אבא, יצחק שמיר

יצחק שמיר, ראש הממשלה קטן הקומה שהצטייר כקשוח ועקשן, מתגלה בתערוכה חדשה כאיש משפחה חם ואהוב

עפרה לקס , י"ח בשבט תשע"ו

"עשה כל חייו לטובת העם והארץ הזאת". גלעדה דיאמנט עם פסל אביה יצחק שמיר ז"ל בתערוכה
"עשה כל חייו לטובת העם והארץ הזאת". גלעדה דיאמנט עם פסל אביה יצחק שמיר ז"ל בתערוכה
צילום: מרים צחי

אלבום התמונות הפרטי של משפחת שמיר. בני הזוג שולמית ויצחק מחייכים למצלמה מפריז שבצרפת, בדף הבא הם מביטים מאחת הערים באיטליה, בעמוד אחר הם עומדים על רקע הרי האלפים המושלגים ודף אחר מספר שהיו גם בתאילנד.

בלא מעט תמונות יצחק שמיר, המנהיג והמדינאי הקשוח, עושה פוזות למצלמה. לא תמצאו אותו מוציא לשון או עושה סלפי, אבל שוכב פרקדן או יושב מהורהר על ספסל בהחלט כן. פוזות של פעם.

"אמא ביימה את אבא", צוחקת גלעדה דיאמנט-שמיר, בתם של בני הזוג, "היא אהבה מאוד את הטבע וחיברה את אבא אליו".

שמיר היה לוחם מחתרת, איש מוסד וגם ראש ממשלה, אבל בין לבין, בתקופות שאפשרו זאת, היה יוצא פעם בשנה לחופשה של חודש בחו"ל עם רעייתו.

אם הסיפור הזה על יצחק שמיר לא כל כך מסתדר לכם עם האיש הנמרץ והקשוח שהכרתם - מצוין. זו בדיוק אחת המטרות של התערוכה החדשה אודות יצחק שמיר, המוצגת לרגל מאה שנים להיוולדו במרכז מורשת בגין.

חתן בתחפושת

"אם ההיסטוריה תזכור אותי בכלל, אני מקווה שאזכר כאיש שאהב את ארץ ישראל ועמד על משמרתה כל חייו, בכל דרך שהייתה לאל ידו".

הציטוט הזה, מפיו של יצחק שמיר, נכתב על מצבתו. בתקופה שבה לפעמים נראה שהמחויבות של המנהיגים היא קודם כול להשאיר את טביעת אצבעותיהם על דפי ההיסטוריה ההתבטאות של שמיר בהחלט חריגה, אך היא משקפת את האיש. "הוא היה איש מעשה נטול אגו. לאיש התקשורת שלו, אבי פזנר, לקח המון זמן ללמד אותו שחשוב להיות בקשר עם התקשורת", אומרת דיאמנט. "אבא קרא את כל עיתוני הבוקר, מכל הסקאלה, אבל לא נחשף בעצמו כל כך. עכשיו המטרה של המשפחה, בהובלת מרכז מורשת בגין, היא להביא לתודעת הציבור את האיש שהוא לא כל כך מכיר".

יצחק שמיר נולד לפני מאה שנה ברוז'ינוי שבפולין. הוא למד בגימנסיה העברית בביאליסטוק והתחיל ללמוד משפטים באוניברסיטת ורשה. בשנים האלה היה פעיל מאוד בבית"ר, וההגשמה שלו - העלייה לישראל - קטעה את לימודיו הגבוהים. שמיר היה חבר באצ"ל ולאחר מכן הצטרף ללח"י. לאחר רצח אברהם שטרן, כשהנהגת הארגון הורכבה משלושה אנשים, הוא היה אחד מהם. את שולמית, רעייתו, הכיר בימים הסוערים ההם. וכך כתב: "הכרתיה כצעירה נאה, נבונה ותוססת, חברת בית"ר בבולגריה שהגיעה לארץ ב‑1941 כעולה לא ליגלית, והצטרפה לשורות לח"י. היא התאימה בצורה אידיאלית לתפקיד המקשרת, בהיותה חדשה בארץ ובלתי מוכרת לשום אדם. על שולמית הוטלה האחריות לדעת תמיד את מקום הימצאי... לדאוג למזון, לשמש כשליח, כמרכזת טלפונים, ויותר ויותר כאשת סוד. בתוך זמן לא רב נקשרה בינינו אהבה". השניים נישאו בשנת 1944. מסדר הקידושין היה הרב אריה לוין. שמיר הגיע לחופתו בתחפושת, מכיוון שהיה מבוקש על ידי הבולשת. ההחלטה להינשא לא הייתה לגמרי פרטית, הוא הסביר. "חשבתי שעלינו להראות לחברינו שאפשר להינשא במחתרת, להקים משפחה ולהמשיך במאבק, מאחר ואין לדעת מתי יסתיים". בני הזוג שמיר היו נשואים זה לזה במשך כ‑67 שנים, עד לפטירתה של שולמית.

