאר, שזה אחלה מקומות לפיתוח יכולות של משא ומתן", אופנהיים קורצת, "מצד שני - ברור שהעיסוק המוגבר בחוץ יכול מאוד לאתגר את המשפחה היהודית וצריך להיערך לכך נכון מבחינה אישית, זוגית ומשפחתית".

נרשמות התנגדויות?

"גברים מתנגדים למקום הלא-בטוח. בעיקר כלכלית", קשת סוברת, "הם רואים את האישה שלהם מחפשת ומחפשת, ולא תמיד כולן מצליחות, וזה לפעמים להמר ולקחת סיכון. מה שבעיניי קריטי כדי להיות עצמאית, זה פרגון מבן הזוג".

כמה פתיחות אפשר ליצור בקבוצה של 4,000 חברות?

"השיח הכן על הדברים הכי מפורקים או שנמצאים בהתהוות, שעובר לפעמים גם לשיחות אישיות", פורטת קשת. "העסק מול הבית ומול הזוגיות, בעיניי זה חלק מהעוצמה. זו לא חולשה. הכנות היא חלק מהכוח שלנו. במיוחד בפייסבוק, שהוא כזה חלון ראווה שכולם בו מנסים להיות רק מוצלחים. זו השפה הנשית ואולי גם הדתית שאנחנו מנסות לייצר".

אברמסון חולקת אנקדוטה פרטית: "באופן אישי שיניתי את אורח החיים שלי לאחר שפתחתי בפני חברות הקבוצה את העובדה שאני מכורה לעבודה וקיבלתי על הראש. התגובות שהגיעו מעשרות נשים חיזקו אותי. 'אני עובדת מ‑7 בבוקר עד 12 בלילה, זה נורמלי?'. 'לא, את מכורה'. ואם חשבתי שזה נורמלי לעבוד ככה, הקבוצה ממצבת אותי על הרצף, אני מקבלת פרופורציות".

לאופנהיים חשובה הכנות. "שיח פנימי שלא מביא מצג-שווא עם מסיכות כמו שיש בקבוצות נטוורקינג, וכמו שפייסבוק מייצר - חייב להיות הכי חזק, הכי מוצלח, הכי מושלם. לא. את גם וגם וגם. אני אומרת לאנשים - תביאו את עצמכם, אותנטיים, עם החולשות שלכם. זה יגרום לי להתחבר אליכם, וגם להפנות אליכם מחר אנשים. כי אתם אנושיים. גם ככה העולם כבר לא קונה את המסיכות האלו".

תפקידה של יעקבס-וירט הוא לא להסכים. בעיניה הפייסבוק הוא לא המקום לשתף בתהליכים ובדרך. "אבל המחלוקות טובות. אם מישהי משתפת בקושי יש את המנהלת שתחבק ותכיל, ויש אותי שתיתן בעיטה ותגיד: יש פתרונות, קדימה".

אופנהיים כבר חולמת קדימה. "להקים אתר כמו קניון, שבו לכל אחת יש את הדף שלה, ותכתבי שאנחנו מחפשות כבר משקיעים לחלום הזה. החלום הגדול שלי הוא להשפיע על כל השדה החברתי".

אנחנו עוד מתכתבות בינינו כמה ימים אחרי הריאיון. רגע לפני סיום העבודה על הכתבה, היא שולחת לי כמה מילים, בפייסבוק כמובן. "להיות עצמאית זה כמו להיות חקלאי. מאמינה בחי עולמים, בכישרונות שלי, בתרומה הייחודית שלי לעולם, זורעת, ומתפללת לגשם".

t.lechisha@gmail.com