בשבע מהדורה דיגיטלית

יום זיכרון נייד

בניגוד לטענות שהושמעו בתקשורת בעשרים השנים האחרונות – ההשפעה של כיכר ציון על רצח רבין הייתה אפס.

אבי סגל , כ"ב בחשון תשע"ו

לא הסתה - תגובה טבעית לאטימות ולדם השפוך. רבין, קלינטון וערפאת
לא הסתה - תגובה טבעית לאטימות ולדם השפוך. רבין, קלינטון וערפאת
צילום ארכיון: Win McNamee, רויטרס

כ"א בשבט אינו אחד מהתאריכים המודגשים בלוחות השנה העבריים.

ייתכן שהוא מצוין בלוח כלשהו כתאריך הולדתה של אישיות מוכרת. הרב משה צבי נריה והרב שלמה גורן נולדו ביום הזה, וכך גם הרבי של השמאלנים, הסופר דויד גרוסמן. אבל אירועים חשובים אחרים, מועדים בעלי משמעות היסטורית בתולדות עם ישראל, מצוינים בלוחות השנה דווקא במשבצות של תאריכים אחרים.

ייתכן שבנסיבות מעט שונות, כ"א בשבט היה נקבע כיום הזיכרון הממלכתי ליצחק רבין. באותו יום בשנת תשנ"ה הגיע יגאל עמיר עם אקדח הברטה המפורסם למוזיאון 'יד ושם' בירושלים. יצחק רבין היה אמור לנאום שם באירוע, ועמיר חיפש אותו במטרה לירות ולפגוע. אלא שבאותו בוקר פוצצו עצמם שני מחבלים מתאבדים בתחנת האוטובוסים שבצומת בית ליד, באחד הפיגועים היותר קשים של ימי אוסלו. נאומו של רבין בוטל, עמיר שב לביתו עם מחסנית מלאה, ובמקום יום אבל לאומי נקבעו בתאריך זה עשרים ושניים ימי אבל פרטיים.

ההכנה לרצח ב'יד ושם' הייתה הראשונה מבין שלוש הזדמנויות שבהן התכוון עמיר לרצוח את רבין ולא עלתה בידו. לפחות כך העיד הרוצח בחקירותיו השונות מול החוקרים, הפרקליטים והשופטים, שמצדם לא פקפקו באמינותה של העדות. ניסיון הרצח השני היה באפריל של אותה שנה, והשלישי היה בספטמבר. לפחות שלושה ניסיונות, וכולם קדמו להפגנה המפורסמת בכיכר ציון, לביבי והמרפסת, לאבישי רביב ותמונת רבין במדי האס.אס. בניגוד לטענות שהושמעו בתקשורת בעשרים השנים האחרונות – ההשפעה של כיכר ציון על רצח רבין הייתה אפס.

התגובה הטבעית

ועדיין, שוב ושוב חוזר השמאל לאותה הפגנה. ולא רק אליה. שיח ההסתה, בעיקר בימי הזיכרון לרבין, תופס כמעט את כל נפח האוויר התקשורתי. בעידן הטוקבקים והרשתות החברתיות אנחנו חשופים לדברי הסתה יומיומיים נגד כמעט כל דבר שזז, כולל קריאות מפורשות להמתת מתנחלים, חרדים ושרי ממשלה. אבל חלקים מהשמאל נותרו עדיין עם מיתוס צליבתו הייחודית של הקדוש על ידי היהודים המסיתים מהימין.

רבים כיום צעירים מכדי לזכור, אבל שיח ההסתה הזה כמעט לא היה קיים לפני אוסלו. כשברוך גולדשטיין רצח עשרים ותשעה מתפללים ערבים במערת המכפלה, הימין כולו הואשם ברצח – אבל לא בהסתה. האירוע הקרוב ביותר לשיח ההסתה היה רצח אמיל גרינצווייג ב‑1983. השמאל אז הרבה לעסוק באווירה האלימה שקדמה לרצח, כשרק מעטים מעזים להטיל אשמה מפורשת על צד אחד. המילה הסתה הושמעה בעיקר בבניין הופעל: הרוצח יונה אברושמי הוסת לבצע את המעשה. הטענה הזאת זכתה להד תקשורתי מצומצם בלבד. מלבד האירוע הזה, לא זכור לי שימוש משמעותי בטיעון ההסתה לצורך הטחת האשמות פוליטיות.

