בשבע מהדורה דיגיטלית

"אם אני עוזבת – כל מי שיהודי כאן עוזב"

מאי גולן נולדה בדרום ת"א. רגע לפני שנעתרה להצעה של פעם בחיים בעיתון מוביל, החליטה לעצור הכול כדי לצאת למלחמה על הבית

משה גלנץ , י"ט בטבת תשע"ו

"אני לא מוכנה שיבריחו אותי מהבית שלי". מאי גולן
"אני לא מוכנה שיבריחו אותי מהבית שלי". מאי גולן
צילום: עופר עמרם

"אתה רואה את החנויות?", מצביעה מאי גולן, "כל השורה הזאת בבעלות מסתננים בלתי חוקיים מאריתריאה.

הנה חנות מכולת שהייתה פעם של תושב השכונה. הם משלמים שכירות של 12 אלף שקלים לבעל המקום – מכולת שלא הייתה שווה 1,500 שקל. הנה חנות חליפות, וכאן סלון לשמלות כלה. אתה צריך לראות מה קורה כאן בימי שישי. עומדות כאן בשורה לימוזינות של חתנים וכלות - מסתננים מאריתריאה", היא מתארת.

"זאת חנות ממתקים, והנה בית קפה אינטרנט – אפילו את השלט של בית הספר לנהיגה הם לא הורידו. הכול שלהם. בעלי החנויות המקוריים ברחו מכאן מזמן. לישראלי אין מה לעשות פה. אם יש לישראלי פיצוציה, אף לקוח לא ייכנס אליו. הם ילכו אל הפיצוציה שהבעלים שלה הוא אריתריאי".

"אפשרנו להם לחיות מעל החוק"

מי שלא היה בארבע השנים האחרונות בשכונות דרום תל אביב, יתקשה מאוד לזהות שמדובר בשכונות העיר העברית הראשונה. בדרום תל אביב חיים היום כ 100 אלף מסתננים בלתי חוקיים מאפריקה, רובם המוחלט מאריתריאה, שהפכו אותה לעיירת פליטים אפריקאית. לצדם, מסוגרים בבתיהם מאחורי שערים גבוהים, אלפי ישראלים מבוהלים תושבי המקום. מי שנותר שם הם החלשים ביותר.

אלה שלא יכולים לברוח, שאין להם כוח לברוח או שאין להם לאן לברוח. רובם מבוגרים, חלשים, ניצולי שואה, אנשים נטולי יכולת כלכלית שנאחזים בשארית כוחותיהם בשרידי החיים הקודמים שלהם ומקווים שהמדינה תסייע. אבל היא לא מסייעת. שכונות הדרום שהיו שכונות מצוקה של ישראלים, הן היום שטח כבוש לכל דבר, שטח הפקר נטול ריבונות. אזור שבו כל דאלים גבר.

שיטוט קצר ברחובות מגלה כי הולכי הרגל, סוחרים וקונים, כולם אפריקאים. כמעט כל הרכוש שמחליף ידיים - גנוב, כך על פי המשטרה ועל פי אנשי מחלקת האוכלוסין וההגירה. הכול תמצאו שם: בגדים, נעליים, תמרוקים, ארנקים, רמקולים, מחשבים, כלי מטבח ואופניים.

מסביב תוכלו למצוא כל בית עסק שיעלה על דעתכם, רק בגרסה האפריקאית. בתי קפה אינטרנט, חמארות (ברים אריתראים) ומסעדות, מספרות, סלונים לחתנים וכלות ואפילו מרפאות מאולתרות. כמעט בכל פינה ערימות של ארגזי בירה ריקים. הרבה בירה נשפכת בדרום תל אביב בימים אלה, והשותים - בעלי הבית החדשים, בזים וצוחקים על התושבים היהודים האחרונים שנותרו.

אי אפשר לחיות היום בדרום תל אביב חיים שלווים. השכונות הכבושות הפכו עוינות לישראלים והמשטרה הזהירה לא אחת מפני התארגנויות, הן של פשיעה והן של טרור, שיוצאות משם. כניסות הבניינים מצחינות משתן וצואה שמבריחים את מי שעוד שרד עד היום.

