כמידי שנה מתעורר בתקופה זו פולמוס בנושא המורכב של היחס למדינה והיחס ליום העצמאות. אכן, הנושא מורכב.
נראה לי שכל מי שיאמר שהוא שחור או לבן, חוטא לאמת. אנו אכן בתקופה מבלבלת, אשר מוגדרת כבר על ידי דניאל (פ"ח) כתקופת "ערב בוקר". אור וחושך משמשים בערבוביה. לכן ראוי לכולנו לכבד ולאהוב את כל הדעות הנאמרות כדרכה של תורה, גם אם חושבים אחרת מדעתנו בסוגיה.
אחת הדוגמאות החזקות ליכולת לחלוק מתוך כבוד ואהבה, נלמדת מהסיפור המפורסם על ויכוח ר' יהודה, ר' יוסי ור' שמעון בר יוחאי. מעניין שסיפור זה מסופר תמיד ביום ל"ג בעומר, עם תום מיתת התלמידים שלא נהגו כבוד זה בתורתו של זה. נתאר לעצמנו את ר' שמעון שומע את דברי ר' יהודה המשבח את מעשיהם של הרומאים.
הרי הם אלו אשר החריבו את בית המקדש, הרגו מאות אלפי יהודים באכזריות, גזרו גזירות שמד, ואף סרקו את בשרו של רבו במסרקות של ברזל!!! אך הוא אינו מכנה את ר' יהודה בכל מיני כינויי גנאי או מחרים אותו, אלא עונה לו את דעתו הנחרצת באופן ענייני. ו"מימיהם של תלמידי בית שמאי ובית הלל לא נמנעו להשאיל כלים זה לזה או לשאת נשים זו מזו". שנזכה כולנו ללכת בדרך זו!
מי שעקב אחרי הפולמוס שהתפרסם בשבוע האחרון באופן מעמיק, ראה שעיקר השאלה היא ביחס לעצם המדינה. כולם מודים שיש כאן אתחלתא דגאולה ושיש להודות על הנסים ושיש כאן שתי קומות בגאולת "בעיתה". וכולם גם מודים שיש הרבה אור וטוב בתוך כל התהליכים ובתוכם גם במציאות המדינה. כמו כן, השאלה אינה האם מסתכלים על חצי הכוס המלאה או הריקה.
השאלה היא האם אנו רואים את המדינה כמלכות קדושה וחיובית מצד עצמה, ולכן ראוי להודות לה' ביום הקמתה, ולחנך את ילדינו להזדהות עם המדינה. או שהיא מלכות אחרת המחליפה את ה', ולכן הודאה ביום הקמתה מהווה הזדהות עם מלכות זרה זו, ויש לכך גם בעיה מהותית וגם חינוכית.
כמה מן הכותבים בבמה זו ובבמות אחרות טוענים כי אין מושג כזה של מדינת ישראל שאינה יהודית. ברצוני להתייחס לכמה מן המקורות המרכזיים בנושא זה ולדון בהם כדרכה של תורה:
על הפסוק בפרשת משפטים "ונשיא בעמך לא תאור" נאמר במדרשים (ילק"ש רמז שנ"א; מכילתא דר' ישמעאל מס' דכספא, יט): "...אי נשיא, (יכול) כאחאב וחבריו?! - ת"ל: בעמך, לא אמרתי אלא בזמן שהן נוהגין כמנהג עמך". ומובא בגמרא (סנהדרין מז.) וברש"י שם שמטעם זה ביזה חזקיהו המלך את אביו אחז. ור' יהונתן אייבשיץ (תומים, חו"מ, סי' י"ז, ס"ק ג') כתב לגבי הסיפור ששמעון בן שטח ציווה לינאי המלך לעמוד בבית הדין: "ואם כן לא היה שייך כאן כבוד המלך, דקיימא לאן נשיא בעמך לא תאור, בעושה מעשה עמך, וזהו צדוקי, משום הכי אין כאן חלוקת כבוד".
ויסוד זה נפסק להלכה ע"י הגאונים והראשונים. ראשון פסק זאת רב אחאי גאון בספר השאילתות (פרשת בלק, שאילתא קל"ד), וכן בהשגות הרמב"ן לספר המצוות (ל"ת שי"ח), וכן כתב המנחת חינוך (מצוה עא, אות ד'): "עיין ר"מ פ"א ממלכים ה"ד, כיון דלא נתמנה על פי התורה, רק באלימות, אין לו דין נשיא כלל, וגם אפשר דלא הוי עושה מעשה עמך, אם הוא מושל שלא על פי דין תורתינו הקדושה... לדינא נראה לענ"ד אם אינו מושל על פי התורה אינו עובר בלאו הזה, כמו שכתבנו, כן נראה לענ"ד ברור".