דיאמנט מגדירה את מערכת היחסים בין הוריה כ"אהבה בלתי נגמרת". לפני כ‑20 שנה, בהיותו בן 80, קיבץ שמיר אסופת מכתבים שכתב לרעייתו והוציא אותם לאור לכבודה. מדי שנה ביום הולדתה הוא היה שולח לה ברכה וזר שושנים כמניין שנותיה. "הברכות מדהימות. ממש שירה. אם הוא לא היה מדינאי או הולך לפוליטיקה, הוא היה ללא כל ספק פילוסוף או משורר", אומרת דיאמנט. "הייתה ביניהם תמימות דעים לגבי הדרך. אבא צריך לעסוק בתפקידים ממלכתיים, בשמירה על מדינת ישראל, והיא עמדה מאחוריו ועסקה בכל הדברים הטכניים של ניהול הבית. היא הייתה אישה מאוד דעתנית, אבל לא התערבה בנושא הפוליטי". שולמית שמיר הייתה מעורבת בעשייה ציבורית רבה בהתנדבות, והיא אף חתומה על הישגים לא מעטים הקשורים במגזר השלישי. חלק מיוזמותיה הטביעו חותם על המדיניות של ישראל, כמו כינון יחסים דיפלומטיים עם בולגריה וחקיקת חוק האזרחים הוותיקים.

התנאים האובייקטיביים לא הקלו על הזוגיות של יצחק ושולמית. בקיץ 1945 הם חבקו את בנם בכורם יאיר, אך בקיץ שאחריו הוגלה שמיר מביתו לאריתריאה. בהמשך גם שולמית נעצרה וישבה בכלא הנשים בבית לחם. יאיר הקטן עבר למשפחה אומנת. שולמית שבתה רעב במשך 11 יום, עד שהגיעה לסכנת חיים. מי שדרבן אותה לחדול מכך היה הרב אריה לוין. "הוא אמר לה שהיא חייבת לאכול כי יש לה בן שממתין לה בחוץ". אחרי ששוחררה, בנה הפעוט נזקק לזמן מה כדי להכיר אותה מחדש. אחרי קום המדינה, כששמיר ברח מאריתריאה, חזר גם אביו לחייו.

יאיר שמיר, דמות ציבורית מוכרת ושר החקלאות לשעבר, מספר על ילדות במשפחת יוצאי לח"י בשנות המדינה הראשונות. "הייתה הדרה. כל יוצאי לח"י סבלו מאותו דבר. לא משנה באיזו מסגרת היית, גם אם המשכת בצבא, שזו המסגרת הכי לא מפלגתית, התקדמותך נבלמה. רק בני בנים הצליחו להתקדם לדרגות בכירות". שמיר עצמו, טייס, מהנדס ומפקד בחיל האוויר, השתחרר מצה"ל בדרגת אלוף משנה. ייתכן שבדבריו לעיל הוא מכוון גם לעצמו. בשנים שאחרי קום המדינה עבד אביו בעבודות שונות, בהן בחברת תשתיות שהקים עם חבריו יוצאי לח"י ונקראה 'מימדים'. החברה, של יוצאי המחתרות שפרשו מההגנה, לא קיבלה מכרזים ממשלתיים כי לא הייתה קשורה לשלטון. "הם לא יכלו לקבל מכרזים, אלא רק עבודות מאלה שזכו במכרזים. לכן לא תמצאי בין אנשי הלח"י אנשים שהגיעו למעמד כלכלי גבוה", טוען שמיר.