והנה הגיעו ימי אוסלו, ובעקבותיהם הרצח, והמילה הסתה הפכה למטבע לשון שחוק בפיהם של פוליטיקאים, אנשי תקשורת, אנשי אקדמיה, שוטרים, שופטים, דוגמנים ומסתננים סודנים. כל התבטאות הפכה להסתה, כל אמירה לא מנומסת הזכירה ליריב הפוליטי את האווירה שלפני רצח רבין. הימין התקשה להדוף את האשמות השמאל, עד שלבסוף אימץ בעצמו את שיח ההסתה המשוקץ. רק לפני ימים אחדים פוטר עורך דסק שפרסם את תמונת ראש הממשלה נתניהו במדי אס.אס. שיח ההסתה השמאלני הפך לחרב פיפיות, אם כי הצד הכואב יותר הוא עדיין ימין.

בואו נוציא לרגע את המילה הסתה מהדיון ההיסטורי. בעיני הימין, ממשלת רבין הביאה מאוסלו הסכמים בלתי ניתנים לעיכול. כל מתנחל בן יומו ראה בבירור את האסון העומד להתרחש עלינו, והוא אכן התרחש. רבין עצמו הוסיף חטא על פשע כשזלזל והתסיס במקום להרגיע, לחץ יד לרב מרצחים והפנה את גבו לחלק גדול מהאזרחים. גם פיגועים יומיומיים, מכוניות תופת ואוטובוסים שהתפוצצו בתל אביב, ירושלים, עפולה, חדרה ורמת גן לא ריככו את עמדותיו וגם לא את עוינותו כלפי מתנגדיו הפוליטיים. ההפגנות הסוערות מימין היו תגובה טבעית לאטימות וליהירות מול הדם השפוך.

אז כן, היו שם ביטויים קשים, שלטים קיצוניים וקריאות לא נעימות של צעירים שלעתים עברו את הגבול. סליחה, למה ציפו שם בשמאל, לאיפוק בריטי? ובכן לא. החיבוקים בגירוש מגוש קטיף היו האנומליה, הקריאות הבוטות נגד ראש הממשלה היו תגובה טבעית ומתבקשת. אחרי הכול, האווירה האלימה מימין לא היוותה תחרות לאווירה האלימה של דם ואימה שפיזרו הסכמי אוסלו ברחובות ישראל. האם ילד שצרח "רבין בוגד" השפיע על יגאל עמיר יותר מהאוטובוסים המפויחים? האם הפוטושופ של רבין בכאפייה הכשירו את הרצח יותר מדברי הלעג של רבין האמיתי? האם השמאל, ממלחמת לבנון ועד יגאל סרנה בפייסבוק, מפגין תמיד נימוס וטוב טעם בהתבטאויותיו ובדימוייו נגד השלטון?

כיסוי ההסתה

בנימין נתניהו? היה ונשאר פוליטיקאי טוב, כלומר מלוכלך, כלומר יודע לתמרן לפי הצורך בין ממלכתיות לשלהוב יצרים. בימי אוסלו הוא ידע להתייחס למפגיני הימין בחוסר עקביות מתוכנן – פעם בהרגעה ופעמיים בקריצה. לעתים טרח להתווכח עם הקריאות הקיצוניות, להסביר בגמלוניות שרבין לא בוגד אלא טועה, אבל ברוב הפעמים הוא עמד מול המפגינים וניקז אליו את הרווח הפוליטי שבזעמם.

אבל גם אם נתניהו היה יורד מהבמה, מפנה את גבו למפגינים ומתפקד למרצ, הוא לא היה מסוגל למנוע את הרצח. להתנהלותם של השמאל והעומד בראשו הייתה השפעה רבה יותר על הלך רוחו של הרוצח, וגם עשרים שנה של שטיפת מוח, של השתלת צ'יפ שנקרא הסתה בראשו של כל אזרח, לא ישנו את זה. אם נשכיל להסיר את כיסוי ההסתה ולהתבונן דרך המשקפת הפתוחה במציאות חיינו, אולי הדמוקרטיה המתגוננת שלנו תחזור לשפיות ותהיה קצת פחות מתגוננת וקצת יותר דמוקרטית. מה יש, רק לשמאל מותר לחלום?