בשבע מהדורה דיגיטלית

הרב שהקדים את הרצל

ר' עקיבא יוסף שלזינגר, פעל כל ימיו למימוש חזונו המהפכני: גאולת הארץ, השפה וגם הלבוש, על ידי חברת אנשי קודש

יואל יעקובי , כ"ז בניסן תשע"ו

מתיישבים ראשונים בפ"ת, המושבה שעי"ש היה שותף בבניינה.
מתיישבים ראשונים בפ"ת, המושבה שעי"ש היה שותף בבניינה.
צילום: באדיבות הארכיון לתולדות פ"ת ע"ש עודד ירקוני

"הסבא של הציונות והסבא של נטורי קרתא", כך הכתיר אותו ההיסטוריון ושר החינוך השני בן-ציון דינור.

בכותרת זו יש הרבה יותר מקורטוב של אמת, המעיד על דמותו המורכבת של ר' עקיבא יוסף שלזינגר, שהיה קנאי גדול גם לשמירת טהרתה של היהדות המסורתית וגם ליישוב ארץ ישראל. המורכבות הלא כל כך מקובלת הזאת היא אולי הסיבה לכך שאישיותו, החשובה כל כך מבחינה היסטורית, נותרה נשכחת ובלתי מוכרת לרוב הציבור כיום.

התינוק שחי בנס

ר' עקיבא יוסף שלזינגר (להלן עי"ש) נולד בה' בכסלו תקצ"ח (1837) בפרסבורג, בירת התורה של הונגריה. אביו ר' יחיאל היה תלמידו של החת"ם סופר, ותלמיד חכם גדול בזכות עצמו. בקיץ, כשראש הישיבה בפרסבורג לא היה בעיר, היה ר' יחיאל מחליף אותו באמירת השיעור בפני התלמידים. פרנסתו של ר' יחיאל הייתה בחכירת שטחים חקלאיים, ככל הנראה בסיוע כספי של חותנו, שהתאמץ מאוד שחתנו הגדול בתורה לא יפנה לשררת הרבנות. ר' יחיאל היה מנצל את היכרותו הבלתי אמצעית עם העולם החקלאי ומסביר הלכה למעשה סוגיות שונות בהלכות זרעים. הידע החקלאי עבר גם לבן, שלימים ידע לנצל אותו לטובת בדיקת התאמת אדמות להתיישבות חקלאית בארץ ישראל.

למרות שר' עי"ש עצמו לא זכה ללמוד אצל החת"ם סופר, הרי שדמותו ליוותה אותו מלידתו. בהקדמה לספרו 'ברית עולם בתרא' הוא מספר על כך שאמו גיטל הקשתה בלידתה ארבעה ימים עד שנולד. כדי שלא להפריע לחת"ם סופר בשנתו, הגיע הסב רק בבוקר לבשר על לידת התינוק שהתרחשה בחצות הלילה. החת"ם סופר הוכיחו על כך שלא בישר לו את הבשורה מיד. "כמה היה מחיה אותי בזה", אמר לו, "כי לא הנחתי עצמי על מיטתי עד עתה כל הלילה מרוב הצער". הלידה הייתה במלקחיים, ובתחילה זרקו את התינוק לארץ כי היו בטוחים שהוא מת בלידתו.

המוהל בברית היה, כמובן, החת"ם סופר, שהיה גם הסנדק וגם נתן לתינוק את שמו הראשון על שם חותנו של החת"ם סופר, ר' עקיבא איגר, שבאותו שבוע נודע על פטירתו. אחר סעודת הברית בירך הרב את אבי הבן, ורמז שבוודאי שהרך הנולד יהיה אדם גדול, שהרי אין הקב"ה עושה נס (בכך שהחיה את התינוק) לחינם. גם את משפחת האם הכיר החת"ם סופר היטב. הוא העיד על סבו מצד אמו, ר' יוסף לוצאטו (שממנו שמו השני), שהוא אחד מל"ו צדיקים, כשהוא מוסיף "ואין דרכי לגזם".

