סמוטריץ': לחסל את התקווה הערבית

נאומו המלא של ח"כ סמוטריץ' בכנס ירושלים ה-13: אין שום דרך להתמודד עם ילדה בת 15 שלוקחת סכין ויוצאת לדרכה להרוג יהודי.

בצלאל סמוטריץ' , כ"ט בשבט תשע"ו

סמוטריץ' בכנס ירושלים. היום
סמוטריץ' בכנס ירושלים. היום
צילום: ישראל ברדוגו



טוען....

הגיע זמן הכרעה!

שלוש אגרות שלח יהושע בן-נון ליושבי הארץ על סף כניסתו אליה: הרוצה להשלים ישלים, הרוצה ללכת ילך והרוצה להילחם ילחם.

בבסיס פנייתו של יהושע לאלו שהיו כאן לפנינו עומדת הנחת יסוד קבועה ומוחלטת: אנחנו כאן, זו הארץ שהובטחה לנו ובאנו לנחול אותה.

מכאן והלאה יש כאן מקום להגדרה ולמימוש שאיפות לאומיות של עם אחד בלבד - העם היהודי. זה צודק. זה מוסרי וזה מה שיהיה. זה לא משהו שאפשר להתווכח עליו, לא משהו שפתוח למשא ומתן.

מכאן והלאה נפתחות שלוש אפשרויות ליושבי הארץ, ואין בלתן:

מי שמבקש לחיות כאן תחת השלטון היהודי בנאמנות מוחלטת לו, מבלי לחתור תחת עצם קיומה של המדינה וגם לא תחת זהותה וערכיה היהודיים, מוזמן. אנחנו מכניסי האורחים הגדולים בעולם מאז אברהם אבינו.

הרוצה לילך - זהו מי שלא מסוגל לגנוז את שאיפותיו הלאומיות הטבעיות ומבקש לממש אותן - ילך ויחפש את עתידו באחת ממדינות ערב הרבות הסובבות אותנו.

והרוצה להילחם - זה שאינו מוכן לוותר על שאיפותיו הלאומיות וגם אינו מוכן לממש אותן במקום אחר ובוחר להילחם - ילחם, ובעזרת ה' ננצח אותו.

בעשורים האחרונים, ובעיקר מאז שהחל המשא ומתן שהביא לחתימת הסכמי אוסלו, מדינת ישראל מאמצת גישה הפוכה לחלוטין. במקום להציב את האמת הצודקת שלה על השולחן ולבנות את המציאות סביבה היא מקבלת את האמת של הצד השני, נותנת לה מקום ומפיחה בעם הערבי תקווה וחזון להקמת מדינה ערבית בארץ ישראל.

הטרור של השנים האחרונות הוא תולדה של התקווה הזו, של השאיפה להגשים את החזון הזה - שהשמאל הישראלי, ולמרבה הצער בשנים האחרונות גם מי שעומד בראש מחנה הימין, עמלו וטיפחו כאן בעשרים השנים האחרונות. במשך כל שנות התקווה הללו, ודווקא כשהיא הייתה בשיאה בסמוך לחתימת ההסכמים בתמונה המפורסמת על מדשאת הבית הלבן, עמלו הערבים להגשימה גם בדרך הטרור. בכל השנים הללו היוותה הרשות הפלשתינית חממה לטיפוחה של התקווה הזו על מצע של שקרים, שנאה וחינוך לטרור ולאלימות.

אנחנו ניצבים היום מול דור שלם שגדל על ברכיה של התקווה הזו ועל החלום להיות שהיד כדי להגשימה. אי אפשר להתבונן על המציאות הנוכחית בלי להתבונן באומץ על הסיבות שיצרו אותה.

גל הטרור הנוכחי, שאותו מוביל הדור הצעיר הזה, הוא גלגול נוסף של התקווה הזו, הפעם עם הרבה מאוד זעם ותסכול מחוסר היכולת לממש אותה. חסידי הנסיגות מבקשים להתמקד בייאוש הזה ולתלות בו את התפרצות גל הטרור הנוכחי, תוך התעלמות מוחלטת וצבועה ממה שקדם לו והוליד אותו. זו אסטרטגיה קבועה של השמאל הישראלי - קודם יוצרים מציאות מעוותת, ואז כשהמציאות אכן מסתבכת שואלים אותנו מה האלטרנטיבה ומבקשים להמשיך ולהעמיק את הטעות.

