לפעמים הדרך הארוכה לשלטון היא הקצרה. בנט עם מגל
לפעמים הדרך הארוכה לשלטון היא הקצרה. בנט עם מגלצילום: מרים אלסטר, פלאש 90

הכותרת באתר מעריב און-ליין הייתה נחרצת: "סופה של הקונספירציה על רצח רבין".

גם המשך הקדימון לא הותיר מקום לספק. "תחקיר מיוחד עובר על כל הטענות, העדויות והראיות – ומגיע למסקנה חד משמעית".

הקורא הסקרן קיבל כאן הבטחה ברורה: הכתבה של שרה ליבוביץ'-דר, שעמדה להתפרסם למחרת במעריב סופהשבוע, התחייבה לפתור את הפערים והסתירות שהותירה חקירת רצח רבין ולנצור לנצח את לשונותיהם של הוגי תיאוריות הקונספירציה. יומרני? בהחלט, וגם אני הקטן הייתי סקפטי ונטול ציפיות. אבל אז קראתי את הכתבה, ומה יש לומר – השתכנעתי.

למי שלא זכה, הנה סיכום קצר של הטיעונים החותכים והמסקנות החד-משמעיות בתחקיר המיוחד של ליבוביץ'-דר:

* הנהג מנחם דמתי טוען שהיריות של יגאל עמיר ברבין נשמעו חלשות ולא אותנטיות.

* לטענת צלם הרצח רוני קמפלר, הוא התמקד בעמיר מתוך ניסיון לחשוב מי מהאנשים יכול להיות מעורב באירוע כלשהו.

* עדיין לא ברור מי צעק "סרק סרק". אנשים חושבים בכל מיני כיוונים.

* הכדורים שירה יגאל עמיר לא היו סרק כי כך חגי עמיר אמר.

* לחלק מהעדויות מעוררות התמיהה והקונספירציות (ביניהן עדותה של לאה רבין) יש עדויות מאוחרות שטוענות אחרת.

* הנהג מנחם דמתי טוען שהנסיעה הוארכה כדי לעקוף את הרחובות העמוסים באנשים. "זה בדוק ויציב", הוא אומר, למרות שהוא בעצמו היה שם, כך שלא ברור מה הוא בדיוק צריך לבדוק כאן.

* חוקר טוען שהנקב המסתורי בחזית חולצתו של רבין אינו תוצאה של ירי אלא אולי של סיגריה בוערת.

* הרופא שבדק את רבין כתב על פצע יציאה כי הוא התבלבל. אפרים סנה דיבר על שלושה כדורים ולא על שניים כי הוא התבלבל. הוא גם סיפר על שלושת המקומות שבהם פגעו הכדורים, למרות שהיו רק שניים, כי הוא התבלבל. על חובבי הקונספירציות אמר סנה בכעס: "אנשים רוצים להמציא סיפורים בכוח". ואז האירוניה התאבדה.

* דליה רבין אמנם העלתה שאלות ותמיהות על הרצח, אבל זהו, היא הפסיקה.

עד כאן תמצית הדברים. ואני מודה: בעבר הייתי חסיד של התיאוריה שלפיה האחים עמיר קשרו קשר לרצוח את רבין, יגאל ביצע את המעשה ולשב"כ אין שום קשר לעניין. מאז קריאת הכתבה, תיאוריית הקונספירציה הזאת נראית לי הזויה יותר מאי פעם.

הבית הפתוח

יממה אחרי התפוצצות פרשת ינון מגל פרסם אחד מחבריי לרשת החברתית, העיתונאי יונתן גת, סטטוס לעגני נגד מפלגת הבית היהודי.

"כל היום אני שומע שהבעיה הגדולה של ינון מגל היא שההתנהגות שלו לא עומדת עם הערכים של הבית היהודי - ערכי המשפחה, הדת והמסורת. בינתיים אני דווקא רואה שהם מגבים אותו יפה מאוד", הוא כתב. לדבריו, דווקא במרצ נטולת ערכי המסורת זה לא היה קורה.

גם העיתונאי קלמן ליבסקינד, מהצד הפוליטי והדתי הנגדי, יצא בחריפות נגד מפלגתו של מגל. "השבוע יצאה בת קול חבושת כיפה סרוגה והכריזה שאין עוד שום טעם במפלגה דתית-לאומית", כתב ליבסקינד בשבוע שעבר, "כי אם במפלגה שמדברת מבוקר עד ליל על חשיבות ערכי המשפחה, סיפור ינון מגל עובר כשהוא משאיר לכל היותר מכה קלה בכנף, אז מה נשאר ממנה ומתפיסת עולמה?"

כידוע, בסופו של דבר מגל התפטר, ונראה שהוא לא באמת קיבל גיבוי רב מדי במפלגתו. אבל שתי הביקורות על הבית היהודי, מימין ומשמאל, נוגעות בנקודה מהותית שקשורה פחות למגל ויותר למפלגה עצמה ולעומד בראשה. הן חושפות את הקושי הגדול של הציונות הדתית לדלג על שני הסעיפים: מצד אחד להישאר מפלגה אליטיסטית עם חוט שדרה אידיאולוגי, ומהצד האחר להיות מפלגה גדולה ופתוחה לכול, אולי כאלטרנטיבה שלטונית.

נפתלי בנט, יש להניח, לא יזדעזע מהקביעה של ליבסקינד על היעדר טעם במפלגה דתית-לאומית. הוא עצמו מלכתחילה לא התעניין במפלגה כזאת, וגם לא התכוון להצטרף אליה עד שאורי אורבך ז"ל הציע לו את ההנהגה. מפלגת הבית היהודי הייתה ונותרה בשבילו רק פלטפורמה למאבק נרחב יותר, בין היתר על השלטון.

ואכן, מרגע שהחל להנהיג את המפלגה, עשה בנט הכול כדי להפוך אותה לליכוד ב'; כולל הצעות שריונים למגישת אם טי וי מקועקעת ולאיש כדורגל מצולק, תחומים שמייצגים ערכי משפחה ויהדות כמו שיהדות התורה מייצגת את תרבות ההיפ הופ. המאמץ לחבר את הקצוות הפרומים בזמן קצר הוביל לפרסומים מלאכותיים כמו אותו תשדיר של אלי אוחנה, בזמן שהיה עדיין מועמד בצמרת המפלגה, שבו דקלם טקסטים על תורת ישראל וארץ ישראל. דווקא ינון מגל, שבזמנו נראה כרכש ראוי ומתאים למפלגה המתרחבת, הוביל לחשיפה המוחלטת של הבלוף.

האם הבית היהודי אמור לשוב ולהיות מפלגת נישה קטנה ואידיאולוגית, בדומה למרצ שאותה משבח יונתן גת? ממש לא. אבל הדרך שאצה לבנט עד היום חייבת כנראה להיות איטית יותר ומכוסה במחסומים. כמה מוזר לגלות שבבית היהודי, אחרי כל ההו-הא של פתיחת שורות המפלגה לציבורים חדשים, הפרצוף החדש היחיד בכנסת הנוכחית הוא דווקא בצלאל סמוטריץ' מתקומה.