את הסיור אני עושה ברכבו של אחד מבעלי העסקים האחרונים במקום ולא ברגל, מחשש שהתושבים האפריקאים יפגעו בנו. את שמו של בעל הרכב אי אפשר להזכיר כי הוא פשוט פוחד. לצדי מאי גולן, פעילה חברתית תושבת השכונה וראש ארגון 'העיר העברית'. בשבת שעברה הותקפה גולן בידי מסתננים מאריתריאה, כאשר צילמה מסיבה רועשת במיוחד בהשתתפות מאות אפריקאים שיכורים שיצאו ונכנסו מהמקום ללא הפסקה. כל זאת מול פניהם של השוטרים, שכבר מזמן איבדו שליטה על הפשע הגואה באזור.

"אם תלך פה בלילה, בלתי אפשרי לעבור פה. זה פחד אלוקים". גולן מצביעה על גרם מדרגות מטונף ברחוב יסוד המעלה, שבו נולדה, ואומרת: "הבוקר ישב פה על המדרגות אדם - גבר מגודל שמכיר את הפעילות שלי, ואמר לי: אין לי אומץ לחיות פה כמו שאת חיה פה. מה שהולך פה זה כיבוש אלים. המילה כיבוש היא מילה עדינה. לא השאירו פה שום סממן יהודי. בתי כנסת הפכו לאולמות אירועים של המסתננים. עכשיו עוד יש אור", היא אומרת ומסתכלת בשעונה, "כשהערב יורד אנחנו חושבים פעמיים אם לרדת או לא".

תופעת המסתננים בדרום תל אביב לא חדשה, ובכל זאת כלום לא משתנה. למה?

"במשטרת ישראל אומרים לי שהוסיפו כוחות שיטור, ואני אומרת להם שגם אם יביאו את כל השוטרים במדינה לא יצליחו למגר את הפשיעה, מכיוון שיש פה תרבות שהמקור שלה הוא פשע. אנחנו אפשרנו להם לחיות מעל החוק. הבהרנו להם שהם יכולים לעשות מה שהם רוצים. הם הסתננו בצורה בלתי חוקית, והם מנהלים עסקים בלתי חוקיים בלי שום התייחסות של הממסד. הם לא משלמים מיסים ופקחים לא מעזים לתת להם דו"חות על שום דבר. ובכל זאת הם מקבלים מעונות, גנים ובתי ספר לילדים, שאנחנו בתור ילדים היינו רק יכולים לחלום על זה. טיפולים רפואיים ואשפוזים בבתי חולים, והכול בחינם. הם יודעים שהם מנהלים אותנו".

מצד שני הם גרים בדירות שישראלים משכירים להם. את הותקפת מחוץ למועדון שישראלי משכיר להם. אז אולי גם התושבים עצמם אשמים? הם פה כי בעלי הדירות מאפשרים להם.

"נכון. אבל מישהו שיש לו דירה ששווה 2,000 שקל בחודש, באים האריתראים ונותנים לו 7,000 והופכים את זה לדירה ל‑20 איש. אפשר להבין אותו, הוא רוצה לעזוב את המקום גם ככה. לא מתאים לו לגור פה, אז הוא לוקח את הכסף והולך לגור בצפון תל אביב כמו מלך. לא כל אחד הוא מאי גולן שמוכן להמשיך ולחיות בקצף של הזוהמה, הטינופת והסכנה שיש פה. אולי 20 פעם ביום אני נשאלת: את באמת גרה שם? איך אפשר לגור שם? וזה מאנשים שתומכים במאבק שלי. הרבה אומרים לי: אל תגורי שם, למרות שאת צודקת.

"בפעם האחרונה שהתקיפו אותי הם כמעט עשו לינץ' בשוטרים וזה מתועד. יצאו 150 אריתראים שיכורים לחלוטין לכיוון השוטרים, ואני זועקת בהיסטריה", היא מתארת. "השוטרים הכניסו אותם לחמארא (בר אריתראי – מ"ג) וסגרו אותם בפנים, אז הם הפעילו את המוזיקה בפול ווליום להראות שהם לא סופרים את השוטרים ולא מפחדים. זה בעצם הסיפור של כל המאבק הזה. במקום לפתור את הבעיה, אנחנו דוחפים ודוחפים אותה לתוך דרום תל אביב, לתוך רובע ב' ו‑ג' באשדוד, שכונת רמת אליהו בראשון לציון, שכונת הדר בחיפה ולתוך שכונות עוני בערד, באשקלון ובאילת, וחושבים שכך הבעיה תיעלם".

