בשבע מהדורה דיגיטלית

שליח חב"ד לציונות הדתית

חוויות הילדות עברו עליו בקריית משה ובישיבה לצעירים, אבל בגיל צעיר בחר הרב משה שילת, לעשות את המעבר לחסידות חב"ד

חיים אקשטיין , י"ד בכסלו תשע"ו | עודכן: 09:42

"הבנתי שהשליחות שלי היא בציבור הדתי-לאומי, שאותו אני מכיר, חי ונושם". הרב משה שילת
"הבנתי שהשליחות שלי היא בציבור הדתי-לאומי, שאותו אני מכיר, חי ונושם". הרב משה שילת
צילום: מאיר אלפסי

בלב כפר חב"ד שוכן משרד שוקק חיים, מלא עובדים, ניירות, טלפונים. מכאן מתנהל ארגון 'תורת חב"ד לבני הישיבות' - תעשייה של הפקת והפצת ביאורים לחסידות. רבים מהעובדים הנמרצים עסוקים כעת בהפקת כנס י"ט כסלו בבנייני האומה, חלקם עובדים עליו כבר מי"ט כסלו שעבר.

האירוע השנתי בי"ט כסלו בבנייני האומה, התאריך שבו חוגגים חסידי חב"ד את שחרור אדמו"ר הזקן מהכלא הרוסי, אינו התוועדות קלאסית מסביב לשולחן עם וודקה וקרקרים. מדובר באירוע המוני שאליו מגויסים ידוענים ויחצ"נים. "אם 'לכשיפוצו מעיינותיך חוצה' כולל גם זמרים ויחסי ציבור – צריך לעשות את זה", מסביר הרב משה שילת, העומד בראש הארגון, "אבל שהמים יהיו מי מעיין ולא מזויפים. לשמור על התוכן הפנימי, על האווירה הרוחנית הגבוהה".

הרב משה שילת, שמתקרב לגיל ארבעים ולהוצאת ספר ראשון משלו, הוא האיש שמאחורי כל העשייה. נראה שלא במקרה מי שמשנה את פני הפצת החסידות הוא דווקא אדם שהגיע אליה מבחוץ – מהציונות הדתית. בנם של הרב יצחק שילת, מראשי ישיבת מעלה אדומים, ויהודית שילת, אשת ציבור דתית לאומית ומנהלת פורום 'תקנה', פועל היום להסברת ולהנגשת תורת חב"ד, בפרט בקרב המגזר שממנו בא.

אוהב את ישל"צ, נמשך לחב"ד

הרב משה שילת נולד בסביבה ציונית דתית למהדרין, בקריית משה בירושלים. גם לאחר שמשפחתו עברה למעלה אדומים, בעקבות הקמת ישיבת ההסדר המקומית שאביו היה ממייסדיה, הוא המשיך לנסוע בקביעות לקריית משה, לתלמוד תורה מורשה. "אני זוכר את אהבת התורה ודיבוק החברים בצורה יוצאת דופן. אני זוכר את הבתים של החברים שאכלתי אצלם כל יום. את השיעור בגמרא עם הרב איצקוביץ' – בערב, אחרי שכל בתי הספר כבר היו נגמרים, היינו יושבים ולומדים גמרא עם תה וביסקוויטים. החוויה נצרבה אצלי".

ההמשך הטבעי היה הישיבה לצעירים שעל יד מרכז הרב. "אהבתי את האווירה, את החברים, את הרבנים. אהבתי את מרכז הרב. גדלתי עליה מילדות. הברית שלי הייתה בבית של הרב צבי יהודה, שזכיתי שהיה הסנדק שלי, ואבא הוא מגדולי תלמידיו. נהניתי להגיד שבת שלום לר' אברום שפירא כל ליל שבת, ולבקר בסוכות ובפסח אצלו ואצל הרב ישראלי. אבא היה לוקח אותי גם לעוד גדולי ישראל, כמו הרב אלישיב והרב אויערבך, שאכיר את כל עולם התורה".