בשל החוקים החדשים שחלו על היהודים בהונגריה, הוכרח הנער עי"ש לבקר בבית הספר הממשלתי. בספרו הוא רומז על כך שהיה במוסד כזה וניצל ממנו.

בגיל 11 נבחן הנער אצל ר' אברהם שמואל בנימין סופר, בעל ה'כתב סופר', בנו וממלא מקומו של החת"ם סופר, והתקבל מיד לישיבתו. אחרי בר המצווה גלה למקום תורה ללמוד אצל ר' חיים סופר בעל 'מחנה חיים', אצל המהר"ם שיק ואצל ר' שלמה קווטש. כשנפטר האחרון חזר עי"ש לישיבתו של ה'כתב סופר', שם למד בחברותא עם מי שעתיד להיות השלישי ברבני פרסבורג משושלת 'סופר', ר' שמחה בונים, בנו של ראש הישיבה.

באותה תקופה החלו לזרום אל העילוי הצעיר הצעות נישואין שרווחה כלכלית בצדן, אולם הוא בחר להשתדך דווקא עם ליבא, בתו של ר' הלל ליכטנשטיין, אז רבה של סיקס שבהונגריה, מי שנודע כאחד מראשי הקנאים שברבני הונגריה הלוחמים במתקני הדת. החותן וחתנו הפכו לשותפים מלאים, הן במלחמת החורמה שהכריזו על הרפורמה ובניסיון לאגד את הקהילות הנאמנות לתורה בטהרתה בארץ מולדתם, והן ביוזמותיו של החתן ליישוב הארץ. לימים הקשרים ביניהם התהדקו כשר' הלל נשא לאישה את אחותו של ר' עי"ש.

כשר' הלל עבר לכהן כרב העיר קולומיה שבגליציה, הוא רצה למנות במקומו כרב את חתנו. הלה התנגד לכך, והסכים רק לכהן כדיין תחת מרותו של חמיו בקולומיה. בספרו 'בית יוסף החדש', אחרי שהוא מאריך להסביר את הבעייתיות שבכתיבת גיטין, הוא מוצא צורך לנמק כיצד הוא עצמו עסק בכך כשהיה דיין בקולומיה. לדבריו, היה זה אחרי שלמד מסכת גיטין וחידש בה, וגם אז הסכים לקבל את עול הדיינות רק אחרי שחותנו קיבל עליו את אחריות ההוראה. בכל ספק היה ר' עי"ש נועץ בחותנו, וכל גט היה מובא לפניו, מלבד ההתייעצות עם שאר חברי בית הדין. ובכל זאת הוא מסכם: "וחסדי ה' כי לא תמנו, בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. ברוך ה' כי ברחתי מן הרועים, כי ברחתי מן הרבנות ומן השלטנות, יהי שם ה' מבורך". למרות שסירב להורות הוראה, חרג ממנהגו בשאלות שנגעו לענייני טהרה. הוא נימק זאת בכך שהחשש שאישה תדחה את טהרתה אפילו ביום אחד, גורם לו להסכים לקבל עליו אחריות במקרים כאלה.

בשנת תרכ"ב (1862) הוציא ר' עי"ש את 'צוואת משה', צוואתו של החת"ם סופר אותה גילה בין כתביו אחרי שהייתה גנוזה במשך 17 שנה. בצוואה מדובר בעיקר על הזהירות ממתקני הדת ומכל שינוי בענייני הדת ולימוד התורה. הצוואה פונה בעיקר אל צאצאי החת"ם סופר, אולם ר' עי"ש ראה בה הדרכה לכלל ישראל. אחרי ספרים קטני כמות, 'נער עיברי' ו'אל העדרים' (האחרון ביידיש), נגד לימוד חוכמות חיצוניות וחיקוי נימוסי הגויים, יצא לאור ספרו 'לב העיברי' (עיבר"י בראשי תיבות: עקיבא יוסף בן רבי יחיאל) שפרסם את שמו בעם ישראל, והוא אף קרוי על שמו "בעל לב העיברי". ספר זה בנוי כפירוש על צוואת החת"ם סופר, בו מאריך המחבר על כל משפט בצוואה, והוא נתפס כאחד מספרי היסוד במאבק בתנועות ההשכלה והרפורמה. הספר נדפס במהדורות רבות, כולל מהדורה שהודפסה במחנות העקורים בגרמניה שאחרי השואה, כשמונים שנה לאחר ההדפסה הראשונה.