"לא היה כסף בבית", אומרת דיאמנט, שנולדה כבר אחרי קום המדינה, "חיינו בסביבה די אמידה בתל אביב, אבל לא הרגשנו את החסר ולא דיברנו על זה. הבית היה מלא תרבות". אחיה מוסיף: "כל השנים היינו 'פורשים' ועשינו את זה בעיניים פקוחות. ספגנו הרבה עלבונות בבית הספר ובשכונה ולא השבנו מלחמה".

זה לא מתסכל לגדול בעמדה הזאת?

"יש בזה תסכול, אבל גם גאווה. דמינו קצת למיעוט נרדף שמחזק את הזהות העצמית ומחזיק חזק בעקרונות שלו. אני הייתי ילד מאוד גאה, לא הרכנתי ראש בחיים. לא ויתרנו לאף אחד ולא היה לנו מורא מאיש, זה עיצב את אופיינו".

בשנת 1955 גייס איסר הראל את יצחק שמיר למוסד. הראל עשה זאת למרות ההנחיה הגורפת שלא להעסיק את אנשי חרות ומק"י בשום מוסד ממלכתי, ובכללם את מנהיג מחתרת הלח"י. "זו הייתה גדלותו של הראל", אומרת דיאמנט. שמיר עצמו כתב על עשר השנים שעשה במוסד שהן היו היפות ביותר שלו ושינו את מהלך חייו. "אלה היו שנים מרתקות, שנים של עשייה. הוא היה איש מחתרת באופיו וזה התאים לו", מוסיפה בתו. בשנים הללו הוא נעדר הרבה מהארץ, אבל המשמעות והתכלית של העשייה חיפו על הקושי של ההתרחקות מהמשפחה. "הצורך בקיומה של מדינת ישראל בער בלבו", היא אומרת, "הוא איבד את כל בני משפחתו בשואה ואני חושבת שזה דרבן אותו. לתפיסתו מדינת ישראל חייבת להתקיים, אין לנו שום מקום אחר בעולם".

התערוכה משקפת שילוב מיוחד של קריירה ציבורית ומשפחה. "אצל אבא משפחה ומדינה היו באותה דרגה. זה היה שלוב. במכתבים שהוא כתב לאמא מהגלות, תמיד נכתב למעלה 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני'". הילדים, שחוו את העדר האב לתקופות ארוכות, לא ידעו במה אביהם עוסק, אבל הבינו שהמטרה חשובה. "גדלנו על זה שאבא נוסע למען מדינת ישראל. זה לא היה קל, אבל לא הייתה בנו טיפת כעס. וזה גם בזכות אמא שנשאה בעול וגידלה אותנו".

הייתה תקופה שבה ניסתה המשפחה בכל זאת להתאחד ולגור יחד בפריז, אבל הילדים לא אהבו את עיר האורות. "היה גשם וקר. לא היו לנו חברים ואף אחד לא ירד למטה לשחק. אבא כתב שהמרד היחיד שהצליח נגדו, הוא המרד שעשו ילדיו. חזרנו לישראל עם אמא, והיא חילקה את זמנה בינינו לבין אבא. כשהיא נסעה לפריז, אני נדדתי בין משפחות של חברים וליאיר הייתה אימפריה בבית".

יאיר מספר על יחסים מיוחדים בין אב לבן, שנבעו מהמציאות המשפחתית הבלתי שגרתית. "הרבה שנים התכתבתי איתו וזה היה בעיקר הקשר. כשהוא חזר לארץ הייתי בן 15‑16, ואז נוצרה בינינו ידידות שבין רע צעיר לרע מבוגר. זו הייתה מערכת היחסים בינינו, יותר מאשר בין אב לבן. במשך שנים היינו נפגשים ביום קבוע, רק שנינו, לא חשוב איפה היינו באותו זמן, וזה המשיך הלאה והתקיים גם כשהוא היה ראש ממשלה. היחסים בינינו היו מאוד מיוחדים".