מתוך הזרמים בעולם התורה, שילת זיהה בשלב מוקדם את הכיוון שלו. "מילדות אהבתי את שליח הרבי במעלה אדומים. לקראת בר המצווה נהגתי כמנהג החסידים לשלוח את ההזמנה לרבי, גם אבא מאוד נהנה מהעניין. נדהמנו לקבל בחזרה מכתב שבו הרבי מברך אותי בחתימת ידו. באותה שנה הרבי הכריז שכל מי שיוסיף לבנייה שקשורה לתורה ומצוות – הוא רוצה להיות שותף איתו. כשההורים שלי בנו את ביתם במעלה אדומים והוסיפו חדר ללימוד תורה לילדים, הרבי שלח לי צ'ק של מאה דולר. זה מאוד ריגש אותנו. את עומק החסידות לא הכרתי אז, פשוט אהבתי את הדמות הזאת שנקראת הרבי. לעומק של החסידות התוודעתי לאט לאט בתקופת הלימודים בישיבה לצעירים, ובכיתה י' כבר נסעתי לרבי".

איך קיבלו את זה בישיבה לצעירים?

"הרבנים ראו בעין יפה את ההתקרבות שלי לחב"ד, חוץ מכמה אמירות של חלקם על ההתנגדות של חב"ד לציונות. באופן כללי הסביבה תמכה ואפשרה נגישות לרעיונות שונים. אהבתי את הישיבה לצעירים, אבל נשמתי נמשכה לחב"ד בצורה עזה".

בכיתה י"א החליט שילת הצעיר להפסיק לחיות בין שני העולמות, ולעבור לישיבת 'תומכי תמימים' החב"דית בקריית גת.

ההורים הסכימו?

"לא היה להם קל, אבל אחרי הבטחה שאלך לצבא, אבא שלי הסכים".

ומה החברים והר"מים אמרו?

"זה היה טבעי מבחינתם, כי כבר שנתיים החשבתי את עצמי לחב"דניק. כולם נשארו בידידות איתי עד כמה שהיה אפשר".

מהצד השני, איך ב'תומכי תמימים' קיבלו את הבחור מישל"צ, בן של רב ציוני דתי?

"בשיעור שלי היה עוד בחור מפורת יוסף, ובחור מישיבה תיכונית אחרת. הבחורים החב"דניקים רגילים לזה. הם לא ממש הבינו את המעמד של המשפחה שממנה הגעתי, אבל הרגשתי שטוב לי בזה, ושאני רוצה לבנות את עצמי ממי שאני.

"בשיעור ו' הלכתי להסדר-מרכז, כמו שהבטחתי לאבא. הייתי בחטיבה 7 של השריון. אני נזכר בזה אפילו בסוג של ערגה, לא נפרדים בקלות מזיכרונות כמו לישון בטנק ברמת הגולן בגשם. הרגשתי בזה גם זכות. אמנם במסלול החב"די הרגיל בחורי ישיבות לא הולכים לצבא, אבל בוודאי שמסתכלים על הצבא כזכות, והיה בזה גם שילוב של כיבוד הורים".

חב"ד גם לליטאים

לאחר שהתחתן (היום הוא כבר אב לשבעה), למד בכולל חב"די בנתניה ולימד בישיבה של חב"ד בעיר, החליט שילת לצאת לשליחות. הוא לא בחר באפשרות של בית חב"ד בעיר, ביישוב או מעבר לים. "הבנתי שהשליחות שלי היא בציבור הדתי-לאומי, שאותו אני מכיר, חי ונושם. הרגשתי שחב"ד לא מוכרת שם מספיק, ואם היא מוכרת זה בצורה מעוותת".