למרבה הצער, גם המערכת הביטחונית שבויה באותה קונספציה. אחת ממשימותיה המרכזיות, כפי שזו הוגדרה לה על ידי הדרג המדיני היא 'שימור האופק המדיני'. במילים פשוטות הכוונה לשימור 'פרטנר', במובחן מהכרעתו. לשימור התקווה של הפרטנר הזה, במובחן מלנצח אותו. כשהמשימה היא לשמר את התקווה אצל הצד השני, לא פלא איפה שההמלצות שמעביר צה"ל לדרג המדיני במענה לכל הידרדרות כוללות הקלות ומחוות נוספות. כשצריך להתמודד עם ייאוש במרחב שבו צריך לשמר את התקווה שבבסיסו אין מנוס מלייצר אשליה לפיה התקווה קרובה למימוש. עוד נסיגה, עוד בניין כח של מנגנוני הביטחון הערבים בדרך למדינה ערבית עצמאית, עוד העברת שטח, עוד אישור תכנית. חבל שהראייה קִצרת-טווח מידי בכדי לקחת בחשבון שכגודל הציפיה כך גודל האכזבה. כגודל התקווה כך גודל התסכול וההתפרצות האלימה שמחכה לנו בשבר הבא.

מי שאשם בגל הטרור הזה הוא לא מי שאיכזב אלא מי שטיפח את התקווה השקרית הזו מלכתחילה. האכזבה היא מחוייבת המציאות. מלכתחילה ברור היה שמדובר בתקווה חסרת סיכוי. צריך היה להיות עיוור כדי לחשוב שאפשר להקים מדינה ערבית בליבה של ארץ ישראל ולחיות איתה בשלום. צריך היה להיות עיוור לערכים ולמציאות כדי לחשוב ששתי התקוות הלאומיות הסותרות זו את זו - זו היהודית וזו הערבית - יכולות לדור בכפיפה אחת. צריך היה להיות עיוור וגאוותן כדי להתעלם מכל מה שנכתב על כך בתורה, נשנה בנביאים, שולש בכתובים ורובע בעשרות ומאות מאמרי חז"ל מאז ועד עתה, לחשוב שאתה חכם יותר ממי שאמר והיה העולם ולפעול בניגוד לטבע האדם והעולם.

והיה עיוורון כזה. ולמרבה הצער הוא עדיין ישנו. והוא ממשיך לשלוט כאן ולהכתיב את הדירקטיבה המדינית של ישראל.

בסופו של דבר השמאל צודק - אין פתרון צבאי לטרור. אין פתרון צבאי שיודע להתמודד עם ילדה נורמטיבית בת 15 שיוצאת מהבית עם סכין מטבח ודוקרת את מי שמזדמן בדרכה. כן, זו הילדה הנורמטיבית היום ברחוב הערבי ביהודה ושומרון. זו הנורמה שם היום - נורמה שעוצבה ומעוצבת בחסותנו ולא פעם במימוננו - ברחוב, ברשת ובמוסדות החינוך הערביים. ולזה אין פתרון צבאי.

זה לא שאין מה לעשות יותר גם במישור הצבאי-הטקטי. יש הרבה. אבל זה לא נעשה כי זה סותר את התפיסה היסודית שמבוססת על טיפוח התקווה. צריך לסגור צירים, לבנות כתרים, לשלול היתרי עבודה, לגבות מחיר כלכלי, להרחיב את ההתנחלויות ולהמחיש שהטרור לא משתלם. אבל בראיה קצרת הרואי המאפיינת את המערכת הביטחונית השבויה עדיין בתפיסת אוסלו כל הצעדים הללו רק יעמיקו את התסכול והייאוש. ואכן, כל עוד התקווה קיימת האכזבה מחוסר היכולת להגשים אותה היא רק עניין של זמן.

רק כאשר התקווה תתחלף ובמקומה תבוא תקווה ראלית יותר, והבנה נכוחה של המציאות, על יתרונותיה וחסרונותיה, יש סיכוי שהטרור יפחת.

רק כאשר מדינת ישראל תשוב ותכריע ציונית-התיישבותית באופן חד וברור ותחזור להניח על השולחן את האמת המוחלטת שלנו לפיה ארץ ישראל שייכת לנו ואנו כאן, נחושים לנצח, הטרור יפחת. לא תהיה לו תכלית וממילא הוא ילך וידעך. השהיד הוא כזה כי הוא מת למען מטרה נעלה. כאשר לא תהיה כזו לא יהיה למען מה למות.

זוהי לוגיקה פשוטה, אבל אחרי עשרות שנים שבהן שידרנו לוגיקה הפוכה לחלוטין וטיפחנו אצל הערבים את חזון המדינה העצמאית שלהם, כאן על חורבותינו, לא יהיה קל לממש אותה. לא קל אבל הכרחי. פשוט כי אין שום דרך אחרת.