ובירושלמי (ביכורים פ"ג ה"ג) מובא שיש להקל אפילו בכבודם של נשיאים כשרים ותלמידי חכמים, אלא שמתמנים מחמת שוחד ממון (ולכאורה בכל שכן לאלו שהם רשעים במעשיהם): "ר' מנא מיקיל לאילין דמיתמניי בכסף (מיקל בכבודן של אלו שמתמנים מחמת שוחד כסף). ר' אימי קרא עליהון: אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם. א"ר יאשיה: וטלית שעליו כמרדעת של חמור. א"ר שיין: זה שהוא מתמני בכסף, אין עומדין מפניו ואין קורין אותו רבי, והטלית שעליו כמרדעת של חמור". וכן פסק הרמב"ם (הלכות סנהדרין פ"ג ה"ח וה"ט): "...אסור לעמוד מפניו, וצוו חכמים להקל אותו ולזלזל בו, ואמרו חכמים שהטלית שמתעטף בה תהי בעיניך כמרדעת של חמור".
הרמב"ם גם כותב במפורש (הל' מלכים פ"א ה"ח): "נביא שהעמיד מלך משאר שבטי ישראל, והיה אותו המלך הולך בדרך התורה והמצווה ונלחם מלחמות ה' - הרי זה מלך וכל מצוות המלכות נוהגות בו". ומכלל הן - אתה שומע לאו: שאם אינו הולך בדרך התורה והמצווה – אינו נקרא מלך ואין מצוות המלכות נוהגות בו. ונראה ברור שהרמב"ם למד זאת מדברי הגמרא (ב"ב ג ע"ב) – "האי לאו מלך הוא". והסכים לזה שם בבא בן בוטא. ומוכח מדברי הרמב"ם שהבין שזהו הדין בכל מלך, ולא רק בהורדוס. וכן כתב הרמב"ם אפילו לגבי מלכי בית דוד ש"לא זכה אלא לכשרים, שנאמר: אם ישמרו בניך בריתי" (שם ה"ז).
ומה שמופיע במדרש על "כבוד מלכות" היינו רק התנהגות חיצונית שמבטאת את ההכרה שהמלכות ניתנה מאת ה', וכפי שמוכח מעצם הדוגמאות שם, שמדובר גם על מלכי גויים הרשעים ביותר. וכן מוכח גם מכורח הסתירה מכל המקורות שלמעלה – מתנ"ך, בבלי וירושלמי, מדרשי הלכה ואגדה, ראשונים ואחרונים – אשר מתירים ואף מצווים להקל ולזלזל במלך שאינו הולך בדרך התורה.
לגבי ההפרזה של אליהו בכבודו של אחאב, כתבו הרלב"ג, האלשיך והמלבי"ם שם, שאליהו כיבד אותו אז כבוד אמיתי משום שבאותה שעה הוא חזר בתשובה, ורצה לעודדו להמשיך בכך ולא לחזור בו בעקבות איזבל. ובאמת נראה שכן מוכח גם מהכתובים. שכן מעט לפני מעמד הר הכרמל אמר אליהו לעובדיהו (מלכים א' יח, ז): "לך אמור לאדניך הנה אליהו", ולא שינס מתניו לרוץ לקראת המלך. אדרבה - הוא התריס כנגד אחאב (שם יח): "לא עכרתי את ישראל, כי אם אתה ובית אביך!", והיכן כבוד המלכות? גם בדבר כרם נבות, כאשר פגש אליהו את אחאב בבואו לכרם, התריס אחאב בפניו: "המצאתני אויבי?", ואליהו ענה לו עזות: "מצאתי! יען התמכרך לעשות הרע בעיני ה'". ואז קילל אותו בכל קללות הנבואה שציווהו ה' לנבא עליו.
וכן רואים לגבי אלישע, שאומר ליהורם (מלכים ב' ג, יד): "חי ה' צ-באות כי לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נושא, אם אביט אליך ואם אראך". במילים אחרות: אלמלא יהושפט הצדיק אתך, לא הייתי מסתכל עליך בכלל! (ואמירה זו לא הייתה בנבואה, שהרי רק אחר כך ביקש שיביאו לו כלי נגינה על מנת שיוכל להתנבא. ומכאן שאין זו "הוראת שעה" אלא צורת ההתנהגות הרגילה כלפי מלך רשע).