כך יצא לדרך 'תורת חב"ד לבני הישיבות', ארגון שמאז הפך למפעל שלם של ספרים, קורסים, תוכניות לימוד, מבחנים ועוד. בשנה האחרונה הם הוציאו גם שני דיסקים מצליחים של ניגוני חב"ד בביצוע מוזיקאים ישראלים מובילים, תחת השם 'צמאה'. הפרויקטים, שיועדו מלכתחילה לחובשי הכיפות הסרוגות, התפשטו בינתיים גם לישיבות הליטאיות, לישיבות הספרדיות, למכללות ועוד. "יש לנו היום 10,000 תלמידים בתוכניות לימוד אקסטרניות שונות. הדבר הזה נבנה בעמל רב, ובאמון של הציבור בכך שאין לנו עניין להפוך אותם לחב"דניקים".

הדבר הבולט ביותר במשרדי הארגון הוא כמות הספרים שחלקם ראו אור וחלקם בתהליכי הפקה. "ביריד הספרים בי"ט כסלו יהיו למעלה ממאה ספרים שהוצאנו", מספר שילת, ומביע הערכה גם לספרים הרבים שיוצאים במסגרות אחרות. "רנסנס התניא", כהגדרתו.

הפנייה ללומדים הדתיים-לאומיים כאוכלוסייה משכילה ומתעניינת אך שאינה דוברת את השפה החסידית הפנימית, הולידה סוג חדש כמעט של ספרות חסידית: בהירה, ברורה, בשפה ישראלית מודרנית. "לא שפה חסידית, אבל גם לא אקדמית. הנגשה לסגנון של ימינו, מתוך היצמדות למקור עם כל העומק והחום".

ההצלחה היא תוצאה של התעוררות בציבור, או עבודה טובה שלכם שעוררתם אותו?

"אנחנו זוכים להיות גורם מניע בתקופה שבה כולם מונעים. אנחנו בפירוש לא תולים את ההצלחה בנו, רק מזהים את הצימאון שקיים ומנסים להרוות אותו. הדור שלנו כאילו רווי, אבל באמת צמא, צמא מרוב רוויה. יש רווחה גשמית, אבל בגלל זה החיפוש הפנימי נהיה עמוק יותר. החסידות נותנת מענה לצימאון, כי היא יודעת להגיע למקום הפנימי ביותר, ובו זמנית להתכופף גם לגובה של ילד בן שלוש כשצריך. היא פונה למוח וללב, התעסקות אינטלקטואלית עמוקה ופתרון לתשוקה הפנימית. זה ייחודי לחב"ד, ולכן היא תופסת".

כשספרות ענפה מוצאת לקוחות רבים בציונות הדתית, מתבקש לברר מה היחס בינה ובין ההגות הציונית-דתית הקלאסית. לא מעט רבנים ומחנכים חוששים שהחסידות תהפוך לאלטרנטיבה לרב קוק, ומתריעים מהשלכות כגון התנתקות מהעולם ובריחה למיסטיקה.

שילת טוען כי דווקא חב"ד אינה מאיימת על התפיסה הזאת. "יש גישות שמחפשות את ה' מחוץ למסגרת, בהתבודדות ביער או בקפיצה על רכב ברחוב. חב"ד מדברת על הכנסת המעל לטבע לתוך הטבע. הקב"ה ברא מציאות כדי שנחיה בה. זה נשמע כמו סיסמאות, אבל מי שלומד חסידות חב"ד, מבין".

בחב"ד מדובר רבות על שלילת העולם הזה. זה מנוגד לערכים שמקובל לחנך אליהם בציונות הדתית, כמו השתלבות בעולם ומציאת הקדושה שבו.

