בשבע מהדורה דיגיטלית

עניין אישי והפעם עם דב קלמנוביץ

בן 59. תושב ירושלים. נשוי לעדינה ואב לשישה. המשנה לראש העיר ירושלים וראש ארגון 'זוכרים'

רבקי גולדפינגר , ב' באייר תשע"ו

דב קלמנוביץ
דב קלמנוביץ
צילום: מרים צחי

התחלה: לפני 59 שנים. הבכור מתוך שני בנים.

ירושלמי בדם: דור שביעי בירושלים. קרוי על שם תלמידו של הבעל שם טוב, רבי דב בער ממזריטש, המגיד ממזריטש, "כי לילה לפני שנולדתי סבא שלי חלם עליו".

הורים: האב יוסף ז"ל "גדל במאה שערים והיחיד במשפחה שהפך בנערותו לציוני-דתי". שימש אחראי על המועצות הדתיות במשרד הדתות. האם שושנה ז"ל הייתה מזכירה מיתולוגית בתיכון הדתי לבנות אוולינה דה רוטשילד.

ילד טוב ירושלים: מתאר ילדות ירושלמית שמחה טרום עידן הטלוויזיה, המחשב והפייסבוק. "חזרנו מבית הספר, עשינו שיעורי בית ואחר כך כולנו נפגשנו בחצר". גדל בטלביה, "שכונה מעורבת, חילונים ודתיים. יחד שיחקנו במשחקי כדור, תופסת או גולות בהמון פתיחות ואחדות".

בית ספר: בוגר בית הספר היסודי ממ"ד 'דוגמא לבנים'. היה חניך בסניף בני עקיבא ירושלים-מרכז. "צעדנו יחד ברגל לסניף, לא משנה איזה מזג אוויר היה. הסניף תרם רבות לעיצוב האישיות שלי".

ישיבה תיכונית: למד בישיבת בנ"ע נתיב מאיר. "זו הייתה הישיבה באותה תקופה. ראש הישיבה הרב אריה בינה היה מאוד מעורה בחיי התלמידים ודמות שהשפיעה עלינו מאוד".

גושניק: בהמשך פנה ללמוד בישיבת ההסדר הר עציון שבאלון שבות. "בזמנו ללכת לגוש עציון נחשב למעשה חלוצי. הישיבה הייתה בתחילת דרכה. הייתי בן המחזור השביעי של הישיבה, והעיקר: ראשי הישיבה היו מרשימים ביותר בעיניי".

הרב עמיטל: עוד שנים רבות לאחר סיום לימודיו הקפיד לשמור על קשר אישי עם הרב עמיטל זצ"ל. "למרות חילוקי הדעות הפוליטיים, הקפדתי לפקוד את ביתו ברגלים יחד עם המשפחה שלי. כשנפצעתי הוא היה בנסיעה בבלגיה. הוא קיצר את הביקור ונסע ישירות אליי לבית החולים".

צבא: שירת בשריון כמפקד טנק. "התגייסתי אחרי מלחמת יום הכיפורים. שירַתי בסיני וחזרנו הביתה רק לעתים רחוקות". 

מכה מהצריח: בתום אחד האימונים עמד על הטנק כאשר איש צוות בתוך הטנק לא הבחין בו וסובב את הצריח. "הקנה של התותח פגע בי, והוטחתי בעוצמה לארץ. מהמכה זזה לי חוליה בגב".

רבנות: בעקבות הפציעה בגבו השלים את שירותו ברבנות הצבאית. "הייתי אחראי על מבצעים להכנה לפסח ולימים הנוראים בכל רחבי יהודה ושומרון".

כלכלה: בוגר לימודי חשבונות וכלכלה באוניברסיטת בר-אילן. "חצי יום למדתי כלכלה, וחצי יום בכולל". הוסמך כרואה חשבון. בשנה הרביעית החל התמחות במשרד רואי חשבון בתל אביב.

החצי השני: בגיל 26 נישא לעדינה, אז סטודנטית ללימודי מתמטיקה. כזוג צעיר גרו בבני ברק, בסמיכות לאוניברסיטה. בסיום הלימודים עברו לירושלים. "רק בזכות אשתי אני חי. אחרי הפיגוע היא נלחמה מול הצוות הרפואי, שלא האמין שאני בכלל אחיה ואשתקם. הכול זה רק ממנה".

הנקמה: לאחר הפציעה האנושה בפיגוע הביאו לעולם עוד שלושה ילדים. "זו הנקמה שלי. אותו נער ערבי מחבל שזרק עליי בקבוק תבערה רצה לקטוע חיים של יהודי אחד, ואני נקמתי ונולדו לי עוד שלושה ילדים".