"אנחנו חד משמעית הופכים להיות כמו באירופה. זה בדיוק מה שקורה", מבהירה גולן. "באירופה זה לא התחיל ברגע אחד. הכניסו את המוסלמים לפרברים קטנים - שכונות של אוכלוסייה מוחלשת, ואמרו: שטויות. הם לא האמינו שזה יהפוך למקום שבו שכונות שלמות חיות על טהרת האסלאם הקיצוני, שמשפיע על כל הצביון באירופה. אנשים חושבים שזה יישאר בדרום תל אביב. הם לא מבינים שרק בקצב הריבוי - ומדובר על 5,000 לידות בשנה, הסיפור עוד מעט ייגמר. אנחנו רגע לפני שיהיה מאוחר מדי", היא מזהירה.

הכול התחיל אצל ז'וז'ו

כבר ארבע שנים שגולן נחשבת לפה של תושבי שכונות דרום תל אביב. היא נמנית עם מובילי המאבק נגד המסתננים - מהגרי העבודה הבלתי חוקיים מאפריקה, שמתגוררים ברובם בדרום תל אביב. לפני שלוש שנים נולד ארגון 'העיר העברית' למען דרום תל אביב, ולפני שנה וחצי הוא הוכר רשמית כעמותה, שהיא משמשת כיו"ר שלה. הכול החל לפני כארבע שנים בתוכניתו של ז'וז'ו אבוטבול ברשת ב', שפתח את נושא המסתננים והיא עלתה לשידור. מאז היא לא שותקת. "בחלק מהשיחה ממש בכיתי. כמה ימים לאחר מכן התברר לי שז'וז'ו שלח לכל חברי הכנסת את ההקלטה של השיחה והרגשתי שעשיתי את שלי. לא תיארתי לעצמי שזה משהו שישנה לגמרי את מסלול חיי".

"זה עצוב כי לא בחרתי להיכנס למאבק הזה", היא מבהירה, ודמעות מתחילות לזלוג מעיניה. דקה של שקט והיא ממשיכה. "אלו לא החיים שדמיינתי. כולם חושבים שאני אמורה ומחויבת לעשות את זה - אבל לא. אני יכולה לקום ולהמשיך הלאה. זה נעשה מתוך בחירה. בעצם שמתי את כל החיים שלי על הוֹלד, אני פשוט לא מאמינה שהפקרות כזאת יכולה להתרחש במדינה. זה מאבק שקיבל את כל הגוונים: חברתי, עדתי, פוליטי, ואני הבן אדם היחיד שסופג הכול מהכול. זה אש, גידופים, קללות – וגם הרבה מחמאות וחיזוקים. כינו אותי היטלר, נאצית, גזענית ופשיסטית – כינויים שלא חלמתי שאקבל בשנות ה‑20 לחיי".

מאי גולן נולדה לאם חד הורית שהתגוררה בלב שכונת התחנה המרכזית של תל אביב. את ילדותה העבירה בבית הספר ביאליק, שעל חורבותיו הוקמה גינת לוינסקי – היכן שהיום מבלים המסתננים בכל שעות היממה. כשהייתה בת תשע וחצי הקריאה בתוכניתו של דן שילון בערוץ הראשון שיר על מצב העוני ועל ילדותה בדרום תל אביב ועוררה סערה תקשורתית. הפרסום שקיבלה הביא את עיריית תל אביב להחלטה שהיא חכמה מדי מכדי להישאר בבית הספר שבו למדה, והיא הועברה לבית הספר א"ד גורדון בצפון העיר, שם למדו כל השמנה והסלתה.

"אני חושבת ששם החל המאבק שלי, כי מיד סומנתי", משחזרת גולן. "המורה הציגה אותי מול הכיתה ואמרה: הי, תכירו. זאת מאי גולן שמתגוררת בדרום תל אביב ושרה השבוע שיר אצל דן שילון על כך שהיא ענייה. עברתי שם ארבע שנים לא קלות בכלל. הם ישר חשבו שאני ילדה מלוכלכת ומטונפת. אני בטוחה שבדור של היום ילדים לא היו מחזיקים מעמד", היא אומרת בביטחון. "הייתי נוסעת כל יום בקו 4 מהתחנה הראשונה עד לאחרונה, וראיתי את הפער בין איפה שגדלתי לבין איפה שלמדתי – פער תרבותי ומנטלי בלתי ניתן לגישור". אבל לדבריה, מה שלא הורג מחשל. היא המשיכה לתיכון עירוני ד', גם הוא בצפון תל אביב, אך שם לא החזיקה מעמד וסיימה בגיל 16 את הבגרויות בבית ספר אקסטרני.