"אסור לטעות בטעות הזאת. שלילת העולם היא שלילת העלם האלוקות שבו, אבל העולם עצמו הוא התחתונים שבהם הקב"ה רוצה דירה. הוא רוצה את זה דווקא בתוך העולם, ודווקא על ידי אנשים שהם חלק מהעולם ויש להם את הבעיות של העולם. שלילת העולם פירושה לא להיבהל מהעולם ומהבלבולים שבו, אלא להבין שכולם ניסיונות. בגלל זה הציבור הדתי-לאומי והחסידות אמורים להיות בידידות גדולה. הציבור הדתי-לאומי חי מאוד את הרעיון של דירה בתחתונים, ולכן הוא אמור להתלהב מהחסידות, והוא אכן מתלהב".

אז איפה ההבדל? ולמה מי שאמון על תורת הראי"ה זקוק לחסידות?

"חב"ד מלמדת לחיות בתוך העולם ומעליו בו זמנית. בלי לימוד חסידות, או שאתה שוקע בתוך העולם או שאתה מרחף מעליו".

כלומר, הפתרון למתיחות בין הזרם הליברלי לשמרני בציבור הדתי הוא חב"ד?

"כן, יש כאלה שנכנסו עמוק לתוך העולם והעולם סגר עליהם, ויש כאלה שמנותקים ממנו. לשליחים של הרבי, שעסק בזה הרבה, יש יכולת לפעול בעולם ולא לשקוע בתוכו. בכינוס השלוחים שחזרתי ממנו לאחרונה ראיתי מישהו מתפלל בצד, עטוף בטלית, לא מודע למה שסביבו. אמרו לי שזה ר' שלמה קונין, השליח הראשי בלוס אנג'לס. אדם שעסוק בניהול מוסדות, בחינוך, בכספים, אבל כשהוא מתפלל – הוא עד הסוף במקום שבו הנשמה שלו. ככה נראה שליח חב"ד אמיתי.

"אני לא חושב שכל יהודי צריך להיות שליח חב"ד. גם הציבור הדתי-לאומי יכול לממש את הרעיון, והרבי יכול להיות המצפן שלו. הרבי אף פעם לא הגביל את עצמו רק לחב"דניקים".

אז הרבי מליובאוויטש הוא גם הרבי של הציונות הדתית?

"לא פחות מהרב קוק. הרב קוק נמצא בציבור הדתי-לאומי יותר בתפיסה הכללית ופחות בחיים היומיומיים. הרבי לעומת זאת נכנס בהדרגה לציבור כמי שמתעסק בתוך החיים, בעבודת ה' של הפרט ושל הכלל".

כשמדברים בציונות הדתית על קידוש החול וכדומה, גם מיישמים זאת – בצבא, בהתיישבות ועוד. איפה זה מתממש בחב"ד?

"השלוחים בכל מדינה נכנסים לאופי של האנשים במדינה שלהם. מתלבשים לפעמים באופן המקובל, מפתחים אצלם את הסגנון המקומי, מבינים שאפשר להשפיע על אנשים רק כשמדברים בשפתם. פותחים בתי ספר בכל מקום, וזה אומר שהם צריכים לדעת מה נחשב באותו מקום לחינוכי, ושיהיו להם כלים פדגוגיים. בכינוס השלוחים האחרון היו 300 סדנאות מקצועיות, חוץ מהסדנאות הרוחניות. סדנאות מעשיות של התנהלות עמותות, פתיחת גני ילדים, גיוס כספים, התייחסות למצבי משבר בקהילה".

זה מדהים, אבל עדיין לא נשמע כמו כניסה ממשית לעולם הזה. זה לא כמו לסלול כבישים ולחרוש באדמה, למשל.

"אנשים מדברים על הערך שברכיבה על טרקטור, ואני מדבר על כניסה לראש של אנשים. אף אחד לא מבטל את ערך ההתיישבות, אבל להיכנס לאופי של כל אחד זה הרבה יותר 'ירידה בתחתונים'".

דתיים, החילונים מחכים לכם

במקביל לעיסוק המרכזי של הפצת תורת חב"ד בציבור הדתי והחרדי, לרב משה שילת יש יד ורגל גם בפעילות המזוהה יותר עם חב"ד – הפצת יהדות לאנשים שאינם דתיים.

