התחלה: סיוון תש"ז, פריז. האב ממשפחה יהודית-צרפתית מדורי דורות, והאם ממשפחה יהודית- גרמנית שעברה לצרפת לפני השואה. בזמן השואה סייעו ההורים לילדים יהודים בהשגת זהות מזויפת ובחיזוק רוחני ונאלצו לברוח לשוויץ. בשנות ילדותה, בצרפת המצולקת, עסקו ההורים בשיקום הצעירים היהודים.
דור שני: "השואה הייתה מאוד נוכחת בבית". ההורים אמנם לא שהו במחנות ריכוז, אבל בני משפחה רבים נספו. "אמי חשבה שצריך לדבר על זה. לאמי היו מאות נכדים ונינים, ועל כל ילד שנולד היא אמרה 'זו הנקמה שלי והנחמה שלי'".
משפחה ברוכה: היא הילדה הרביעית מבין 11. "ידענו שמדברים עלינו שיש לנו לוח תורנויות של הילדים בבית, אבל לא הרגשנו יוצאי דופן". הבית תמיד היה שמח ותוסס, ומלא בילדים וחברים, גם של ההורים. "כמנהיגי הדור הצעיר בצרפת, הבית היה מלא אורחים". כשההורים עלו לארץ, הם היו בטוחים שהחברים יבואו אחריהם, "אבל זה לא קרה, עד אחרי מלחמת ששת הימים".
ארצה עלינו: המשפחה עלתה לישראל שנה אחרי קום המדינה, עם חמישה ילדים ואוהל, "ההורים חשבו שלא יהיה לנו איפה לגור". הבית הראשון היה במושב יסודות. האב, שניהל את בית ספר כי"ח בירושלים, היה ישן במיטה מתקפלת במשרד ומגיע הביתה לסופי שבוע. בסופו של דבר מצאה המשפחה בית בשכונת פאג"י בירושלים, "בשטח ההפקר".
שטח הפקר: "היינו הולכים לקטוף כלניות בין חוטי התיל. ירו על הבתים מדי פעם, אבל המציאות לא הייתה מפחידה".
לימודים: 'חורב'. בית ספר מעט אליטיסטי, שהלימודים בו עלו כסף. "ההורים הצטמצמו בשביל הלימודים". זכורה בעיקר תחושת השייכות, מורים נפלאים וחברים טובים. לאחרונה, כשחזרה לירושלים אחרי שנים רבות, חידשה קשר עם החברות מכיתה א'.
תנועת נוער: עזרא. סניף אחד ויחיד בירושלים, שהיה ברחביה. "היינו הולכים שעה ברגל". ההשתייכות לתנועת הנוער היותר קטנה "נתנה לנו גאוות יחידה מאוד גדולה". הצוות היה נהדר ועם המדריך רחמים מלמד כהן נשמר קשר עד היום.
שירות לאומי: קצת בקיבוץ חפץ חיים, שם עסקה בחינוך ו"משם בא הניצוץ של החינוך", וקצת במבוא מודיעים. "אנחנו היינו הגרעין שייסד את היישוב". קשה להאמין, אבל "זה היה אז סוף העולם".
לעוף רחוק: בתום שנת השירות היא נרשמה והתקבלה ללימודי עבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, רק לשנת הלימודים הבאה. "הם לא הסכימו לקבל סטודנטים בגיל 19". החזרה הביתה הייתה בבכי ובמפח נפש, אבל מפגש עם פרופ' בנו גרוס, שהיה מתלמידי הוריה וממייסדי בית הספר עקיבא בשטרסבורג, הביא אותה לטוס לשנה לצרפת, כדי ללמד שם יהדות.
שטרסבורג: בבוקר היא למדה קורס לסטודנטים מכל העולם, שם הושיבו אותה עם השכנים מלבנון, מצרים וסוריה, וגם לימדה את ילדי כיתה ב' תורה. במקביל הדריכה בתנועת הנוער ישורון. "גרתי אצל דודים שלי, בעליית הגג. וכל מי ששמע את זה שאל: מה, בעליית הגג של איב? שאלתי מי זה איב ואז פגשתי אותו והבנתי".
האיש שלה: איב אלחנן היה לבעלה. הוא היה פעיל מאוד בצרפת ואחר כך בארץ. היה לו תואר שני בפיזיקה והוא עבד ב'אלביט' וב'אלישרא', והגיע עד ניהול החברה. לפני ארבע וחצי שנים הם חגגו 50 שנות חברותא, ולא הרבה אחרי זה הוא נפטר בפתאומיות. מי שעזר לה לצאת מהבדידות ומהקושי היו המשפחה וגם חברי הילדות מצרפת, שבמשך כל השנים נשמר איתם קשר הדוק ומיוחד.