מגיל צעיר ידעה שתעסוק בתקשורת, ודי מהר מצאה את עצמה כותבת באתרי אינטרנט ובגופי תקשורת, עוברת ממקום למקום ומתחום לתחום, עד שנשאבה לפעילות הציבורית ומצאה את עצמה נלחמת על ביתה שלה.

"רגע לפני שנכנסתי למאבק, קיבלתי את הזדמנות חיי – להיות כתבת בריאות באחד העיתונים המובילים", מגלה גולן. "מבחינתי זה היה הישג. עוד לא התחלתי לימודי תקשורת, ואני מקבלת הצעה כה מפתה. אני זוכרת את עצמי יושבת מול העורך ואומרת לו: 'תן לי לחשוב על זה יומיים'. הוא מסתכל עליי במבט מופתע ואומר: סליחה? אמרתי לו שאני באמצע מאבק חברתי שמאוד חשוב לי, למרות שאני מקבלת הזדמנות של פעם בחיים. לא התייעצתי עם אף אחד", ממשיכה גולן לספר. "ביומיים האלה חשבתי והסתובבתי בשכונה, וראיתי קשישה בוכה, אם שאומרת: אני עוזבת, אני לא יכולה. ויותר מהכול ראיתי את אמא שלי, שהיא המהות של כל המאבק הזה. אישה בלי השכלה שעבדה כל החיים שלה בעבודות שחורות כדי לקנות את הבית שהיא עדיין אוהבת, וצריכה לחוות גיהינום בכל פעם שהיא יוצאת ממנו. בניין בלי תאורה, דירות מפוצלות וכולו מטונף בצואה ושתן. אם היה לאמא שלי מושג שאני בוחרת לעזוב הכול ולצאת למאבק, היא לא הייתה נותנת לי, אבל לא יכולתי לעשות אחרת".

בתוך זמן קצר הפכה גולן לתמנון תקשורתי החולש על בלוג משלה, אירוח בתוכניות טלוויזיה ורדיו, כתיבה בעיתונים וברשתות חברתיות. היא צעירה ורהוטה ועוברת מסך היטב. היא מציגה צד לא מקובל, שאומר בקול: הם פושעים, בג"ץ מנותק, תחזירו את המסתננים לארץ מוצאם, והצד הזה מתחיל פתאום להישמע. כל פוסט שלה זוכה לאלפי לייקים ולמאות תגובות ושיתופים.

"מצחיק שקוראים לי גזענית"

"מה שיהרוג את המדינה זה הייאוש שלה, האדישות שלה, חוסר האמביציה לקום ולעזור לשכן שלך", היא אומרת בכאב וקולה נשנק. "אין סולידריות אמיתית בישראל. ייתנו לי 2,000 לייקים בפייסבוק ויגידו לי כל הכבוד, אבל כשזה נוגע ללקום ולעזור - אם זה לא בפתח הבית שלהם, זה לא מעניין אף אחד. מאז ששר הפנים לא אפשר למסתננים ששוחררו ממתקן חולות לאחר החלטת בג"ץ כניסה לתל אביב, אני מקבלת עשרות שיחות טלפון מאנשים בירושלים, קריית מוצקין, חיפה, הגליל ועוד שמבקשים את עזרתי. כולם אומרים לי: מאי, מה לעשות? ואני אומרת: סליחה, איפה הייתם עד היום? במשך שנים אני מתריעה שזה יגיע לכל עיר, שכונה ובית במדינת ישראל. הם כרגע רואים את המצוקה כשיש בשכונה שלהם 20 מסתננים בלבד. אנחנו חיים עם עשרות אלפים במשך שנים. קשישות נאנסו, נשים הוכו ונשדדו, גברים נפצעו. שלא נדבר על הכבוד היהודי שנרמס. איפה הייתם עד היום?".

גולן מבטלת את הנתונים הרשמיים בעניין כמות המסתננים, וטוענת שהמספר הוא כפול. יותר מכך: לדבריה, גם אלו המכונים פליטים כלל אינם כאלו. "אני מודעת שיש פליטים בעולם, ואין לי בעיה עם זה", פותחת גולן. "יש בצפון סודן מלחמה ומי שפליט אמיתי - אהלן וסהלן, הוא צריך לקבל תעודת פליט ולהתקבל במדינת ישראל. העניין הוא שהפליטים הצפון-סודנים הם אפילו לא חמישה אחוזים מכלל המסתננים במדינת ישראל. ארגוני הסיוע לפליטים, שכולם מגיעים מהשמאל הקיצוני, מחילים על החמישה אחוזים את 95 האחוזים הנותרים, שהם אריתראים. מדינות כמו גרמניה, דנמרק ונורבגיה שלחו חוקרים ופקידי ממשל לאריתריאה והן קבעו שאין שם פליטים. אנגליה סירבה ליותר מ‑75 אחוזים מבקשות המקלט של אריתראים והם הוכרו כמסתננים והוחזרו לארצות מוצאם. אנחנו משחקים אותה יותר צדיקים מהאפיפיור", היא תוקפת.