בציונות הדתית יש שמבקרים את שיטת ה"הפצות", בין השאר מפני שהיא חד-כיוונית ואין בה הקשבה והכלה.

"הציבור הדתי-לאומי סובל מעודף הכלה. ברור שהוא צריך לפעול לפי האופי שלו, וחלק מהאופי הוא הכלה והתערות בחברה, אבל אני חושב שהציבור החילוני עצמו מחכה שהמכילים האלה ייצאו קצת מההכלה ויתחילו לפעול. לציבור הדתי-לאומי יש כוח להעביר את היהדות בצורה נעימה ומעוררת אמפתיה, וחבל שיבזבז אותו רק על הכלה ולא על השפעה. הוא בנה פלטפורמה מצוינת, ועכשיו צריך להעביר הילוך".

למה רק "להעביר את היהדות"? למה לא לקיים דיאלוג ולשמוע מה לאחר יש להגיד?

"קודם כול, לא בטוח שיש לו מה להגיד. רוב החילונים מסתכלים על האדם הדתי כמי שיש לו מה להעביר – את דבר ה'. אם אתה מעביר את מה שאתה אישית מעביר – באמת גם לו יש מה להעביר באותה מידה, אבל אם אתה מעביר את דבר ה' – באמת ובלי התנשאות – למה אתה בטוח שיש גם לו מה להגיד לך?".

בהרבה מקרים יש לו בהחלט מה להגיד.

"אדרבה, אם יש לו מה להגיד, תעצור ותקשיב. אין לך אדם שאין לו מקום".

גם אם העברת יהדות היא הקומה הגבוהה יותר, אולי אם הדתיים הלאומיים ינסו להתקדם אליה – קומת הבסיס תתמוטט להם. יסתכלו עליהם כמחזירים בתשובה.

"עוד לא הוכח שההכלה עובדת ומקדמת. גם עכשיו הציבור החילוני לא מכיל את הציבור הדתי-לאומי בחזרה. החילונים מחכים להם. אחד יגיד זאת בפירוש, אצל השני זה בתת-מודע, יש גם את השלישי שמתנגד, אבל יש רוב שמחכה לציבור הדתי-לאומי. שייכנס אליו הביתה או לעבודה, שיגיד לו וורט מהפרשה, שילמד אותו מצוות מעשיות, שיאיר לו את המסורת".

שילת מדגיש שהדברים אינם נאמרים כביקורת וכמחאה, אלא להפך. "אני אומר את הדברים מתוך אמונה בפוטנציאל שיש בציבור הדתי-לאומי, באיכויות שלו ובכמויות שלו. יש לו כוח לשנות דברים. אני זוכר שבמשאל מתפקדי הליכוד לפני ההתנתקות, כל ישיבה הגיעה לעיר אחרת. בנתניה אנשים שטפו את העיר, נכנסו לבתים, כולם היו בהתרוממות הנפש. למה לא לעשות את זה כל שבוע?".

מה עם הפעילות שלך בקרב הציונות הדתית – גם שם יש יותר הפצה מהכלה?

"אני רוצה להפריד בין התעסקות מול חילונים להתעסקות מול דתיים. אדמו"ר הזקן פעל בעיקר מול דתיים, לא היו כמעט חילונים. החסידות לא באה לתת משהו למי שאין לו את הבסיס. כל מי שלומד תורה, לא משנה מה הוא לומד, מחובר לקדוש ברוך הוא. החסידות באה להאיר אותו, לחמם אותו, להחדיר רעיונות עמוקים. עם השנים הצורך להגיע לעם ישראל כולו הלך וגבר, וכך החלה הפעילות מול חילונים. אלה שני סוגים של שליחות, אבל הם באים מאותו מקום, אותו חום ואותה התלהבות. השליח מנסה להביא לכל אדם, קרוב יותר או רחוק יותר, את הנקודה הפנימית ביותר".