לא נעלב מבגין

בתום עשייה ארוכת שנים במוסד, פרש שמיר ועבר לנהל מפעל למוצרי גומי בכפר סבא.

בשנת 1970 הוא החל לפעול במסגרת חרות והיה לראש מחלקת הארגון של התנועה. עם המהפך הפוליטי בשנת 1977, מינה אותו ראש התנועה, מנחם בגין, לתפקיד יושב ראש הכנסת. הפוליטיקה לא נכנסה הביתה, למעט מקרים חריגים. המינוי הזה היה אחד מהם. "אז התפקיד של יושב ראש הכנסת לא היה כמו היום", רומזת דיאמנט להבנת המשפחה שבגין בעצם ניסה לדחוק את אביהם החוצה. הם ציפו שאביהם יתמנה לשר בממשלה החדשה. "יאיר ואני הגענו הביתה, התעצבנו ואמרנו 'אל תיקח את התפקיד, מה פתאום'. אבל הוא היה יותר חכם משנינו. הוא אמר 'התפקיד הזה יהיה בית ספר בשבילי'. הוא באמת למד ונהנה מאוד מהתפקיד הזה. משם הוא הפך לשר חוץ ואחר כך לראש ממשלה".

כראש ממשלה התמודד שמיר עם מצב כלכלי לא מאוזן, עם מלחמת לבנון וסברה ושתילה, ועידת מדריד שנאלץ להשתתף בה וגם מלחמת המפרץ. הוא חש בכל רגע את כובד האחריות ואף דיבר על כך. כששואלים את ילדיו מה לדעתם היה הכי קשה לאביהם בכל שנות העשייה הציבורית שלו, הם משיבים בלי היסוס: פרשת קו 300. הכותרת הזאת היא כינוי לסערה שהתחוללה בשנות ה‑80, כאשר אנשי שב"כ הרגו מחבלים כפותים שחטפו אוטובוס לצורכי מיקוח. הפרשה חוללה סערה שסחררה את השב"כ ואת צה"ל, את שמיר ואת מערכת המשפט והפרקליטות.

אנשי השב"כ מסרו כמה גרסאות שקריות. אחת מהן הייתה שהרג המחבלים היה בסמכותו וברשותו של ראש הממשלה שמיר. "קו 300 הייתה תקופה מאוד קשה", אומרת דיאמנט. "ראש השב"כ, אברהם שלום, אמר שאבא שלי נתן את ההוראה לירות בהם ואז קמה צעקה בעיתונות. היו מאמרי שטנה נוראיים. כל בוקר הייתי קוראת את העיתון, פותחת את הרדיו, ורואה שכתבו על אבא שלי כאילו הוא מפלצת. זו הייתה תקופה שחורה משחור, שנגמרה רק כשהיועץ המשפטי יוסף חריש קבע חד-משמעית שלא ניתנה הוראה על ידי ראש הממשלה להרוג". יאיר שמיר מוסיף: "מה שהעיק על אבא היה הבגידה. שמישהו קרוב לו, ראש השב"כ, בגד בו. למרות זאת, לטובת מדינת ישראל הוא חנן אותו, כדי שהוא לא יהיה במאסר שנים רבות. והאיש הזה לא התבייש אחרי מות אבי לנסות וללכלך עליו".

מנגד היו בעשייה הציבורית של שמיר גם רגעי שיא, ודיאמנט מסמנת בלי היסוס את פתיחת השערים לעליית יהודי חבר העמים ומבצע שלמה להעלאת יהודי אתיופיה. למען שתי הגלויות האלה פעל שמיר עוד לפני שהיה ראש ממשלה, ונאבק למען העלאת היהודים מהן בחשאי. "אבא מימש את חלומו לראות את היהודים בישראל. הוא תמיד טען שזה לא מספיק וצריך עוד ועוד מהם, גם ממקומות אחרים בעולם".

