תיאטרון – הליכה מסוכנת עד הקצה?

דני שטג מתייחס לסכנות שבעבודת השחקן לפני ומאחורי הקלעים. האם 'ההליכה עד הקצה' מובילה לתופעות כדוגמת התלונות נגד משה איבגי?

שמעון כהן , ל' בשבט תשע"ו

דני שטג
דני שטג
צילום: יחצ



טוען....

על רקע פרשת החשדות סביב התנהלותו של השחקן משה איבגי עולה השאלה אם אופי עבודתו של שחקן תיאטרון וקולנוע מחייבת מטבעה "הליכה עד הסוף" על הבמה ומול המצלמות, האם ההכנות האימונים והתרגולים אינם מחייבים היחשפות בעייתית של השחקן והשחקנית, בין מול חבריהם למקצוע ולהפקה ובין אם מול הקהל עצמו.

מתוך השאלות הללו עולה השאלה אם תיאטרון דתי מצליח לייצר את אותם תרגולי משחק נפשיים ומעשיים קשים גם ללא סצנות בעייתיות כפי שמתרחש בתיאטראות אחרים.

את השאלות הללו הצגנו ביומן ערוץ 7 לשחקן המוערך דני שטג המצוי כעת בעיצומה של הפקת 'בולדוזר' בתיאטרון 'אספקלריה' אך בעברו משחק בתיאטרונים המובילים בישראל בהם הקאמרי, הבימה, החאן, באר שבע ועוד, כמו גם סרטים וסדרות טלוויזיה רבות.

בראשית דבריו מבהיר שטג כי כל דבריו אינם נוגעים לעניינו של משה איבגי איתו עבד והיה בקשר מקצועי במשך שנים, "נסענו יחד לניו יורק, בילינו הרבה יחד והשתתפנו בהקמת שח"ם, ארגון שחקני המסך, שהייתי היוזם שלו ואיבגי הצטרף במלוא הכוח. אין לי שום רצון להיות כאן שופט או מישהו שאומר משהו כנגדו".

באשר לסוגיה עצמה מבהיר שטג כי מקצוע המשחק מחייב מהשחקן ומהשחקנית לבצע את מה שהטקסט והבימאי דורשים מהם, גם אם מדובר בסצנה קשה, דרמטית ואף ברוטאלית. עם זאת כאשר מדובר ברצח אין מדובר ברצח של ממש וברור לכולם שמדובר במשחק.

"זו עשייה של אשליה, וזו תורה ומקצוע. זו אגב אחת משבע התורות שירדו מהשמים כך על פי הזוהר – תורת המשחק. לעשות שזה ייראה אמין זה מאוד קשה, להוליך את הקהל לתחושת הכעס עד כדי רצח זו אמנות גדולה וקשה. זו מלאכת מחשבת", אומר שטג הקובע נחרצות כי "הליכה עד הסוף, על בימת התיאטרון אינה קיימת ולכולם ברורים הכללים והמגבלות המתחייבות מההופעה על הבמה.

באשר לתרגולים ולאימונים של שחקן בדרכו להיות שחקן מקצועי, תרגולים בהם קיימת דרישה להיחשפות נפשית וגופנית כזו או אחרת, אומר שטג כי הדברים תלויים בבימאי ובדרך כלל הבימאים מודעים לקושי ולרגישות המתחייבת כאשר הם דורשים תרגול בוטה וקשה, ובתרגולים שכאלה הדברים נעשים בדרך כלל בעדינות ותחת פיקוח.

כשנשאל על ההשוואה בין העבודה בתיאטרון המוגדר כדתי לבין תיאטרון אחר קובע שטג כי אין בעבודה על תפקיד הבדל בין תיאטרון לתיאטרון וכאשר הוא ב'בולדוזר' צועק על חייל המגיע לפנותו מביתו יש בכך אותה חשיפה רגשית המתרחשת גם במקומות אחרים, בהפקות אחרות ובתיאטרונים אחרים. מניסיונו בתיאטרונים המובילים כדוגמת ה'קאמרי' ו'הבימה' תהליך המשחק שווה ודומה. עם זאת "היתרון היחידי של 'אספקלריה' הוא שהוא אינו מפגיש בין בנים לבנות על הבמה", ובכך נמנעת התמודדות מורכבת בתחום זה.

שטג נשאל אם היעדרן של נשים אינו פוגם באותנטיות של ההצגה בעיני הצופה, ולהערכתו לא אמורה להיות כל פגיעה שכן גם בתיאטרונים אחרים ובהפקות אחרות קיימות לא מעט הצגות שכל השחקנים בהן הם גברים או נשים.