החוק למניעת מסתננים נועד לטפל במסתננים הקיימים, אך יותר מכך להתמודד עם הסתננות חדשה לישראל. החוק המקורי, שקבע כי כל מי שהסתנן למדינת ישראל יוחזק במתקן שהייה למשך שלוש שנים, עוקר על ידי שופטי בג"ץ ועתירות עמותות השמאל הקיצוני שלוש פעמים, עד שהתקבע בנוסחו הנוכחי. לפי החוק המתוקן, מסתננים יכולים לשהות פחות משנה במתקן השהייה חולות, ולצאת לאחר מכן לכל מקום בארץ. על אף שחלפו כמה חודשים מאז שבג"ץ התערב בפעם השלישית, ומאז הבטחות חברי הכנסת שיפעלו בעניין, עדיין לא חוקקה הממשלה חוק שיעקוף את פסיקת בג"ץ. על פי היועץ המשפטי לממשלה וינשטיין, גם החוק בנוסחו הרביעי עומד להיפסל – זאת למרות השינויים שעשה בו שר הפנים סילבן שלום, שהתפטר לאחרונה.

בנוסף לכך, העובדה שכיום לא מוזמנים למתקן חולות גברים עם נשים וילדים, ממריצה את המסתננים האריתראים לייבא כלות אריתראיות שמבטיחות להם תקיעת יתד סופית במדינת ישראל.

"אני פוקדת את משכן הכנסת מדי שבוע, מרימה טלפונים לשרים בכירים בממשלה מדי יום ויש מולי חומה", מבהירה גולן. "שר האוצר כחלון עומד על הרגליים האחוריות שלא יפגעו בבג"ץ. אותו כחלון שעמד פה לפני שנה וחצי בחוג בית, ואמר שזה זוועה וצריך להוציא את כולם. היום הוא אומר שהוא לא ייתן לפגוע בבג"ץ".

אז למה את ממשיכה במאבק? מכל עבר את נתקלת בקיר אטום. עצרת את חייך, אולי הגיע הזמן שתמשיכי הלאה?

"פעם עוד הייתי כועסת על השאלה הזאת. יכולתי לפוצץ ריאיון ולריב עם חברים הכי קרובים שלי על זה", היא עונה בחיוך. "אבל אחרי שכמעט נעשה בי לינץ', אני מבינה את השאלה. מבחינתי לקום ולעזוב היום, זה לא רק לקום ולעזוב את הבית שבו גדלתי, את השכונה ואת הזיכרונות של מה שהפך אותי למי שאני. מצחיק שקוראים לי גזענית, אני בסך הכול ילדה שגדלה בין כל העדות והאנשים בעולם. פיליפינים, נפאלים, תאילנדים, ניגרים, רומנים וטורקים, ומעולם לא הייתה לי מחשבה של גזענות כלפיהם. הם היו חלק ממני, אבל מעולם לא היו פה פחד או סכנה. לא היה מישהו שעומד ומביט בי בעיניים שאומרות: זה לא שלך יותר.

"אתה לא היחיד שאומר לי את זה. בכירים במשטרת ישראל אומרים: די, תעזבי, את מסכנת את החיים שלך. כשהותקפתי לפני שבוע, הבנתי שאני במקום מאוד מסוכן, וזה עוד יותר חידד לי את העובדה שאם אני עוזבת, כל מי שיהודי עוזב. אני מחזיקה כמה בתי כנסת שלא יהפכו למקומות שוממים. אני עוזרת לבעלי עסקים בשטח, שבורים ורצוצים. אם תראה תאונת פגע וברח - תעזוב את הפצוע?", היא תמהה.