הספר 'לב העיברי' נפוץ מאוד ברחבי אירופה, ואף הצליח לחדור היטב לרוסיה, שם הייתה אסורה הפצתו בשל חוקי הצנזורה. הספר הצליח להניא תלמידי ישיבות, בהם גם כאלה שהפכו לימים להיות מראשי עולם התורה, מכוונתם לעבור וללמוד באוניברסיטה. 'לב העיברי' סייע כנראה לאחד את הכוחות האורתודוקסיים בהונגריה, ושנה מאוחר יותר התכנסו שבעים מראשי הרבנים האורתודוקסים בהונגריה בעיר מילוביץ' והוציאו פסק בית דין שנועד לגדור גדרים נגד שינויי הרפורמים.

"יש לי כלה אחרת"

למרות שהיה אז אב לחמישה ילדים, החליט ר' עי"ש בשנת תר"ל (1870) להתפטר ממשרתו כדיין בקולומיה ולעלות ארצה. הוא מספר כי היה זה בעקבות חלומות שהחלו לפקוד אותו בעניין. רבני האזור התחננו לפניו שלא ייסע בגלל השפעתו הרבה על הציבור בחו"ל, ואף הציעו לו משרת רבנות מתוך הנחה שהדבר ישכנע אותו להישאר. כשראה רבה של סיגט שר' עי"ש עומד על דעתו, הוא פרסם כי מי שמסייע לר' עי"ש לעלות לארץ ישראל נחשב כמחזיק עוברי עבירה. במקום אחר שבו ניתן אז לר' עי"ש כתב רבנות, הוא ענה: "כבר כתבתי תנאים עם כלה אחרת, היא ארץ ישראל, אשר לא אוכל לביישה".

בחודש מנחם אב הגיע ר' עי"ש ליפו ובשבת נחמו כבר היה בירושלים. שם שכר דירה על יד הר הבית, באזור שכונת המוגרבים (רחבת הכותל של היום), ושם קבע את בית מדרשו.

אחת הסיבות לעלייתו ארצה הייתה המחשבה כי בארץ ישראל ניתן יהיה לבסס יישוב שההשפעות השליליות של ההשכלה לא יפגעו בו, בעיקר מכיוון שלא קיימת בו החובה לבקר בבית ספר ממשלתי. כשהחלו ניסיונות שונים להקים בירושלים בתי ספר מודרניים המושפעים מההשכלה האירופית, היה ר' עי"ש מראשי הלוחמים בהם, ואף הוציא על כך ספר בשם 'קול נהי מציון'.

שלוש שנים אחרי עלייתו ארצה הוציא ר' עי"ש ספר חדש בשם 'חברה מעל"ה (=מחזירי עטרה ליושנה)'. את הספר הזה הפיץ חותנו ר' הלל בחו"ל. בספר החדש פורס ר' עי"ש תוכנית מהפכנית. שמונה שנים לפני העלייה הראשונה שהובלה על ידי חובבי ציון, ו‑23 שנה לפני הופעת 'מדינת היהודים' של הרצל, מציע ההונגרי הקנאי הקמת התאגדות עברית שאחת ממטרותיה המרכזיות היא גאולת הארץ.

