חוסר הדיוק מפיל אותנו

ראש ישיבת תורת החיים, הרב שמואל טל, משיב לשאלות אקטואליות וחושף את המניעים שהובילו לשינוי השקפתו בכל הקשור למדינה והציונות.

מערכת "קרוב אליך" , כ"ז בניסן תשע"ו

הרב שמואל טל
הרב שמואל טל
צילום: יח''צ

מה זו המדינה הזו - אתחלתא דגאולה? חושך כפול ומכופל? ערב רב? קרו פה תהליכים שונים, קיבוץ גלויות, הקמת המדינה, מלחמות מלוות בניסים, מה המשמעות של התהליך הזה שעובר על עם ישראל? מתלוות לזה, במקרה או שלא במקרה, תופעות כמו התחלנות וניתוק מאמונה ומשמירת תורה ומצוות של חלקים גדולים מעם ישראל, ובמיוחד של אלו הדומיננטיים בתהליכים הנ"ל, איך זה מסתדר?

בפתח דברי ברצוני לומר שהדברים כפי שאני רואה אותם, שונים מהאופן שמקובל לראות בציבור הדתי לאומי. כמובן שלקורא ישנה הבחירה עד כמה לפתוח את עצמו כדי לבחון את הטענות המובאות כאן, אל מול הנטיה הטבעית להישאר בתפיסה שהוא נוקט בה.

בחסדי ה' הגדולים, אנחנו נמצאים בעיצומו של תהליך גאולה שהתחיל כבר לפני כמאתיים ארבעים שנה שנה בעליית תלמידי הבעל־שם־טוב ותלמידי הגר"א וכל הבאים אחריהם. ואנחנו יכולים לראות בעינינו את תהליך קיבוץ הגלויות, הפרחת ארץ ישראל ובניינה והשבת התורה והשכינה לארץ קודשינו.

מהותו של תהליך הגאולה הוא החיבור המחודש בין הרעיה לדודה, דהיינו, השראת השכינה וגילוי מלכות ה' על עם ישראל בארץ ישראל.

כפי המבואר בספרים הקדושים, בתהליך המופלא הזה אמורים להתחזק במקביל כוחות שליליים שתפקידם יהיה להפריע לכך, והם ילכו ויתחזקו ושליטתם תגדל, ויווצר בכך מבחן אמונה גדול והתמודדות גדולה שיידרשו מכוחות הקדושה, וההצלחה בהתמודדות הזאת היא זו שתעצים ותקדם את תהליך הגאולה יותר ויותר.

כל מאורע וכל מציאות שמקדמים את התהליך של גילוי מלכותו עלינו הם נדבכים חיוביים בתהליך הגאולה ומחזקים את כוחות הקדושה. כל מאורע או מציאות שמפריעים להשראת השכינה ולחיבור הרעיה עם דודה, הם גורמים שליליים שצריך להתגבר עליהם.

הקמת המדינה היא אירוע משמעותי ביותר בתהליך הגאולה. יש בה הרבה צדדים חיוביים שעיקרם הוא היכולת להעצים את התהליך ולקדם אותו מבלי להיות תלוי בחסדי האומות. אבל יש בה גם הרבה צדדים שליליים.

לא היה בכל תולדות ישראל אף צורר שהצליח לגרום למאות אלפי יהודים לעזוב את דתם כמו שהצליחו ראש הממשלה הראשון וחבר מרעיו. לא היו אף פעם אימפריות של כפירה וטומאה בישראל כדמותן של האוניברסיטאות והתקשורת הממלכתית בישראל שמפיצות כל כך הרבה כפירה וטומאה בחסות ומכוח המדינה. לא היה מזמן בית שני מציאות שהנהגת עם ישראל ושליטתה על יראי ה' ונאמני התורה מסורה בידי כופרים ומרשיעי ברית.

אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד (חולין ס' ע"ב). משמעות הדברים היא שבניגוד לתחומים אחרים שבהם יכולים להיות שותפים גורמים שונים ואף מנוגדים, במלכות והנהגה יש רק כתר אחד ורק מלך אחד. ואפילו אם מלך אחד רוצה לקדם כמה ענינים שמתאימים בחלקם לרצונו של המלך השני, הוא לא יכול לשמש כמלך בשותפות עם המלך השני.