"מבחינתי הפצוע ששוכב ומדמם כבר ארבע שנים זה דרום תל אביב, ואני לא אעזוב כי לא אשן טוב בלילה. כשהתחלתי את המאבק הזה בגיל 24, לא דמיינתי שאגיע לנקודה הזאת. היו לי אחלה חיים. יכולתי לקום, לשכור דירה ולהכריח את אמא שלי לקום ולהתחיל חיים חדשים. לא עשיתי את זה כי לא האמנתי שיגידו לי לקום ולעזוב את הבית שלי. הבית שאמא שלי קנתה בדם, יזע ודמעות. שהיא תעזוב בגלל שהגיעו לפה מסתננים בלתי חוקיים? זה לא הגיוני. אנחנו לא מדברים על חבל עזה או גוש קטיף, שזה עוד היה נתון לוויכוח בקרב חלקים מהעם. אנחנו מדברים על חמש דקות מעזריאלי, דיזנגוף, רוטשילד, הבימה. אנחנו בתל אביב. אני לא מוכנה שיבריחו אותי מהבית שלי".

ובכל זאת, זה המצב כרגע.

"אי אפשר להגיד שזה ככה והכיבוש קיים. החשיבה הזאת היא הניצחון האמיתי של פעילי השמאל הקיצוני. אם הם גרמו לרבים מאיתנו להגיד 'די, זה כבוש ואי אפשר', הם ניצחו.

"לפני חודשיים הובלתי הפגנה בשכונה והגיעו מאות פעילי שמאל להפגין נגדנו. אחד הפעילים החזיק שלט שעליו כתוב 'תל אביב וגוש קטיף הם התנחלויות על אדמה כבושה'. אותם אנשים שמפגינים נגד צה"ל, הכיבוש, אפרטהייד, מפגינים על זכות הקיום שלנו פה. את פעילי השמאל לא מעניינים המסתננים, האריתראים, הסודנים ולא זכויות אדם. כי אם היה מעניין אותם זכויות אדם, אז הפיליפינית שאני ליוויתי אחרי שנאנסה באכזריות והלסת שלה נעקרה מהמקום הייתה מעניינת אותם. הם לא היו שם בשבילה. איפה הם היו כשאריתראים רצחו, אנסו ושדדו?

"כל חצי שעה מתבצע פשע בדרום תל אביב, ואני מוכנה ללכת על זה למכונת אמת. כששואלים אותי מה האג'נדה של אנשי השמאל מארגוני הסיוע שתומכים במסתננים, אני אומרת שזו לא השאלה. ברור שהם לא רוצים שתהיה פה מדינה יהודית. הם יעשו הכול כדי לקדם את זה, כולל הכנסת מסתננים כדי שישראל תאבד את הצביון היהודי. השאלה היא מה האג'נדה שלנו - של אנשי ארץ ישראל. איפה המאבק שלהם. אני משתגעת, הם לא רואים מה קורה פה? איך אפשר לישון בלילה כשאנשים מפחדים לצאת מהבית שלהם בלב הארץ?".

לא שוללת ריצה לכנסת

אחד הקרדיטים הבודדים שהיא בכל זאת יכולה לחלק, נתון לשר גלעד ארדן. "בשתיים וחצי הדקות שהוא היה שר הפנים, הוא עשה יותר מאנשים שהיו שם קדנציה שלמה. הוא היה ממש בתוך המאבק, ועד היום כשאני יוצרת איתו קשר, הוא משתדל לעשות מה שהוא יכול. אני חושבת שאם היו יותר אנשים כאלה בממשלת ישראל, המאבק היה נראה אחרת".

בתגובות שאת מקבלת ברשתות החברתיות, אנשים מפצירים בך לרוץ לכנסת. זה משהו שאת שוקלת?

"אכן, אני מקבלת מדי יום המון פניות שמבקשות ממני להיות חברת כנסת כדי לפעול למען הציבור שאני מייצגת. מעולם לא חשבתי להיות פוליטיקאית, אבל גם אני מבינה שכדי להשפיע ולשנות דברים מבפנים צריך להגיע למקבלי ההחלטות. כמו דברים רבים אחרים, גם את זה אני שוקלת בצעדיי הבאים למען המאבק של תושבי השכונות".

את מפחדת?

"להגיד שלא, זה יהיה לא נכון. אבל אני יכולה להגיד שהפחד מאוד מוטמע, אסור לי להראות אותו. אם אקרין אותו אותקף, אם אותקף המאבק יותקף, אם המאבק יותקף מדינת ישראל מותקפת, כי הבעיה לא נעצרת בדרום תל אביב. דווקא בגלל מה שעברנו בשואה, אנחנו צריכים לזכור שאין לנו עם אחר ואין לנו מדינה אחרת. אם ניתן לה להיכבש מבפנים, לגבולות ולגדרות שיש מסביבנו אין שום משמעות".