המטרה של ר' עי"ש היא הקמת 'כולל העברים'. 'כולל' בתקופה ההיא הוא כינוי לארגון גג של יוצאי אזור מסוים, שהיה אחראי לאיסוף וחלוקת כספי החלוקה לחברי הכולל. ר' עי"ש מעוניין לשבור את המוסכמות. את ה'כולל' שלו הוא לא בונה סביב ארץ מוצא משותפת. הוא מעוניין לאגד בכולל החדש כל יהודי שנאמן לתורה מכל מוצא שהוא, ספרדי ואשכנזי. אפילו כאלה שבפועל, מצד אונס הפרנסה או מסיבות אחרות, אינם נוהגים לגמרי כדרישות ההלכה, הוא מוצא לנכון לקרב. הוא מזהיר שאסור באיסור חמור לוותר על קוצו של יו"ד כדי לקרב יהודים, אך במקביל מקדים את החזון אי"ש ביובל שנים ומשתמש כלפי יהודים שהתרחקו במונח ההלכתי "תינוקות שנשבו". לאנשים כאלה, שבלבם מסכימים עם רעיונות הכולל אך מעשיהם בשלב זה אינם כאלה, הוא פותח את השער להצטרף לארגון. הוא שואף לארגן את חברי הכולל בשיטה חצי צבאית סביב י"ב שבטים המחולקים לשרי אלפים, מאות, חמישים ועשרות.

בכך לא תמו חידושיו של ר' עי"ש. את בעלי התפקידים הוא מציע לבחור בבחירות דמוקרטיות. הוא מציע גם שקיפות מלאה של הנהגת הכולל, שתשלח דין וחשבון על כל פעולותיה הכלכליות לכל חברי הכולל.

אחרי תוכנית לימודים של לימוד מקרא משנה וגמרא לילדי הכולל, הוא תובע ללמד במקביל ללימודי הגמרא בגיל מבוגר גם לימודי מלאכה, כשהמלמד הוא ישראל שומר מצוות, תוך זהירות מתערובת בנים ובנות.

כבר בסוף ספרו המפורסם 'לב העיברי' חלק א', הוא מאריך לדבר על חשיבות לימוד המלאכה. על נושא זה עתיד ר' עי"ש לזעוק גם בספריו הבאים. הוא כותב על כך שהמציאות שבה האב מקיים את המצווה ללמד את בנו תורה אך אינו מקפיד ללמדו מלאכה גורמת לקלקולים רבים בעבודת ה', ביניהם לכך שלימוד התורה הופך בשלב מסוים קרדום לחפור בו, כי הלומד מחפש את פרנסתו מהלימוד בהעדר אפשרות אחרת.

כדוגמה לבעייתיות הגדולה של מי שאינו עוסק במלאכה הוא מביא בספרו 'חברה מעל"ה' לא אחר מאשר את עצמו: "ויודע איש בעצמו כמה מניעות מעבודת ה' יש לי על ידי שאני נצרך לבריות, וכמה נצטערתי על זה, ועשיתי כמה מיני תחבולות לפרנס את עצמי מיגיע כפיי, ועד עתה לא עלתה בידי בעוונותיי הרבים". תפילתו בעניין הועילה, לדבריו, רק לכך שלא ייהנה מדברי תורה, אך לא לכך שיתפרנס לגמרי מיגיע כפיו. הוא יוצא בחריפות נגד מי שמחנך את בניו מלכתחילה לחיות על הצדקה.

אחת המלאכות החדשות שמציע ר' עי"ש היא החקלאות, בפרט זו שבארץ ישראל. גם בכך הולך ר' עי"ש לאורו של מורה דרכו החת"ם סופר, שראה בעבודת האדמה בארץ ישראל מצווה. את גאולת הארץ ויישובה הוא מציע לממן באמצעות הקמת חברת מניות ואמצעים נוספים. כדי שפגעי מזג האוויר לא יהפכו את החקלאות ללא כדאית, הוא מציע הקמת חברות ביטוח.