המלכות החילונית הנוכחית שונה במהותה ממלכות ה' ובתחומים רבים היא אף אויבת לה, ולכן היא אינה יכולה לשמש בשותפות עם מלכות ה'. אי אפשר לראות בה ביטוי להשבת מלכות ה' על עמו ישראל, ולכן אין לחגוג על הקמתה.

כמו שאין לחגוג על הקמת הנציבות הבריטית במקומה של המלכות התורכית, אף שהיא היתה טובה ממנה והועילה יותר לתהליך הגאולה; כך אין לחגוג על הקמת המדינה הנוכחית, אף שהיא יותר טובה ומועילה מהשלטון הבריטי. וכשם שהנציב הבריטי הרברט סמואל היה יהודי, ובכל זאת לא חגגנו על עלייתו לשלטון, כיון שהוא ייצג מלכות אחרת; כך אין לחגוג על עלייתו לשלטון של ראש ממשלה יהודי אחר, כיון שהוא מייצג מלכות אחרת שאינה מלכות ה'.

לענ"ד, העובדה שחלק גדול מהציבור הדתי אינו רואה סתירה בין המלכויות היא הסיבה העיקרית למפולת הנוראה ולשבר המחריד שקורה לציבור היקר הזה. האחוזים המבהילים של עוזבי הדת ושל הדתיים לייט (שזהו שם מכובס למשומדים לתיאבון) נובעת מהפסיחה על שתי הסעיפים הללו.

אם נער מתחנך לכך שהמלכות הזאת היא עצמה נדבך במלכות ה', אזי גם החינוך והתרבות וגיבורי התרבות של המלכות הזאת, מהוים נר לרגליו, וכך הוא גדל בבלבול ובניגודי ערכים. כל הערכים ובעיקר ערכי הצניעות נעשים מעורבבים אף הם וממזגים בקרבם קדושה וטומאה גם יחד (החצאית וכיסוי הראש קצת מתאימים למלכות ה' וקצת מתאימים למלכות דקליפה...).

מצד שני כמובן שצריך לחגוג ולהודות על התקדמות תהליך הגאולה שהולך ומתעצם לנגד עינינו. אין דבר יותר חשוב ונפלא בעולם כולו מהתקדמות תהליך הגאולה, ואין שמחה גדולה מהשמחה בשוב ה' שבות עמו.

אנחנו בחרנו לבטא את השמחה הזאת ולהודות ולשבח את ה' על חידוש פניו המאירים אלינו דוקא ביום ירושלים, שבו עשה לנו ה' הטוב נסים גלויים ועצומים, ויש בו חיוב גמור של הודאה על הצלה ממוות לחיים, ושאין לו זיקה ישירה להקמת המלכות הזאת.

עד לגירוש מגוש קטיף הרב היה מהחוגגים את יום העצמאות, מה הרב סבר לפני כן ומה השתנה מאז? התפיסה הקודמת היתה מוטעית? היו מגמות של חילון והרחקה של עם ישראל מתורה ואמונה גם לפני כן, וגם האחיזה הלאומית התרופפה כבר קודם, במה שבא לידי ביטוי בפינוי ימית ובהסכמי אוסלו, איך הרב ראה את התופעות האלו?

כשבאה צרה גדולה לישראל צריך לעשות חשבון נפש נוקב ולבחון את כל המעשים ואת כל התפיסות מחדש. התורה והנביאים וחז"ל וגדולי ישראל מדגישים שאסור להתעלם ולהמשיך כרגיל כשהקדוש ברוך הוא מביא צרה גדולה. את האסון האיום בהחרבת גוש קטיף לא ראיתי רק כתוכנית זדונית של ראש ממשלה זדוני אלא כמסר מאת ה' שבא לעורר ואף לבחון את כל הדרך מחדש.

בגירוש נוכחתי לראות איך המדינה כמדינה גייסה את כל מערכותיה - הממשלה, המשטרה, השב"כ, הצבא, מערכת המשפט, הפרקליטות, התקשורת - והכל כדי לפעול נגד עבדי ה', לגרש עשרת אלפים יהודים מבתיהם, ולהחריב חבל ארץ פורח, בצורה כל-כך מרושעת ומכוערת, עם צביעות ושקרים, עם שחיתות ואיומים, תוך אכזריות וחוסר אנושיות בסיסית.

זה לא היה פעלול ושחיתות של גורם כזה או אחר העומד בפני עצמו. וזה איפשר לי בחסדי ה' להגיע להבנה, שהבשילה אצלי כבר שנים קודם לכן, שהמלכות הזאת בכללותה מיוסדת על בסיס שיש בו ניגוד מובנה ומובהק למלכות ה'.