סוגרת מעגל עם אבא

יצחק שמיר נפטר לפני שלוש וחצי שנים, פחות משנה אחרי פטירת רעייתו שולמית.

אף שהוא סבל מדמנציה, בני משפחתו מאמינים שהוא חש בהיעדרה. כשסיפרו לו שהיא נפטרה, דמעה בצבצה בזווית עינו ומאז החלה הידרדרות גם במצבו. הוא נטמן בחלקת גדולי האומה בהר הרצל.

גלעדה דיאמנט מספרת שאבא חי איתה כל הזמן. לשמיר היה כתב יד מחובר, מאוד אסתטי אבל קשה להבנה. מי שיודעת לפענח אותו היטב היא בתו, ולכן היא קראה וקוראת את כל כתביו והמשפחה הייתה ועודנה פעילה בכל הקשור לתערוכה. עודנו עומדות ודנות על התמונות והחפצים המוצגים בתערוכה, מגיעה לפתע אישה מצוות המרכז ומספרת לתומה שהיא מתמללת עדויות של אנשים על יצחק שמיר ושהיא מאוד מתפעלת מהאיש. כשהיא מסיימת את דבריה, לוחשים לה אנשי המרכז שהרגע היא שוחחה עם בתו של יצחק שמיר. "את בתו? למה לא אמרת שום דבר?" היא חולקת את המבוכה.

לא פשוט להיות בתו של אדם מפורסם, מסבירה דיאמנט. כשפרסמו את מסקנות ועדת כהן שחקרה את מאורעות סברה ושתילה, ושאביה היה בין אלה שהואשמו באחריות להם, היא עזבה את מקום העבודה וירדה לאוטו כדי לשמוע את דברי הוועדה לבדה. כשהוא הפסיד בבחירות 1992 היא לא הלכה לחדר האוכל. בתעודת הזהות שלה, ורק בה, היא שומרת גם על שם הנעורים. אבל מי שיפגוש אותה לא יידע שהיא בתו של. "קשה להיות ילד של. אתה תמיד צריך להיות יותר טוב מטוב, להוכיח שאתה מתקדם בזכות עצמך ולא קידמו אותך כי רצו להתחנף".

גלעדה עבדה במשרד ראש הממשלה במשך 30 שנה, בהחלט מקום שאביה היה נוכח בו. כשפרשה למדה עבודה סוציאלית, והיום היא מתנדבת בתכנית 'רקיע' של גמלאי משרד ראש הממשלה בשיתוף עם עמותת 'טבקה'. המטרה היא העצמת צעירים בני העדה האתיופית שכבר למדו לתואר ראשון או שני ותורמים לחברה, כדי לגבש קבוצה איכותית שתוביל את הקהילה. "זה מאוד מרגש. זו סגירת מעגל עם הפעילות של אבא. הוא העלה אותם לארץ ואני עוזרת לשלב אותם כאן".

לעומת גלעדה, שיכולה להימנע מהסגרת ייחוסה המשפחתי, יאיר לא יכול לומר שהוא בן של מישהו אחר. עם השנים הוא גם נהיה דומה לאביו מבחינה חיצונית, ואנשים עוצרים אותו מדי פעם ברחוב ומספרים לו מה הרגישו כלפי אביו. "מדברים עליו בערגה ובגעגועים. גם אנשים שלא החזיקו בהשקפות העולם שלו, מדברים על האישיות שלו ועל כך שהוא חסר בנוף הפוליטי". שמיר הבן עשה שנים בצבא ואחר כך יצא לעסקים פרטיים. במשך השנים הוא עמד בראשות חברות ציבוריות שונות ועסק בשיקומן. היום, במקביל לעסקיו, הוא משמש בהתנדבות כיו"ר נט"ע - הרכבת הקלה של תל אביב, עוסק בהשמת עולים בעבודה לפי מקצועם ומתנדב במיזמים נוספים.

