השיר "ה' אלוקים זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה האלוקים, ואינקמה נקם אחת משתי עיניי מפלישתים" אינו שיר חסידי, אלא פסוק בתנ"ך, וכל מילה בתנ"ך היא קודש קודשים.
מדי שבת שומע כל יהודי בבית הכנסת את הברכה "אשר בחר בנביאים טובים ורצה בדבריהם הנאמרים באמת". קוראי התנ"ך בעולם כולו מכירים את הציור שבו עומד שמשון בין שני עמודי התווך במקדש דגון בפלשת. אל המקום נאספו הפלישתים ושריהם כדי לחגוג את הניצחון של האליל דגון על שמשון גיבור ישראל. שמשון התכונן למסור את נפשו על קידוש השם, ומזכיר בתפילתו את שם ה' שלוש פעמים, להוכיח לפלישתים כי שמחתם בניצחונו של דגון הפכה בידי אלוקי ישראל למפלה שלא תישכח לעולם. מכוח תפילתו מצליח שמשון למוטט בניין עצום בגודלו, ובמותו הרג כשלושת אלפים איש.
עוד מלמדנו פסוק זה, כי נקמה זו לא באה אלא על העובדה שהפלשתים ניקרו עין אחת של יהודי. ללמדנו כי על ניקור שתי עיניים מגיע לפלשתים עונש כפול.
כל זה קורה בעיר עזה שממשיכה עד ימינו אנו להיות מרכז למחבלים הפלשתינים. אמנם במוסר המעוות של בני דורנו מותר להקריב חיילים יהודים בעזה, ובלבד שלא תיפגע עין של פלשתיני "חף מפשע". אך פסוק זה מלמדנו כי לא זה המוסר היהודי.
היו ימים שחיילי צה"ל שרו בגאווה את השיר התנ"כי "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו". היום השיר הזה ירד למחתרת. כן, היו ימים שחיילי צה"ל שרו בהתלהבות: "במשעול התלול היורד אל הכפר, שוב צועדת כיתת חבלנים. אל כפרי האויב את ההרס נביא, במוקש בדינמיט ובפתיל". היום, כשהמוסר המזויף חוגג ומתעטף במעטפת עבה של צביעות, מי שיעלה על דל שפתיו שיר נפוץ זה, ייכנס למרתפי השב"כ לסדרת עינויים ממושכת עד שיודה באשמת הסתה.
אמנם יש בדורנו יפי נפש שמנסים להחביא ולצנזר פסוקים בתנ"ך, אך ישראל מאמינים בני מאמינים הם, ואין להם חלק עמהם.
הרב ישראל אריאל
ראש מכון המקדש