לא קל יהיה לשכנע את הערבים שאנחנו רציניים ושבאמת אין שום סיכוי לתקווה שלהם להקים כאן מדינה. לא קל יהיה לשכנע את העולם - ותכף נתייחס בהרחבה לזירה המורכבת הזו. ולבסוף, לא יהיה קל כי שלב הביניים של העצמת התסכול והייאוש עד לחציית סף הייאוש המוחלט מהתקווה הישנה והמרתה בתקווה אחרת, שלב הביניים הזה עלול להיות מלווה בהתפרצות אלימה שנצטרך להתמודד איתה בנחישות ובעוצמה.

אבל אחרי הגל הזה תבוא ההשלמה עם המצב ואז יפתחו הפתחים לתקווה חדשה ברוח האגרות ששלח יהושע בן נון. מי שיבקש תקווה אישית לחיי רווחה טובים יוכל לחתור למימושה כאן בתנאים ברורים של נאמנות מוחלטת ובפרטים שיש עוד ללבנם, מי שיבקש תקווה לאומית יקבל מאיתנו סיוע להגר לאחת ממדינות ערב ומי שיתעקש על האופציה השהידית יקבל אף הוא מאיתנו סיוע להגשמה מהירה של החלום...

הוכחה לכך שזה עובד אפשר לקחת מההבדל בין מה שקרה כאן לאחר מחמת השחרור למה שקרה לאחר מלחמת ששת הימים. נשאל את עצמנו: איזו מפלה היתה קשה יותר מבחינתם של הערבים - זו של 48 או זו של 67?

ברור שזו של תש"ח, רק לה הם קוראים נכבה, שואה, על ניתוץ חזון המדינה הערבית הגדולה ועל חורבן הערים והכפרים וגלי הפליטים שנהרו מכאן החוצה. אז איך זה שערביי ישראל חיו עם זה בהשלמה במשך שנים? התשובה היא פשוטה. בתקופה ההיא העמדה הישראלית היתה ברורה. הכרענו. ניצחנו ולערבים היה ברור שזהו זה. הקמת מדינת ישראל היא עובדה מוגמרת שמי שרוצה להישאר כאן צריך להשלים עם קיומה ולגנוז את שאיפותיו הלאומיות. זה מה שלא קרה עם ערביי יהודה ושומרון אחרי מלחמת ששת הימים. הגמגום וההיסוס של ממשלות ישראל לדורותיהן והנכונות המתמדת לסגת מחבלי המולדת הללו הם שהותירו את התקווה בלבבות והפיחו בה אש.

ברוח אירועי הימים האחרונים צריך להבין שגם אצל ערביי ישראל הציתה הרפיסות שלנו בזירה האיו"שית את התקווה מחדש. הדרישות הלאומניות של ערביי ישראל התעוררו פחות או יותר במקביל לתחילתו של המשא ומתן עם אש"ף. מרגע שאת האמת הצודקת שלנו החליפה אמת יחסית שמכירה גם באמת של הצד השני גם ערביי ישראל לא יכולים לעמוד מן הצד. גם הם החיו מחדש את האמת והתקווה להגדרה לאומית בארץ ישראל. וגם אצלם תחזיר הכרעה חד משמעית ביהודה ושומרון את הגלגל לאחור.

זו הסיבה שמי שמגלגל היום עיניים לנוכח הזדהותם של חברי הכנסת הערבים עם משפחות המחבלים ומבקש לחוקק כל מיני חוקים מוזרים ומיותרים אך בה בעת ממשיך להכריז שהוא חותר להקים מדינה ערבית עובד על עצמו ומזלזל באינטליגנציה של הציבור הישראלי.

ההכרעה האמורה נדרשת בעיקר במישור המעשי, אך גם במישור ההצהרתי. במישור המעשי נדרשת הכרעה התיישבותית.

על ממשלת ישראל להקים מספר ערים גדולות ביהודה ושומרון ולהביא מאות אלפי מתיישבים נוספים. זהו שדר של רצינות שאין למעלה ממנו בכנות כוונתנו.

במישור ההצהרתי על מדינת ישראל להחיל את הריבונות והחוק הישראלי בכל שטחי יהודה ושומרון. שאלת מעמדם של הערבים תושבי האזור היא שאלה כבדה שיש לה מספר חלופות שעלינו לדון בהן, אולם ההכרעה הברורה והתהליך הפסיכולוגי העמוק שהיא תעביר גם את הערבים תשים אותנו במקום אחר בכלל גם ביחס אליה ותאפשר מימוש מגוון פתרונות אפשריים, חלקם כאן וחלקם במדינות אחרות.

