היו לי לאחרונה שני זוגות כאלו. זוגות שבמבט ראשון לא ממש הבנתי מדוע הם באו לפגישה. הם אמנם סיפרו על קושי מסוים, אך נראה היה שהקושי המדובר הוא יחסית זניח. בסך הכל הם היו קשובים, נעימים, אוהבים, בעלי מוטיבציה להשקעה בזוגית. אז מדוע הם פה?

נפגשנו מספר פגישות בודדות, למדתי להכיר אותם יותר לעומק, והבנתי.

הבנתי מדוע הם הגיעו אלי, ותוך כדי גיליתי מהו הסוד של "הזוגות המצליחים".

המסירות לזוגיות

המאפיין המרכזי של שני הזוגות המקסימים הללו, היה המסירות לזוגיות. גם עבור האיש וגם עבור  האישה, הזוגיות הינה דבר משמעותי מאוד בחיים. ודווקא בשל כך, אפילו שמדובר על קושי "קטן", ועל אף ששמונים אחוז, אולי תשעים אחוז מחיי הזוגיות שלהם, באמת טוב- הם לא מתפשרים. לא מתפשרים על האיכות. לא מוכנים לגרור עוד יום של תקיעות. הם בקלות יכלו לומר: "טוב אז קצת תקוע, לא משנה...". אך להם זה כן משנה. הם מסתכלים קדימה. מבקשים לעצמם עוד.

וזה לא שהם לא ניסו לבד.

בהתחלה הם ניסו להתמודד בעצמם, דיברו, חשבו, התבוננו, השתדלו. אך כשהגיעו למסקנה שהם לא מצליחים להתמודד עם הקושי לבד, שזה נגרר עוד יום ועוד שבוע, הם הגיעו. "לא רצינו להישאר עם הקושי הזה. לא רצינו שזה חלילה יגדל וישפיע על עוד תחומים". הם אמרו בסגנון שלהם. "העדפנו לטפל בנושא הזה, להיעזר באיש מקצוע, בכדי שנוכל להתקדם הלאה ולהשתחרר מהנקודה המעיקה".

פעמים רבות אני פוגשת זוגות שהמשקעים שבלבם הנם גדולים עד מאוד. שנים ארוכות הם סוחבים מריבות, רגשות שליליים, חוסר הבנה או קשיי תקשורת. כשהם כבר מחליטים להגיע, לרוב זה סימן שהגיעו מים עד נפש. שהמצב הגיע למקום קיצוני, שאי שאפשר לסחוב יותר. ומתוך ההבנה הזו אני תוהה בתוך עצמי, מה היה קורה אילו הם היו מגיעים שנתיים, או חמש או עשר שנים קודם. ייתכן שלא היו נצברים כל כך הרבה מטענים בתוכם, וממילא הדרך לתיקון היתה כעת, סביר להניח, יותר קלה (אך טוב שבאו כעת! ראוי בהחלט להערכה רבה...).  

"מהזוגות המצליחים" למדתי לא לחכות. אמנם אני מאמינה כי לא צריך "להיבהל" מכל קושי או מריבה, קשיים הם טבעיים ונורמליים, ואף תורמים פעמים רבות להתפתחות הקשר ולבניית קומות נוספות בזוגיות. אלא שישנם כאלו שלוקחים את האמירה הזו למקום קיצוני יותר. הם לא "נבהלים" מכלום. מתרגלים לחיות עם הקושי. מוותרים על איכות החיים. לומדים לחיות עם הריחוק. וזה באמת כואב.

לעומת זאת, "הזוגות המצליחים" לימדו אותי שההתעקשות על האיכות, על הצמיחה המתמדת, היא לגמרי משתלמת. תוך מספר קצר של פגישות הקושי היה מאחורינו. הם הרגישו שקיבלו כלים, והסתכלות אחרת, הם היו משוחררים, קרובים ובטוחים להמשיך בדרכם.

רגע לפני שסיימנו את הפגישה האחרונה הם החלו להודות לי. אך ידעתי שאני זו שצריכה להודות להם. למדתי מהמפגשים איתם כל כך הרבה.

למדתי מהי הקשבה וכבוד לצרכים ההדדיים. למדתי מהם על הרצון הכנה להיטיב לבן הזוג. למדתי בעיקר מה פרוש הדבר להיות מסור לזוגיות. להאמין שמגיע לי טוב, ולא לוותר עליו. לא לחשוש "ממה יגידו...", וללכת עם הרצון בכנות, באחריות אישית, עד הסוף.

להצטרף למעגל המצליחים 

ולסיכום, אני מאמינה שכל אחד מאתנו יכול להיות בעז"ה להצטרף לקבוצת "הזוגות המצליחים". גם אם אנחנו נשואים כבר 25 שנה והצטברו הרבה קשיים בדרך. ברגע הזה אפשר לבחור אחרת. אפשר להחליט להתמסר. להגיד לעצמנו- זה באמת הכי חשוב, ואני מפסיק לוותר. מפסיק לוותר על האושר שלי- שלנו. זה הרגע שאני אומר לעצמי- אני בוחר באיכות. מחפש את הדרך, הכלים, ההבנה עד לפתרון ולהקלה.

כי זה הסוד.

בשביל להצליח צריך להתמסר ולהשקיע. לדעת שמגיע לנו להיות מאושרים. ושישנם כלים ודרכים. בכל ניסיון ובכל קושי טמון גם השביל לפתרון. אבל צריך להתעקש למצוא איתו.

כולנו יודעים שחיים שיש בהם אושר זוגי, מעניקים כוח לא רק לתחום הזוגיות, אלא לכל תחומי החיים. היציבות והאושר מעצימים את החיים בכללותם.

שווה להתמסר, שווה לא לוותר! 

----------------------------------------------------

אודליה מימון (MA) מטפלת זוגית ואישית, מנהלת מרכז "אוצרות פנימיים"- מודעות, זוגיות, חינוך ומשפחה. מנחת סדנאות ומרצה. לתגובות:  [email protected]