הנחת: הבן הבכור אריאל הוא דוקטורנט למשפטים. אלישיב מהנדס תחבורה ומוריה אדריכלית. שלושת הילדים שנולדו לאחר הפיגוע הם שאר ישוב, הנדסאי בניין, רינתיה הסטודנטית, ואחרונה חביבה אוריה, בת שירות לאומי. ונכדים? "לא סופר, בלי עין הרע".

בית-אל: כזוג צעיר עברו מירושלים ליישוב בית-אל. "מצאנו מסגרת חברתית וחינוכית שמתאימה לנו ולילדים". גרו ביישוב שש שנים. 

בקבוק מתנפץ: הוא עבד במשרד רואי חשבון בירושלים, ובהמשך הקים עסק עצמאי משלו. ואז זה קרה. בסוף יום עבודה שגרתי שב לביתו. תוך כדי נסיעה, סמוך לכפר אל-בירה, דקות ספורות מביתו, הושלך בקבוק תבערה לעבר רכבו. הבקבוק התנפץ והרכב החל לבעור במהירות.

הרכב בוער: "עוד הספקתי לראות אותו עם הבקבוק ביד, ואז בבת אחת הכול בער". בעת שניסה לחלץ את עצמו מהאש הבחין שחגורת הבטיחות בוערת. בלי היסוס הכניס את ידו הימנית אל תוך האש והצליח לפתוח את החגורה. בדיעבד התברר כי מעוצמת האש איבד את אצבעות ידו.

מצב אנוש: נחוש להינצל, הצליח לזנק בשארית כוחותיו מהרכב הבוער ופעל בניסיון לכבות את גופו הבוער. לבית החולים הובהל במצב קריטי. הצוות הרפואי היה פסימי. "יש איזו נוסחה שקובעת סיכויי הישרדות. הנוסחה מתבססת על גיל ואחוזי פציעה. הייתי בן 31 כש‑75 אחוזים מחלקי הגוף היו פגועים בכוויות בדרגה שלוש. מבחינת הצוות לא היה לי סיכוי לשרוד".

השיקום: בתחילה אושפז במחלקת טיפול נמרץ. בהמשך הועבר למחלקת הכוויות, והיה בבידוד מוחלט. "היו ייסורי תופת וקשיים תפקודיים לא קטנים". עד היום זוכר את זעקות הכאב בהחלפת התחבושות, את הפצעים הפתוחים, המוגלות ועשרות הניתוחים וההשתלות. בהמשך הועבר למחלקת שיקום, לטיפול ארוך ומייסר.

הנדר: כששכב בבית החולים בא לבקרו חברו יעקב (כצל'ה) כ"ץ, שנפצע קשות במלחמת יום הכיפורים. "הוא סיפר לי איך בימים הקשים נדר להקדיש את זמנו למען הכלל. באותו רגע נדרתי שאם אצליח לצאת מזה - אקדיש את חיי למען עם ישראל".

פעיל ציבורי: "החלטתי שאעשה הכול בשביל לחזור למעגל החיים ויהי מה". ואכן, אט אט חזר לעבודה במשרדו. במקביל, נכנס לפעילות ציבורית במזכירות יישובו בית-אל. בין השאר שימש יו"ר בית-אל ב', נציג היישוב וחבר במליאת המועצה האזורית מטה בנימין וחבר הנהלת המועצה.

הניצחון: "אני מוגדר בעל 286 (!) אחוזי נכות, ולמרות זאת מצליח לנהל אורח חיים פעיל ואינטנסיבי. אני מתפקד כמעט כרגיל. לחזור למעגל החיים - זה הניצחון שלי".

חיים במתנה: אמנם על פי גילו הביולוגי הוא יחגוג בקרוב יום הולדת שישים, אבל מדי שנה בתאריך י"ב בשבט, היום שבו נפצע אנושות בפיגוע, הוא חוגג את הולדתו מחדש. "אני היום בן 28. באותו יום קיבלתי את החיים שלי במתנה".

הכרה בנפגעים: ייסד את ארגון נפגעי פעולות האיבה. במסגרת הארגון פעל לשינויי חקיקה בכנסת והשוואת מעמדם של נפגעי פעולות הטרור למעמדם של נפגעי וחללי צה"ל. בנוסף לכך, פעל למען הכללתם של נפגעי וחללי פעולות האיבה ביום הזיכרון הרשמי לחללי מערכות ישראל.

הרובע: בהמשך, כיהן כיו"ר הדירקטוריון של החברה הממשלתית לשיקום ופיתוח הרובע היהודי. "דאגתי לשחזור ובנייה מחדש של בית הכנסת החורבה". עוד פעל לחידוש מוזיאון הבית השרוף. "בשבילי הרובע הוא מבט אל העבר, וסמל לעתיד שלנו פה בירושלים".