בטווח המיידי יש לפרק לאלתר, ממש היום, את הרשות הפלשתינית, שמהווה מעצם קיומה את הבסיס לַתקווה הערבית להקמת מדינה, ולא פחות מכך את בית הגידול והטיפוח של הייאוש והטרור שבעקבותיו. את ניהול החיים האזרחיים יש להעביר לאחריות המנהל האזרחי, שיפעל מול הנהגות מקומיות ועירוניות שיחליפו את שלטון הרשות המושחת ותהיינה כפופות למדינת ישראל.

ומכאן לזירה העולמית. גם כאן אנו שבויים בקונספציה, מסרבים באדיקות להכיר במציאות ונדרשים לחישוב מסלול מחדש. הקונספציה שלנו אומרת שככל שנדבר יותר על מדינה ערבית ונסכים עם העולם על הצורך בהקמתה הלחץ הבינלאומי עלינו יפחת. המציאות שאנו מסרבים להכיר בה היא זו המלמדת שזה עובד ממש הפוך.

קשה לבוא בטענות לארצות הברית ולאירופה על שהן דורשות מאיתנו להתקדם בהקמת מדינה ערבית בשעה שגם אנחנו מודים שזהו הפתרון הנכון, הצודק והמוסרי לסכסוך.

מאז שגם מנהיגי הימין, החל מאריק שרון ז"ל, ולאחריו - להבדיל בין החיים למתים -  בנימין נתניהו, דוגלים ב'חזון' המדינה הפלשתינית, העולם מבין, ובצדק, שבחברה הישראלית קיים קונצנזוס מקצה לקצה לפיו הפתרון לסכסוך הישראלי ערבי בלמעלה ממאה שנות ציונות עובר דרך חלוקת הארץ. מה לנו כי נלין על העולם?! כבר שנים שהצד הערבי מדבר בנרטיב של צדק ומוסר ואנחנו עסוקים בתירוצים של למה כן, אבל לא עכשיו.

אנו נדרשים לחשב מסלול מחדש. אני משוכנע שאם נחזור לדבר על צדק ומוסר, על שייכותנו הדתית, הלאומית וההיסטורית לחבלי המולדת ביהודה ושומרון, על הבלוף שבהקמתו של עם פלשתיני שנולד מלכתחילה רק כתנועת נגד לתנועה הציונית ובמטרה לנשלה מהארץ, ונבהיר שאין שום סיכוי בעולם שתקום כאן מדינה ערבית - ולא רק כי זו התאבדות ביטחונית, אלא גם ובעיקר כי זה לא נכון ולא צודק ולא מוסרי - אני משוכנע שהעולם יישר איתנו קו, גם אם זה ייקח זמן. העולם הוא ברובו דתי ומאמין ובכתביו הדתיים קיימת הזיקה שלנו לחבלי יהודה ושומרון. היום, קשה לצפות מהעולם להיות צדיק יותר מאיתנו. כשנחזור לעצמנו בעניין הזה גם העולם יבוא.

גם במישור הזה המהפך התפיסתי לא יהיה קל. אחרי שנים שבהן העמקנו במו ידינו את המחויבות הבינלאומית שלנו להקמת מדינה ערבית לא יהיה קל לשנות כיוון. אבל גם כאן זה הכרחי.

ומה אם אני לא צודק? האם זה אחראי לקחת את הסיכון של בידוד ונידוי בינלאומי?! התשובה היא שכנראה אין לנו דרך אחרת. כמי שלא מאמין שאי פעם תקום כאן מדינה פלשתינית אני מאמין שהעולם יהיה חייב מתי שהוא לקבל את זה. בשונה ממשחק הבליים-גיים שהתרגלנו לשחק כאן, ושמול הצד הערבי החלש והמסכן אין לנו שום סיכוי לנצח בו, אני סבור שעדיף שזה יבוא כמהלך יזום ואסטרטגי שלנו שיסביר למה זה צודק, מוסרי ונכון.

במבט מעמיק קצת יותר, ההכרעה - שהיא נקודת המפתח של הדברים שלי עד כאן - נשענת על גבי האמונה בקיומן בעולם של אמיתות מוחלטות המיוסדות על אמונת ישראל. אין אמת יחסית שלנו, שניצבת מול האמת היחסית של הצד השני ושצריך ליישב איכשהו בין שתיהן  בפשרה שתושג באמצעות משא ומתן. יש אמת אחת מוחלטת ונכונה, שהיא הבסיס ואין בלתה, ואיתה נדרשים כולם להסתדר. זה, כאמור, הבסיס לגישתו של יהושע בן נון בכניסתו לארץ שאותה אני מבקש לאמץ גם היום.