לאורך כל כתביו מדבר ר' עי"ש על חשיבות השמירה על השפה, "שלא שינו את לשונם". הוא אינו מסתפק בדיבור ביידיש, אלא חותר לשימוש בלשון הקודש, לפחות בכינוסי כולל העברים ובשבתות, ובכך הוא מקדים את בן יהודה לפחות בעשור. גם על הלבוש הוא אינו מוותר, והוא מבקש לחקור מהו הלבוש העברי המקורי ששימש את אבות אבותינו, לפני שהושפעו מסגנונות הלבוש הזרים, ולהחזיר אותו לשימוש.

למעלה משלושים שנה לפני הופעתם של ארגוני השמירה 'בר גיורא' ו'השומר', מציע ר' עי"ש כי השמירה על מקומות היישוב היהודיים תיעשה באמצעות שירות מילואים, שבו יתחלפו בכל פרק זמן השומרים. חיל הרגלים ייקרא 'שומריאל', ואילו החיילים הרוכבים על סוסים ייקראו 'לוחמיאל'.

יישוב הארץ וקיבוץ גלויות יהיו, לדעתו, לפני קץ הימין. הגאולה תהיה בדרך הטבע, בלי אותות ומופתים ולא בכדי. המטרה היא לגרום לכך שרק מבקשי האמת יצטרפו למהלך, ואילו אלו שהוא מכנה ה"ערב רב", שלא האמת מעניינת אותם, והם מתפעלים ממופתים ומעושר גשמי שיש גם למשיחי שקר, לא ייקחו בו חלק.

את אחת המורכבויות המעניינות בנפשו של המחבר, מוצאים אנו באחד מהסבריו מדוע ב'כולל העברים' יהיו רק אנשים מבני עשרים עד חמישים, ולא מבוגרים יותר. לדבריו, בדורנו שעליו נאמר "'ותהי האמת נעדרת', אם גדול אחד אומר דבר – הכול כרוכים אחריו וביטלו דעתם". השמעת דעה אחרת נחשבת בעיניהם לעזות פנים כלפי הגדול, ומציאות זו יוצרת בעיה של חנופה. כדי להגיע לאמת מעוניין ר' עי"ש שאנשים יהיו חופשיים להביע את עמדתם ללא חשש. יחד עם זאת, ר' עי"ש עצמו העריץ צדיקים, ולמרות שלא גדל בין חסידים היה קשור לגדוליהם והאמין בכוחם. כך גם היה קשור מאוד לגדולי המקובלים הספרדים של ישיבת בית אל, מהם הרבה ללמוד את תורת הנסתר. בכלל היה ר' עי"ש נוהג בחסידות ובפרישות גדולים בתחומים שונים. הוא, למשל, סירב בכל תוקף להצטלם, כך שאין בידינו תמונה שלו.

"חתני הרחיק לכת עם האמת"

נכדו, ר' הלל שלזינגר, מציין כי סבו היה איש אשר רוח אלוקים בו שראה את הנולד, "ומכל תוכניותיו ליישוב הארץ לא נפל צרור ארצה, וכולם נתגשמו בימינו זה אחר זה, אבל לצערנו לא על ידי שלומי אמוני ישראל נתגשמו כל אלה". אחת הסיבות לכך היא המלחמה שניהלו נגדו ממוני כולל אונגארן – שומרי החומות.

בסמוך לפרסום החוברת החל ר' עי"ש ליישם את הצעותיו. הוא הקים חברה שעסקה בתורה, תפילה וגמילות חסדים. לאחר שעברו את הארץ הלוך ושוב, כולל סיור בעבר הירדן, כדי למצוא אתרי התיישבות מתאימים, נמצא אתר מתאים ליד מוצא הסמוכה לירושלים, ואף נמצאו נדיבים שיתמכו בעניין. אלא שהדבר לא מצא חן בעיני ממונה כולל אונגארן, כנראה בגלל חשש שהדבר יפגע בהכנסות הכולל. כששמע ר' עי"ש שאיימו על מי שישתתף עמו שלא יקבל כספי חלוקה, החליט לסגת מתוכניתו.