לא לייאוש: לפני למעלה מעשור חש כי יש להתחבר ליום הזיכרון בדרך שונה מהמקובל בישראל. "לא אהבתי שכל היום הזה נסוב סביב בכי ומספד ואנחות כמה קשה לנו. חשבתי שצריך להתייחס ליום הזה בפרספקטיבה של נצח, כשכולנו יחד משלבים ידיים ומביעים תקווה לעתיד".

מתחיל בקטן: וממחשבות למעשים: לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הצליח להרים אירוע ראשון באולם קטן בבית ציוני אמריקה. ישראל פרנס שהתחבר לרעיון התנדב להופיע. "לשמחתי, אנשים מילאו את האולם". ומאז, משנה לשנה הלך וגדל האירוע, הן בתהודה שיצר והן בכמות המשתתפים.

'זוכרים': לצורך ארגון האירועים הקים את ארגון 'זוכרים', שיוזם ומפיק את האירוע המרכזי ביום הזיכרון בבריכת הסולטן בירושלים. האירוע זוכה להשתתפות של אלפים רבים ומשודר למאות אלפי בני אדם. "ברוך ה', זכינו לשנות את השיח בישראל".

גבורת המשפחות: השנה, בעקבות גל הטרור האחרון, מוקדש האירוע לסיפורן של משפחות החללים וגבורתן. "אנחנו מבקשים לשים את הזרקור על משפחות החללים והגבורה האדירה שלהן לדבוק בחיים ולהמשיך קדימה". האירוע שודר במלואו בערוץ 2, ברשת ב' של קול ישראל, באינטרנט ובפייסבוק.

ירושלים: כיום מכהן כמשנה לראש העיר ירושלים. הוא אמנם בעל שורשים עמוקים בעיר הקודש, אך טוען כי לא הכירה כפי שלמד מקרוב בפעילותו בשנתיים האחרונות. "זו עיר מורכבת ונפיצה בקנה מידה בינלאומי, אבל גם אהובה והכי יפה בעולם".

אם זה לא היה המסלול: "לא קבעתי שום מסלול. המסלול שלי הוא לקדש שם שמיים בכל דרך שהקב"ה יאפשר לי".

ובמגרש הביתי:

הבוקר שלי: משכים קום בסביבות חמש בבוקר, מתפלל שחרית ומקפיד ללמוד אחרי התפילה. אוכל משהו קטן, בעיקר ירקות, ויאללה לעבודה. את יומו מקדיש לעבודה במשרדו לראיית חשבון, למשימות ציבוריות, כמו הטיפול במשפחות שכולות ופצועים ולפעילותו בעיריית ירושלים. לישון הולך אחר חצות. ארבע פעמים בשבוע יוצא להליכה לילית סובב שכונת רמות ופעם בשבוע לשחייה בבית הלוחם.

דיסק ברכב: נהנה ממוזיקה חסידית וישראלית, "בעיקר שירים עבריים נוסטלגיים וקלאסיים".

השבת שלי: "אין כמו השבת, הרבה משפחה, קהילה ולימוד". בשבת נהנה מהניתוק מטרדות ימות החול. "איזו שלווה, מנוחה והמון ילדים ונכדים".

מאכל אהוב: המטבח מבחינתו מחוץ לתחום. "אני לא יודע לבשל". בשבתות ובחגים מתענג ממעשה ידיה של רעייתו עדינה. "רק האוכל של אשתי, הכי טעים והכי בריא שבעולם".

אחזקת הבית: "לצערי, גם כשאני מנסה לעזור, אומרים לי שזה לא יעיל". משתדל לעזור במה שאפשר, ומלאכה אחת נותרה תחת אחריותו הבלעדית - סידור נרות השבת.

דמות מופת: הרב יהודה עמיטל זצ"ל. "ניצול שואה, אוד מוצל מאש שהקים אימפריה רוחנית והשאיר חותם תורני ודרך ייחודית בחינוך. התנהג אליי כמחנך וכאבא".

מפחיד אותי: "איך אומרים? מי שמאמין לא מפחד. אני מאמין בה' ומקבל החלטות אישיות וציבוריות שכל מטרתן היא רק לקדש שם שמיים".

משאלה: "שייבנה כבר בית המקדש, התכלית והסוף לחבלי הגאולה, ושאותם חבלים יתקצרו ולא יכאיבו".

כשאהיה גדול: "שאזכה להגדיל שם ה' בעולם".

rivki@besheva.co.il