השמחה: חמישה ילדים. מיכל היא מורה ב'עמליה' ואם לארבעה, יוני הוא ראש אולפנת 'חן במדבר' בבאר שבע ואב לשבעה, גדי הוא האחראי על החינוך בקיבוץ סעד ואב לארבעה, נעמה אחראית על מספר תחומים מטעם אקי"ם, ואליאב מנהל הכספים בישיבת ההסדר בקריית שמונה ואב לשלושה.
אם המושבות: השניים נישאו בארץ וקבעו את מקומם בפתח תקווה, "הייתה שם קהילה סביב בית כנסת 'מקור חיים' ששימרה את המנהגים והנוסח היקים שהיו חשובים לאיב". הוא שימש גבאי במשך הרבה שנים. "זו הייתה קהילה חמה ומחבקת וקיבלה עולים חדשים מארצות הברית ואנגליה".
אמא של בית: היא בחרה שלא לעבוד בחוץ. "תמיד חשבתי שזה נכון שאמא תישאר בבית עם הילדים הקטנים". במהלך השנים למדה באוניברסיטה הפתוחה היסטוריה ומחשבת ישראל, ובמקביל העבירה שיעורי תורה במסגרות שונות, אירחה אורחים רבים בבית והתנדבה. "היו רגעי תסכול, אבל ידעתי שזה חשוב. כשהילדים גדלו התחלתי לעבוד".
בית התפוצות: "עסקתי הרבה בחקר עשרת השבטים. אהבתי את העובדה שצריך לנבור ולחפש, והכי כיף היה למצוא דברים שלא הרבה יודעים. כמו למשל שרבים מצאצאי עשרת השבטים גרים ביפן".
חוזרים לבית הספר: לאחר תואר שני בטורו קולג' בהיסטוריה וחינוך, היא חזרה להוראה, "דווקא בבית ספר יסודי. אהבתי את הצמא בעיניים ואת הקרקע הבתולה. את מלמדת את הילדים וזה נשאר להם לתמיד". היו לה סטודנטיות רבות שהגיעו לצפות בשיעוריה והיא הפכה למורה מאמנת. מכאן נולדה ההוראה במכללת תלפיות.
תלפיות: לימדה מעט פדגוגיה אבל בעיקר תנ"ך שבא מהבית, מאמא. "כל ארוחת צהריים אמא שלי הייתה מקריאה לנו פרק בתנ"ך. אני המשכתי לעשות את זה עם ילדיי ואחד הבנים הוא חתן תנ"ך".
ארץ הקודש: במשך שש שנים ניהלה את תוכניות ההדרכה במדרשת 'הארץ ומצוותיה' בחפץ חיים, ואחר כך הייתה מספר שנים ב'פארק היהדות' בבני ברק. שניהם עוסקים במצוות התלויות בארץ. בהמשך הקימה חממת שמיטה ברעננה, כשבמקביל שלל עיסוקים נוספים והתנדבות.
התנדבות: ב'ישפה' עם רווקים ורווקות, בפרויקט סטיבן שפילברג להנצחת השואה וב'יד שרה' בתיעוד סיפורי חיים.
הספר הראשון: במשך השנים העבירה שיעורים על דמויות בתנ"ך, וכאחת שהתעניינה מילדות בנשים התנ"כיות, החליטה לעסוק באימהות נסתרות בתנ"ך. "כשאמי סיפרה לנו על אברהם והפסלים, למשל, חשבתי: איפה הייתה אמא של אברהם? מי היא הייתה?" פתאום היא ראתה שהצטבר לה חומר לספר בנושא. היא כתבה בין השאר על האמהות של רחל ורבקה, על אמו של דוד המלך וכן, גם על אמו של אברהם. הספר זכה בפרס של עיריית פתח תקווה ויצא לאור בארבע מהדורות.
הספרים הבאים: הספר הבא כבר הגיע בעצמו ועסק ברעיות בתנ"ך: רעיותיו של דוד המלך, אשתו של הנביא הושע, נעמה אשתו של נח, רעייתו של פוטיפר, אשתו של און בן פלת ועוד. הספר זכה בפרס משרד החינוך "וזה מאוד מחייב". אחרי הנשים האלה הגיע תורן של 'אימהות נסתרות' ו'אחיות נסתרות', שראה אור לאחרונה בהוצאת ספריית בית אל.