לצערי, לא ראיתי שנלמד לקח כלשהו מהגירוש האיום הזה. הכל הכל נשאר כפי שהיה. הכית אותם ולא חלו. אני מודה לה' שזיכה אותי ואת מוסדותינו להעיז ולדייק את התפיסות שלנו למרות המחיר העצום ששילמנו על כך.

אז למה לא מאה שערים?

ראשית, אנו מודים לה' הודאה עצומה על ניסיו ונפלאותיו בתהליך הגאולה בדורות האחרונים. אנחנו חוגגים יום שלם המציין את אתחלתא דגאולה, בו אנו עולים לירושלים בהלל ושירה, ומכירים תודה לרבונו של עולם.

שנית, אנחנו סוברים שעלינו להיות שותפים בקידום תהליך הגאולה באיתערותא דלתתא, ושעלינו "לפעול עם אל" בכל הנוגע לתחיית עמנו וארצנו ותהליכי גאולתנו.

שלישית, אנו רואים ערך עליון בהקמת ממלכה שלימה, של תורה ועבודה וחקלאות ותעשיה ומדע ותקשורת וכלכלה וספרות ותרבות וכו', כאשר הכל מונהג ומכוון אך ורק על פי התורה. לא כדיעבד, אלא כבניין התורה וקידוש ה' בחיי עם ישראל בארצו.

רביעית, ישנם הרבה דברים שקשורים לחיי בריאות, איזון, רוחב דעת, אי-עדתיות וקיטלוג, אהבה, ארץ ישראל, אהבת כלל ישראל ודאגה ואחריות כלפיו וכו', שיש להם ספיחים מחיי הגלות, ועלינו לחזור לחיי תורה בריאים של עם ישראל בארצו ובמקומו. דומה כי הציבור ההולך ורב ב"ה של בעלי התשובה, מחפש בדיוק את הנוסחה הזו, אשר נאמנת לתורה ולה' באופן מוחלט בלי שום פשרות וערבוב, אך מתוך פתיחות ובריאות וחיים שלמים ועשירים.

ומה עם גדולי ישראל שסוברים אחרת?

אמת, כי בזמן מתוקן בהיות סנהדרין והוראה אחידה, נדרש כל יחיד לבטל דעתו בפני הפסק האחיד של בית הדין הגדול. אולם לצערנו לא זכינו לסנהדרין והדעות חלוקות בכל ענייני ההלכה. גם בשאלה זו נחלקו גדולי ישראל מן הקצה אל הקצה. וכמדומני שדוקא רוב גדולי ישראל צידדו בדעה שלא לומר הלל ביום העצמאות ולא לחגוג את היום הזה מהסיבות שמנינו לעיל. אם כי אין תוקף הלכתי לרוב מסוג כזה.

וברצוני להודיע בזאת בשער בת רבים שהתייעצתי לפני כן עם מורנו ורבנו הגאון הצדיק הראשון־לציון הרב מרדכי אליהו זצ"ל. והוא זה שיעץ לי לא לומר הלל ולא להוסיף לחגוג. והוא פרשׂ חסותו הקדושה עלינו באותה תקופה ותמך בי ובישיבתנו במסירות גדולה הן לפני הגירוש והן לאחריו, ואף עודד תלמידים להגיע ללמוד בישיבתנו.

אז מה זו גאולה? גילוי שכינה או מדי צבא?

עיקרה של הגאולה הוא גילוי שכינת ה' על עמו ישראל. וזה מתבטא בעיקר בבנין בית המקדש, בחידוש הנבואה, בחידוש הסנהדרין ובהשבת מלכות בית דוד. אבל גילוי מלכות ה' על עמו מתבטא לא פחות בכך שכל מערכות החיים שבונה עם ישראל בארצו מתקיימות ומתפקדות בהתאם לרצון ה' ולמען שמו. ומדי צבא של צבאות בית דוד יהוו חלק מקיום המערכות הללו. הם יפעלו רק על פי ההלכה, בצניעות ועל פי ערכי המוסר של התורה.

וגם היום כל מה שמועיל לחיזוק אחיזת ישראל בארצו ושמירתו והגנתו על פי ערכי התורה מסייע במישרין או בעקיפין לקידום תהליך הגאולה. אבל אם הצבא אינו פועל כך, אז המדים שלו מאבדים את קדושתם.