בסמוך לביטול תוכנית ההתיישבות הזאת, פרסם ר' עי"ש את ספרו 'בית יוסף החדש'. בספר זה הוא דן באריכות במעמדם ההלכתי של הרפורמים, על גטיהם ועל הבעייתיות שבאימוץ שמות נוכריים לעניין הגט. בנוסף לכך, מנסה שם ר' עי"ש למצוא פתח היתר לגברים צעירים שעלו מרוסיה מפחד הגיוס לצבא שם, ושנשותיהם לא רצו לבוא בעקבותיהם, לשאת אישה שנייה. הוא מזכיר חששות הלכתיים ברורים, כמו חשש מהרהורי עבירה, הידרדרות בענייני צניעות וביטול מצוות פרייה ורבייה. אחת הסיבות שהוא מזכיר כדי להקל בעניין, היא טענתו שחרם דרבנו גרשום לעניין נשיאת שתי נשים (ולא לעניינים אחרים) נקבע מלכתחילה רק עד סוף האלף החמישי לבריאה. הנימוק לכך מעניין, ומאפיין את השקפתו הגאולית. לדבריו, ימות המשיח הם באלף השישי, ומכיוון שחז"ל אומרים שאין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף, הרי שאיסור נשיאת שתי נשים עלול למנוע הולדת ילדים כמו במקרה של העולים הללו מרוסיה, מה שעלול לעכב את ביאת המשיח.

חידושו המוגבל של ר' עי"ש, שזכה להסכמתם של כמה מגדולי הדור, היה עובר בשלום אלמלא לא היה יוצא בחריפות נגד ממוני הכולל שהפריעו לו ביוזמותיו, וכן מחדלים נוספים שייחס להם, בהקדמתו לספר. הוא מאשים את הממונים שהם נוגעים בדברים שהם ממונים עליהם, ולמרות שהציע להם דרך לפתור בעיית נגיעות זו, הדבר לא נעשה.

התגובות לא איחרו להגיע. לחו"ל נשלחו קונטרסים נגד חיבורו של ר' עי"ש, תוך שהוא מואשם בכך שרצה לבטל את חרם דרבנו גרשום לגמרי. גדולי חו"ל לא רצו להתערב במחלוקת בארץ, וניסו להביא לבירור מסודר של העובדות, דבר שלא צלח בידם, לטענת ר' עי"ש בגלל התנגדות הממונים. גם חותנו שכאב את הרדיפות נגדו לא התערב בגלוי, ולאחר שוך הרדיפות התבטא כי חתנו "עשה שגיאה בהרחיקו לכת עם האמת". האדמו"ר מסדיגורה הורה לחסידו בירושלים ר' ניסן ב"ק לדאוג לשמירה סביב ר' עי"ש, מה שמנע פגיעה פיזית בו. ממוני הכולל הכריחו כל חבר שבא לקבל את דמי החלוקה לחתום על כתב פלסתר נגד ר' עי"ש. שניים לא הסכימו לחתום למרות המחיר הכבד: ר' יהושע שטמפפר, לימים ממייסדי פתח תקווה, ור' מנחם מאניש שיינברגר, שצעק: "העמידו צלם על השולחן וציוו להשתחוות לו". בתגובה נמנעה ממנו החלוקה למשך יותר משנה.

כדי לקדם את יוזמותיו, הצליח ר' עי"ש לעניין את משה מונטיפיורי ואת הברון הצדיק ר' שמעון וולף רוטשילד, חותנו של הברון אדמונד דה-רוטשילד.

במקביל למאבקים מבית, לא פסק ר' עי"ש מניסיונותיו לרכוש אדמה חקלאית בארץ. בשלב מסוים נודע כי עומדת למכירה נחלה גדולה באזור חברון. הוא השתתף עם ר' אליהו מאני רבה של חברון ועם ר' דוד גוטמן מעולי הונגריה, שאף הוא נמנה לימים על מייסדי פתח תקווה, אולם לאכזבתם הם לא הצליחו בקנייה.