ובכל זאת, גם הפעילות מול הציונות הדתית היא חד-צדדית. אתה אומר לחב"דניקים ללמוד 'אורות'?

"צריך להכיר תורות אחרות. מי שלא מכיר את תורת המוסר או הרב קוק, קשה לו לעבוד את ה' בשלמות. אבל זה לא אומר שצריך ללמוד את התורות הללו בהרחבה ובהעמקה".

לשלוחי חב"ד אין מה להרוויח מהעמקה ברב קוק?

"היסודות המרכזיים שצריך לקחת מהרב קוק, כמו היחס לדורנו, נמצאים כבר בתורה של הרבי. בנוסף לכך, אנשים כמו שלוחי הרבי, שנמצאים ברמת הרתיחה הגבוהה ביותר, צריכים להישאר בתוך הסיר שלהם כדי להמשיך לרתוח ולהשפיע. הרוחב רק יפזר אותם. אבל מי שמתאים לו רוחב, ובעולם הרוחני שלו יש ריבוי פנים, כמו הציבור הדתי-לאומי שההכלה היא באופי שלו, כדאי שילמד גם את תורת חב"ד.

"זה נכון גם בישיבות הליטאיות: יש לנו יותר מ‑2,000 בחורים בישיבות ליטאיות שעוסקים בתורת חב"ד. בישיבות הללו יש התעניינות בתורת חב"ד, אבל מי שכל החיים שלו סביב הרבי עשרים וארבע שעות ביממה – צריך להיות עסוק רק בו".

אין בזה קצת התנשאות?

"יש גאוות יחידה, שמטרתה בעיקר להרים את הרוח ולא להיבהל מאתגרים בשליחות. זה לא מייצר התנשאות שלילית. בכינוס השליחים היה אפשר לראות שגאוות היחידה הזאת טהורה.

"יש מה ללמוד מכולם, אבל האם כל דבר אני אפיץ, אנשום, אלמד את ילדיי? לא, כי אני אמון על תורת חב"ד, שבקושי הצלחתי לגרד עשירית ממנה. חב"ד היא החסידות היחידה שהשיחות של כל האדמו"רים שלה רשומות בספרים, מאתיים שנה מתועדות, ואני למדתי במקרה הטוב עשירית מזה".

הרב משה שילת מעורב גם בפרויקטים בתוך הציבור הדתי-לאומי. הוא קשור לארגון 'קרוב ללב', לרמב"ם היומי, לעלון 'קרוב אליך', לערוץ 20 וגם לאיש העסקים שעומד מאחוריהם כלכלית, המיליארדר יצחק מירילשווילי. "הקדוש ברוך הוא זיכה אותי בקשר עם אדם גדול מאוד. הוא לומד המון את תורת הרבי ומרגיש את עוצמת ההנהגה שלו. הוא מאמין שהשקעות בדברים שהרבי רצה לפעול בהם הן השקעות בטוחות מבחינה רוחנית".

מה מביא אותך להשתלב גם בעשייה של הציונות הדתית?

"זה בדיוק מה שאמרתי על הציבור הדתי-לאומי, שאני משתוקק שהוא יעביר הילוך. אז כשהוא אכן פועל בכיוון הזה, אני רוצה להיות שותף".

'קרוב ללב' אמנם עוסקים בקירוב ליהדות, אבל אחרת מחב"ד.

"ארגונים דתיים לאומיים צריכים להתנהל כמו שהמנהלים שלהם רואים לנכון, ואני שותף להם. זה ממש לא צריך להיות דווקא לפי חב"ד. התפילין הם של עם ישראל, התורה של עם ישראל. להפך, הייתי שמח שיבינו שהתפילין הם של כל עם ישראל ולא רק של חב"ד".