יש משהו שיכול לגרום לכך שהרב ישנה שוב את שיטתו?

אם מישהו ישכנע אותי שאני טועה.

המשיח אמר לבעל־שם־טוב שהוא יבוא לכשיפוצו מעיינותיו חוצה, איפה זה נכנס בתהליך הזה?

עיקר העיקרים של קללת הגלות הוא לא רק המקום הפיזי, אלא בעיקר הסתר פני ה' והריחוק ממנו. אינו דומה בן שאביו הוציאו מביתו והולך בחושך בלי קרן אור, לבן שאביו כבר קרא לו ומחזיר אותו הביתה. במצב הגלות עבודת ה' לובשת פנים הרבה יותר קודרות ומלאות יראה.

אולם ככל שהגאולה מתקרבת, ה' קורא לנו אליו ומסביר לנו פנים. כל עבודת ה' מקבלת פנים חדשות של הארה, נעם והתמתקות, והקשר איתו חוזר להיות קשר טבעי כבן לאביו. זו בדיוק הבשורה והמהפכה של החסידות.

לכן החסידות היא ממש המבוא לתהליך העצום של שיבת ישראל לארצו, לניסים הגדולים ולתהליך התשובה המופלא. ובאמת, גם מצד הניסיונות של הדור האחרון, נדמה שאין אפשרות לצלוח אותם ולהחזיק איתנים בקדושה, מבלי הקשר החי, הבוער והישיר אל ה' יתברך, שתורת החסידות מלמדת אותנו.

בחיי היום יום שלי, איזו משמעות יש להשקפה בנושא הזה על עבודת ה' היום יומית שלי?

כפי שאמרתי לעיל, יש לבירור הזה משמעות עצומה המתבטאת בתופעות ה"נשירה" וה"לייט" אשר מגיעים לאחוזים מבהילים, וגם מהבתים הטובים ביותר. כדי שלא נגיע לידי כך יש צורך בשתי הנקודות העולות מהדברים דלעיל:

לראות שה' גואל אותנו, משיב אותנו אליו, הולך ומנחם אותנו. ומתוך כך לעבוד אותו מתוך אהבה, אמון, שייכות, מתיקות ובריאות. להתחזק מאוד מאוד בבירור בין המלכות דקדושה ובין המלכות דקליפה, בין הטמא ובין הטהור; להיות מאוד מדויקים מה אמת ומה שקר, מה מותר ומה אסור, מה נכון ומה לא נכון.

כאשר אדם חי בבלבול, יצר הרע מפיל אותו בקלות. אסור לנו לוותר על ערכי הצניעות והקדושה ולהכנע בזה לנורמות החילוניות. אסור לנו להישמע ל"חכמים" המזלזלים בתורה ובחז"ל תוך כדי אימוץ הנורמות הכפרניות של התרבות החילונית.

עלינו להבין שאנו נמצאים בעיצומה של מלחמת תרבות קשה ביותר ועלינו לגייס את כל כוחותינו כדי להחזיק באמת בלא פשרות, מתוך גאות ה' ואמונה שלימה שרק לאור התורה הקדושה ניתן למצוא את כל הפתרונות ולגאול את החיים על כל מערכותיהם.

ומהי המשימה הכללית בעבודת ה' שצריך לקחת בשביל להתקדם לקראת הגאולה השלמה?

נראה שכיום המשימה מספר אחת שעל כולנו להירתם אליה היא קירוב רחוקים והחזרה בתשובה של אחינו האהובים כל בית ישראל. זאת ביחד עם בניית אלטרנטיבות של חיים שלמים מתוך תורה, לכל הדברים הנעשים שלא כדרך התורה, ובעזרת ה' גם מהלך זה יוכל להוביל להשבת לב בנים על אבותם.

המשימות הללו לא יכולות להתקיים מבלי שכל אחד ואחת מאיתנו יתקשר יותר ויותר בקשר אמיץ, חי ואוהב לדבקות בה', בתורתו ובעבודתו. ככל שרוח ה' תפעם בנו יותר ונהיה דבוקים בה' ובתורתו יותר, כך נוכל להקרין את השראת השכינה לנו, לכל הסובבים אותו ולכל בית ישראל.  

-----

הדברים המלאים יפורסמו השבת בעיתון "קרוב אליך''