עם הקמת פתח תקווה פנו אליו המייסדים וביקשו שישתתף עמם. ר' עי"ש קבע להם תקנות בענייני חינוך, צניעות, שבת ושאר ענייני הדת. הנחלה חולקה למאה חלקים ור' עי"ש קנה על שם חותנו עשרה אחוזים מהנחלה. יש לציין כי בספרי תולדותיו לא ברור האם ר' עי"ש היה שותף לעלייה הראשונה לאם המושבות או לעלייה השנייה, חודשים אחדים מאוחר יותר, ונראה כי המדובר בעלייה השנייה. ערב העלייה לקרקע כמה מהחברים התענו, וביום העלייה הנהיג ר' עי"ש לומר הושענות.

פתח תקווה בימים ההם הייתה התיישבות של היישוב הישן בלבד. ר' עי"ש מתאר כיצד בחצות יום שישי הגיעו החברים לטבול בירקון לכבוד שבת, והדבר היה מלווה בשירות ותשבחות. כך הייתה גם השבת מלאה בלימוד תורה ואמירת תהילים. העלאת התרומות והמעשרות לירושלים בפעם הראשונה הייתה חגיגית במיוחד. ר' עי"ש העלה עשרה גמלים טעונים תרומות ומעשרות לכהנים, ללווים, ולעניים שקיבלו את מעשרותיהם במאה שערים. השמירה סביב המושבה בוצעה על ידי המתיישבים, כשאחד מהם היה ר' עי"ש.

תוכניתם של ר' עי"ש וחותנו ר' הלל הייתה ליישב על אדמתם בפתח תקווה תלמידי חכמים שיחיו בצורת הסכמי יששכר וזבולון. אולם לאחר פטירת ר' הלל מכרה הנהגת כולל אונגארן את הנחלה לדאבון לבו של ר' עי"ש, שציפה שממנה יחל יישוב ארץ ישראל בדרך התורה.

בשני עניינים הלכתיים מפורסמים נוספים נקט ר' עי"ש עמדה חריגה. הראשון הוא התכלת שחידש האדמו"ר מראדזין, שבה תמך מאוד. השני הוא הכרעתו שבראש השנה שחל בשבת אפשר לתקוע בירושלים גם בזמן הזה, והוא הציע שבראש השנה תרמ"ב (1881) שחל בשבת יתכנסו בתי הדין של כל העדות בבית הכנסת על שם רבן יוחנן בן זכאי ויתקעו בשופר. הקונטרס שפרסם בעניין עורר סערה גדולה, ובפועל בגלל חוסר ההסכמה של רבים מהרבנים הוא תקע בשופר בצנעה, ובשנים הבאות נמנע מכך לחלוטין.

בשנותיו האחרון ידע ר' עי"ש שלווה. אויביו השלימו איתו, ואחד מראשי מתנגדיו, ר' יוסף חיים זוננפלד, אף השתדך איתו. בימיו האחרונים אמר: "הרבי כאן", כשכוונתו לחת"ם סופר שלאור תורתו חי כל ימיו. הוא נפטר בשבת א' באייר תרפ"ב (1922). בלווייתו הספיד אותו הרב זוננפלד, שאחר שאמר דברי מחילה הוסיף: "לא הבנו אותו". על שמו היישוב בני עי"ש מדרום לגדרה.

לאחר פטירתו פורסם אודותיו בעיתון 'הארץ' שהוא נפגש עם הרצל בביקורו בירושלים. מיד אחר כך הכחישו בני משפחתו את הדבר. מי צודק? קשה לדעת, אך מה שברור הוא כי למרות הדמיון בין התוכניות של השניים, תוכניתו של ר' עי"ש ראתה את גאולת ישראל כחלק ממהלך כולל שמטרתו גילוי מלכות ה' בעולם.

תודה לרב יוסי (עקיבא יוסף) שריד, בן משפחתו של ר' עקיבא יוסף שלזינגר, וליעקב טבגר על עזרתם בהכנת הכתבה