באופן כללי ניתן לראות שהנביאים היו תמיד המוכיחים בשער כנגד המלכים הרשעים, קיללו אותם בשליחות ה' והציגו תמיד קו של אנטי-תזה למלכות הרשעה. יתר על כן – הם גם באו בתביעות ובביקורת כלפי צדיקים שניסו להתחבר עם המלכים הרשעים, לפעמים מתוך כוונה באמת טובה, אבל על ידי כך נתנו להם לגיטימציה: "ויצא אל פניו יהוא בן חנני החוזה ויאמר אל המלך יהושפט: הלרשע לעזור ולשנאי ה' תאהב ובזאת עליך קצף מלפני ה'" (דבה"י ב', יט); "ואחרי כן אתחבר יהושפט מלך יהודה עם אחזיה מלך ישראל הוא הרשיע לעשות. ויחברהו עמו לעשות אניות ללכת תרשיש ויעשו אניות בעציון גבר. ויתנבא אליעזר בן דדוהו ממרשה על יהושפט לאמר: כהתחברך עם אחזיהו פרץ ה' את מעשיך וישברו אניות ולא עצרו ללכת אל תרשיש" (שם, כ); "ויקבץ אמציהו את יהודה... וישכור מישראל מאה אלף גבור חיל... ואיש האלוהים בא אליו לאמר: המלך, אל יבא עמך צבא ישראל, כי אין ה' עם ישראל כל בני אפרים... ויאמר אמציהו לאיש האלוהים ומה לעשות למאת הככר אשר נתתי לגדוד ישראל? ויאמר איש האלוהים: יש לה' לתת לך הרבה מזה. ויבדילם אמציהו להגדוד אשר בא אליו מאפרים ללכת למקומם, ויחר אפם מאד ביהודה וישובו למקומם בחרי אף" (שם, כה).
ובסוטה (מא ע"ב) הגמרא מאריכה הרבה להראות כמה חמור הוא שנותנים למישהו תוקף של מלך, למרות שאינו כזה מדין תורה, שכן עוברים בזה על איסור דאורייתא של "חנופה": "וכשהגיע ללא תוכל לתת. תנא משמיה דרבי נתן: באותה שעה נתחייבו שונאי ישראל כלייה, שהחניפו לו לאגריפס... אמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו חנופה - מביא אף לעולם... ולא עוד, אלא שאין תפלתו נשמעת... ואמר ר' אלעזר: כל עדה שיש בה חנופה - לסוף גולה".
כמו כן, גם המקורות על גאולת "בעיתה" שתבוא קמעא קמעא, מציינים שגאולה זו תופיע בדרך של "נחש כרוך על עקבו" – של הנהגה רשעה, אשר מנסה להשתלט על התהליך ולנכס אותו לעצמה, ולהעביר את ישראל על דעתו ועל דעת בוראו. יתר על כן: במקורות מבואר כי התהליך לא יושלם עד שהנהגה זו תכלה, והיא נקראת "מלכות של מינות" ו"מלכות הזלה". נציין רק מקורות אחדים:
"אין בן דוד בא עד שתיהפך כל המלכות למינות... אין בן דוד בא עד שתכלה מלכות הזלה מישראל... אין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח מישראל... אין בן דוד בא עד שיכלו כל שופטים ושוטרים מישראל..." (סנהדרין צז ע"א), "וחזרו אותם ערב רב להיות רועים על ישראל... 'היו צריה לראש'... שהם קשים מהאומות... רשעים שבישראל שהשעה משחקת להם" (זוהר, ספרא דצניעותא דף ב' ע"ב וביאור הגר"א שם). "כי הנה הסתו עבר - השלטון של שאר אומות העולם, 'הגשם חלף הלך לו' - השלטון של הערב רב" (תיקוני זוהר, תיקון שתיתאה תניינא, קמד ע"א), וביאר הגר"א שם: "שהם קשים יותר מהגויים לפי שהם כגשם טורד לישראל ומגרים מדון תמיד בין ישראל לאביהם שבשמים". "היד הרמה המחומשת בהפקרות ודרכי הגויים, באין זכר לקדושת ישראל באמת... העומד להיות נהפך למשחית ולמפלצת, ולסוף גם כן לשנאת ישראל וארץ ישראל, כאשר כבר נוכחנו על פי הניסיון - היד הטמאה הזו תתגבר, אז אין די באר גודל האסון!" (אגרות ראי"ה, ח"א, עמ' קפב).