לשמיר הבן הייתה אפיזודה קצרה מאוד בפוליטיקה. אביו חשב במשך שנים שהתחום הזה מתאים לו. "הוא אף פעם לא אמר לי את זה ישירות, אבל הוא התבטא על כך בכל מיני ראיונות ושלח אליי ידידים שלו לשכנע אותי". יאיר שמיר נכנס לפוליטיקה רק אחרי שאביו נפטר, וכשנוצרה לו הזדמנות "לקפוץ לפוליטיקה עם קיצור דרך ובלי צורך לעשות את כל התהליכים המקובלים". במשך שנתיים ושלושה חודשים הוא שימש כשר החקלאות ופיתוח הכפר. "בתקופה הזאת הבנתי באיזו סביבה אבי חי, והתפלאתי שהוא החזיק מעמד כל כך הרבה שנים". 

התערוכה שמוצגת במרכז מורשת בגין היא צנועה ויבילה. אחרי שתוצג במרכז חצי שנה, היא תנדוד במקומות נוספים ברחבי הארץ כדי להפיץ את הידע והמורשת של האיש. יאיר שמיר היה רוצה שאביו ייזכר כאדם שלם ולא רק כמנהיג נוקשה, "כאחד שהייתה לו תפיסה ציונית-יהודית שלמה, ואת החיוך שלו שהיו בו כל כך הרבה נועם וענווה. שהוא ידע להבליג במלחמת המפרץ ולא להיסחף אחרי הקריאות בכיכרות, ושהיה איש חם ואוהב עם רגשות חמים ביותר. וכמו שהוא אמר, שעשה כל שלאל ידו כל חייו לטובת העם והארץ הזאת".

=========================================================================

מרכז מורשת בגין: עושים כבוד לפוליטיקאי נטול אגו

להרצל מקוב, מנהל מרכז מורשת בגין, יש פינה חמה בלב ליצחק שמיר ולמשפחתו. הוא שימש מנהל לשכת ראש הממשלה שמיר בשנת כהונתו האחרונה, וגם בשנה שלאחר פרישתו.

לפני שנים אחדות, כשילדי משפחת שמיר פינו את בית הוריהם, הם התייעצו איתו מה לעשות עם החומרים הארכיוניים הרבים שהצטברו בביתם. מקוב השיב להם שבינתיים הם יכולים לאחסן אותם במרכז מורשת בגין, ואחר כך להחליט. במרכז המורשת החלו מיד בעבודת קטלוג המסמכים, וארכיון שמיר מצא לו שם משכן קבע.

את התערוכה הוחלט להעמיד במלאות מאה שנים להולדתו של שמיר. "החלטנו שניקח את השנה הזאת וננצל את ההזדמנות לעשות צדק היסטורי עם שמיר. התערוכה היא רק אחד האמצעים. קיימנו ונקיים אירועים, והוצאנו מוסף לזכרו ב'ידיעות אחרונות'".

מה עם ישראל מחמיץ בכך שהוא לא זוכר מספיק את שמיר?

"אני חושב שהמודל של אדם שמסור לערכים ולעקרונות שלו ולא לשררה, זה משהו שחסר בציבוריות הישראלית. שמיר היה המודל האולטימטיבי לזה. הוא היה נטול אגו, גם בהגעה לתפקיד וגם בתפקיד, בדברים הקטנים כמו מי ייכנס ראשון לאולם או באיזה גודל ייכתב השם שלו. פוליטיקאים עושים על זה מלחמות עולם, אותו זה לא עניין". מקוב מסביר שחוסר החשיבות ששמיר העניק ליחסי הציבור בחייו, הם אלה שגם מפריעים ליחסי הציבור ההיסטוריים שלו. "שמיר בחר. הוא אמר 'אם ההיסטוריה תזכור אותי', כלומר אם בכלל. הוא היה מודע לזה".

נדידת התערוכה תלווה באירועי פתיחה ופרסום בכל מקום שאליו תגיע. "אנחנו רוצים שכמה שיותר אנשים ייחשפו לפעילות של שמיר. כשיש מנהיג שלא עושה יחסי ציבור לעצמו, יש חובה לגוף כמו שלנו, שעוסק בהנצחה, לתקן את הפער הזה".