נשים נסתרות: "אני רוצה לגלות אותן. פועלן הוא יוצא מן הכלל. בלעדיהן גברים לא היו יכולים לעשות מה שעשו". היא מגדירה את עצמה פמיניסטית, "לא במובן של מי שרוצה לעשות מה שגברים עושים" אלא באמונה בכוחן. "חז"ל אומרים שהחיות של האדם היא מאמו. כל מלך, מציינים את שם אמו וזה לא סתם". לה לא מפריע שהתנ"ך אינו מפרט את פועלן, "אני יודעת שהן שם. הכוח שלהן הוא בזה שלא רואים אותן אבל הן שם".
הספר הבא: יעסוק בכל הנשים שלא נכנסו לאף אחת מהקטגוריות הקודמות, למשל מלכת שבא, מינקת רבקה והשכנות של נעמי, "אני מחפשת להן שם קולע".
רק שאלה: לא אחת היא מקבלת טלפונים להתייעצות על מתן שם כזה או אחר לילדה, ובירור מה טיבה של דמות תנ"כית כזו או אחרת. "התקשרה אליי אמא אחת שכעסה שהבת שלה נתנה לנכדה את השם חמוטל. הרגעתי אותה שהיא הייתה אמם של שלושה מלכים ובעלה היה צדיק גדול, כנראה שגם היא הייתה כזאת".
ירושלים: לפני שנה וחצי החליטה לעשות צעד מהפכני ועזבה את פתח תקווה לאחר ארבעה עשורים וחצי. בירושלים יש לה משפחה וחברים מפעם. היא חשבה שבמשך תקופה לא תעביר שיעורים כי לא מכירים אותה שם, אבל שמה התגלגל מפה לאוזן וכרגע היא מעבירה שיעורים בכמה מסגרות.
אם זה לא היה המסלול: "החיים הובילו אותי". היא לא התכוונה להיות מורה, אבל זה היה ועדיין עיסוקה. "הצלחתי בזה. אני פוגשת תלמידים שמזכירים לי דברים שעשיתי ושאמרתי, ואני מודה לקב"ה שזה היה המסלול שלי".
במגרש הביתי:
בוקר טוב: הולכת לישון בשעה מאוחרת וקמה בלי לחץ בכלל, כשהשעון הביולוגי קורא לקום, "זה הכיף של להיות בפנסיה". מרגע הקימה יש מגוון עיסוקים. רבים מהם סביב לימוד והוראת תורה.
שבת: מעולם לא עשתה שבת לבד, "הילדים לא מסכימים לשמוע על זה בשום אופן". היא מתארחת ומארחת חברים וילדים, "ואם פתאום האורחים לא הגיעו, אפשר להזמין את הנכדים החמודים שגרים מעבר לכביש".
אוכל: יש אהבה לאוכל. היתרון הוא שאין אהבה למתוקים. "תנו לי מלפפון חמוץ, אוכל בשמחה".
עתים לתורה: "מאז שאני בירושלים, כשאני הולכת לשיעור אחד אני מפסידה אחר". היא הולכת לבית אבי-חי, מתן, מרכז מורשת בגין ומקומות נוספים, ואפילו גילתה שיעור בספר שמואל שמצליח לחדש לה, למרות ש"לימדתי את הספר הזה במשך עשר שנים".
פנאי: סרטים והצגות, גם קפה או מסעדה, אירועי תרבות שעיר הבירה מזמנת. לכל המקומות היא הולכת עם אחיות או עם חברות.
מפחיד: "לאבד את הראש, לשכוח. 'ורוח קדשך אל תיקח ממני'".
דמות מופת: מתחברת לדמויות רבות אבל בוחרת ברצפה בת איה, פילגש שאול. "דוד המלך לוקח את שני הבנים שלה ותולה אותם על העץ. היא נשארת לידם במשך כמעט שנה ושומרת על גופותיהם, עד שדוד שומע את זה ומחליט להביא אותם לקבורה. היא לא מוציאה הגה, אבל במעשיה משנה תפיסת עולם והחלטה של מלך".
משאלה: "שה' ייתן לי תמיד כוחות כדי להמשיך להיות בשמחה. זה הבית שבו גדלתי, וכך היה בבית שהקמתי עם אישי. אלה היו בתים מאירים ומשמחים כלפי חוץ ובוודאי כלפי פנים".
כשתהיי גדולה: מאוד שמחה במה שיש ויש לה המון תוכניות גם לפנסיה שנייה ושלישית. למשל ללמוד ארכיאולוגיה וגם להקים עמותה של אנשים שפוגשים ומדברים עם קשישים בודדים. "העולם כל כך נהדר, הלב מתכווץ כשאני חושבת כמה אנשים מרגישים לבד".
ofralax@gmail.com