לסיכום: לענ"ד נראה על פי כלל המקורות, כי עצם העובדה שהיושבים על כסא ההנהגה הם יהודים, לא הופך את המדינה למדינה יהודית. מדינה יהודית היא מדינה שהולכת על פי ערכי היהדות המקוריים. לשלטון אחר אין כל ערך עצמותי, אלא ערך יחסי, לעומת שלטון אחר גרוע יותר. גם מסברא, נראה לי שברור לכל בר דעת, כי לו יצויר שקאפויים יהודים או בולשביקים יהודים היו מושלים עלינו, לא היתה זו מדינה יהודית. לו יצויר שהמדינה היתה מוקמת על ידי הנוצרים הראשונים שהיו יהודים, לא היתה זו מדינה יהודית.
מדוע אין לייחס להנהגה על ידי יהודים משמעות סגולית וקדושה בכל מקרה? לענ"ד יש גם סיבה חינוכית, אך גם סיבה מהותית: ריבונות יהודית שאינה הולכת בדרך התורה באופן מוצהר, בעצם קוראת תיגר על ה' ותורתו, משום שהיא מבקשת להחליפו ולשים עצמה מעליו. ואכן, לא לחינם שומעים אנו פעמים רבות את הדרישה להכריז כי חוק המפקד או חוק בית המשפט או חוקי הכנסת הם מעל חוקי ההלכה. הזהות הזו של המדינה היא לא דבר שולי, אלא לב לבה של יישותה.
היא שמה את עצמה כריבון הגבוה ביותר, לפני כל אמונה אחרת (אגב, דבר זה שווה גם בשמאל וגם בימין). לכן גם כל מגמותיה ומטרותיה הם שונות בתכלית ממטרותיה של היהדות: אין מטרה שתהיה פה ממלכת כהנים וגוי קדוש, אור לגויים, אלא להפך – ללמוד ולהיטמע בדרכיהם; אין מטרה לשוב להר הבית ולבנות את בית המקדש, אלא להפך – להותיר שם לנצח את האיסלאם; אין מטרה שהחינוך יהיה יהודי, אלא להפך – ללמד כפירה ופלורליזם; אין מטרה שהמשפט הקובע במדינת היהודים יהיה משפט התורה, אלא ההפך הגמור – אסור בשום אופן שילכו לפי סדר ערכיה ויאכפו את הלכותיה (מלבד מה שהושג באילוצי קואליציה בססטוס-קוו שגם הולך ומתכרסם כל הזמן); אין מטרה להיוועץ בזקני העם ובחכמי התורה בניהולה, אלא להפך – אסור להם להתערב בהחלטות ובפוליטיקה, אלא להיות אחראים רק על הצרכים הדתיים של קהילותיהם; אין שום הבדל בין זכויות יהודי לערבי, דתיים יכולים לקבל בה זכויות, כמו גם נוצרים ומוסלמים, אבל אסור להם בשום אופן לומר שהם נאמנים לה' ולחוקי התורה לפני חוקי המדינה (!).
ממילא אין כל הפתעה שמערכת הערכים מתדרדרת והולכת, אפילו הערכים הלאומיים והאוניברסליים, והמדינה הופכת ל"משחית ומפלצת" במקרים רבים. ממילא ברור שככל שהציבור הדתי והחרדי מתעצם והולך, כך המדינה מגייסת את כל מערכותיה למלחמה בקדושה. לצערנו ניתן להביא לכך דוגמאות רבות מאוד.
ולכן נראה כי יש להודות לה' על כל טובו, ולהבין שאנו נמצאים במהלך אלוקי אדיר ונשגב בדרך לגאולה השלימה, אך חובה לעשות הפרדה ברורה בין ההודאה לה' לבין זהירות גדולה ממתן איזו שהיא לגיטימציה לרשעה.
כי ה' מוביל את הגאולה גם דרך פריצים, כופרים ומרשיעי ברית, אבל אסור בשום אופן לתת להם לגיטימציה. המהלך האלוקי הוא מפותל, אולם מבחינתנו, כבני אדם, מוטל עלינו לעשות את הבירור הנצרך בין טהור לטמא, בין קדוש לפסול, ולא לחזק את הרשעה ולהגביה קומתה.
בדברים אלו רציתי להשלים את התמונה מצד המקורות, מעבר לכל מה שכבר נטען על הנזק החינוכי של ראית המדינה החילונית כמדינה שלנו.
ואסיים בדברי הפתיחה: לא באנו בשורות אלו לומר שהאמת בוודאות אתנו, אלא לדון בדברים כדרכה של תורה, ולהציע את המקורות כפי ראות עינינו. ואם יתעוררו רבים להתחזק בנאמנות מוחלטת רק למלכות ה', גם אם ימשיכו לחגוג את יום העצמאות, והיה זה שכרנו.