חב"ד והציונות? לא רלוונטי

יש שמתנגדים לקשר בין הציונות הדתית לחב"ד, בגלל יחסה של חב"ד לציונות. שילת טוען שהדיון מיותר. "הציונות לובשת צורה ופושטת צורה. לא נכון לקחת את הציונות של לפני חמישים שנה ולריב עליה היום".

ובכל זאת, חב"ד תומכת בציונות או מתנגדת לה?

"בישיבה לצעירים היו שאמרו לי שחב"ד נגד המדינה יותר מסאטמר, ובישיבת חב"ד שמעתי שסאטמר זורקים אבנים על חב"דניקים כי הם נהיו ציונים. הבנתי שהיחס לציונות מורכב.

"הרבי אינו רואה במדינה אתחלתא דגאולה, כי אצלו הגאולה זה משהו אדיר כל כך, עד שקשה לו לקבל כל דבר לפני זה כגאולה. הוא יכול לקרוא לזה פעמי משיח, סימנים, לא אתחלתא דגאולה. אבל זה לא אמור להרגיז את מי שרואה במדינה אתחלתא דגאולה, וההגדרה הזאת גם לא משנה. בפועל הרבי עסק הרבה בעניינים שקשורים למדינה. הוא היה מאושיות המדינה, כל הפוליטיקאים והמדינאים הכירו אותו, בשמחת תורה הוא נתן הקפה לחיילים ולדיפלומטים ישראלים. לא הסיסמה משנה אלא המהות, ובמהות הרבי היה מחובר לארץ. האם הרבי היה ציוני? אם ציונות פירושה להיות מעורה בעם ובארץ ולהאמין שקורה כאן תהליך גדול מאוד – בוודאי כן, אם פירושה לראות בזה גאולה – זה היה קשה לרבי".

הרב שילת מספר שגם בתוך חב"ד יש מחלוקות אם לעודד עלייה. "שלוחים בכל העולם היו שמחים להעלות אנשים לארץ, אם הציבור הדתי-לאומי ידאג להם מבחינה רוחנית. זה לא קורה".

עלייה לארץ נמדדת לפי המצב הרוחני של העולים? מה עם קדושת הארץ?

"זה אותו עניין, צריך להעביר הילוך. אי אפשר להסתכל על אתחלתא דגאולה בלי המשך, אי אפשר להסתפק בעובדה שאנשים הגיעו לארץ. אם מאמינים שיש לזה משמעות רוחנית, צריך להתקדם".

במקביל לכל השאלות האידיאולוגיות והרוחניות, הקשר בין הרב משה שילת לציונות הדתית נשאר קשר משפחתי. על אביו הוא מדבר בהערצה גלויה. "אחד מתלמידי החכמים הגדולים בדור. צנוע ועניו, מתמיד עצום, ידען עצום, עמקן עצום".

היחס של המשפחה נשאר אותו דבר?

"השאלה לא רלוונטית, ברור מאליו שאני מקבל אותו יחס. ההורים מבסוטים ממה שאנחנו עושים ורואים בזה צמיחה רוחנית".

ובכל זאת, יש הבדל כלשהו בינך ובין האחים שלך, למשל?

"לכל אחד מהאחים והאחיות שלי שהתחתנו ועברו לגור במקום אחר יש קהילה משלהם, גוונים וסגנונות משלהם. אני לא מרגיש שונה מהם. אנחנו לא מדברים על דור החוזרים בתשובה מול ההורים שלהם, חציית קווים וכדומה. הדור שלנו אחר לגמרי. אנשים פחות עסוקים בחליפה שאתה לובש, ויותר במי שאתה".

גם בנוגע לכלל הציבור, עם כל מה שנאמר עד כה, הרב משה שילת מעדיף לשמור על יחסים משפחתיים ולא לעשות עניין מחילוקי הדעות והסגנונות. "ההבדלים אינם מהותיים, אלה רק ניואנסים. בכלל, ההבדלים בין החוגים בעם ישראל מתחילים להיטשטש, וטוב שכך – אחדות ה' הולכת ומתגלה".