יסוד האמיתות המוחלטות שלנו באמונה בתורה מן השמים. לעולם יש בורא ומנהיג וייעוד ומגמה, ויש את מה שאנחנו צריכים לעשות בדרך למימושה. וזה לא משהו שאנחנו ממציאים כל בוקר מחדש ומשנים כי מישהו חושב אחרת ומאמין באמת אחרת. זה משהו אלוקי שבא מן השמים ומועבר מאז מדור לדור, במסורת, שכוללת ליבון ומחלוקת, אך גם דרכי הכרעה ברורות, ובעיקר הבחנה ברורה בין מה שהוא לגיטימי במסגרת שבעים פנים לתורה לבין מה שהוא בגדר פנים שלא כהלכה.

את הגישה הבסיסית הזו של אמיתות מוחלטות אנחנו צריכים להעתיק למישורים נוספים. תורת משה - זו שלא תהא מוחלפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו -  היא ורק היא שצריכה לבסס את האמונה בצדקת הדרך ואת רוח הלחימה של חיילי צה"ל ומפקדיו. זה שבחוגי 'הארץ' ובמטה הכללי יש מי שחושבים אחרת לא יכול להוות בשום אופן צידוק להוצאת ענף תודעה יהודית מהרבנות הצבאית. פשוט כי אנחנו צודקים והם טועים. נקודה.

ברור שכשמדובר במחלוקות וויכוחים בתוכנו אנחנו צריכים להסביר ולשכנע, ובדרך כלל לא יכולים ולא רוצים לכפות. אבל גם כאן, הבסיס חייב להיות האמונה בקיומה של אמת אחת שבה אנו מאמינים ובתוקף המוסרי המלא שלנו לחתור למימושה להלכה ולמעשה במדינה היהודית. ככל שנאמין בכך יותר נשדר כך החוצה ונצליח גם לשכנע.

וכן, לפעמים מותר ואפילו חובה להפעיל מנופי לחץ פוליטיים ולהצליח. אם יושג חלילה ניצחון בעניין הזה לעיתון הארץ יהיה זה ניצחון כוחני ולא דמוקרטי שמושג רק באמצעות העובדה שבצה"ל מתקבלות החלטות סמכותיות ולא דמוקרטיות. אל מול הכרעה כוחנית מותר גם לנו להפעיל כח ולבטא את רצונו של רוב העם ובוודאי של רוב הלוחמים והמפקדים שבאים ממקום בריא ומכבד מסורת.

זה נכון גם בהקשר ליחס שלנו ליהודים שאינם אורתודוקסים. היהדות האורתודוקסית היא היהדות הנצחית. נקודה. כל השאר זה לא אמת וממילא זה לא יכול לקבל הכרה ולגיטימציה. אמרתי בשבוע שעבר ואני חוזר ואומר כאן  - אנחנו אוהבים כל יהודי ויהודי בעולם וחשים אחריות לגורלו. מדינת ישראל היא ביתו של העם היהודי כולו וכל יהודי ויהודי אמור להרגיש בה בבית. אבל לעם היהודי יש תורה אחת בלבד והיא שעומדת בבסיס קיומה של המדינה היהודית.

בחרתי להציג את הדברים מעל במה חשובה זו, כי אני מאמין ביכולתו של הציבור שיושב כאן לחולל את השינוי התפיסתי והחשיבתי הזה. אני מאמין בביטחון ובאמונה בצדקת הדרך שהיא נחלתו של הציבור שיושב כאן לסחוף אחריה עוד ועוד אנשים במדינת ישראל, להיות מגדלור שימשוך אליו את עם ישראל כולו. זה משהו שיכול לצמוח רק במקום שבו יש את חוט השדרה שנבנה במקום שבו מחנכים לאמיתות מוחלטות. בשביל להצליח במשימה הזו ולהנהיג אנחנו צריכים להיות אנחנו. מפלגה מאוחדת עם זהות ציונית דתית מובהקת שחיה את אותן אמיתות, מאמינה בהן ומשדרת ביטחון מוחלט החוצה. ללא גמגום וללא פזילה לצרכי בחירות ואלקטורט. ביטחון מוחלט שבא לידי ביטוי בעמידה על שלנו לא רק בעניינים שבקונצנזוס אלא גם, ואולי בעיקר, בדברים שאינם בקונצנזוס. בדברים שבהם נדרשת אותה חשיבה מחודשת, בדברים שבהם נדרשת מנהיגות אחרת.