פרופ' מרדכי כסלו
פרופ' מרדכי כסלוצילום: פיית בגינסקי

מתברר שאפשר לזהות במידה מסוימת של ביטחון את שני הזנים המקומיים של חיטה קשה, מזן אחד הכינו את לחם הפנים ומהזן השני את שתי הלחם.

שתי הלחם הובאו לבית המקדש בחג השבועות, כקרבן ראשון של החיטה מהיבול החדש המתיר מיד לאחר החג את השימוש בחיטה חדשה לשאר הקרבנות. זאת, בדומה לקרבן העומר, שמובא בפסח משעורה המבשילה מוקדם יותר, ומתיר לקהל הרחב את השימוש ביבול החדש של חמשת מיני הדגן.

בנוסף, מביאים לבית המקדש כל יום ששי שנים עשר כיכרות של לחם הפנים. ועל שלושת הקרבנות חלה הברכה: "עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש... ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים" (משנה, אבות ה, ה). הבדל ניכר בכושר לשמירת הטריות קיים בין שני מיני הלחם: "לחם הפנים נאכל אין פחות מתשעה [ימים אחר אפייתו] ולא יתר על אחד עשר", לעומת: "שתי הלחם נאכלות אין פחות משנים ולא יתר על שלושה" (משנה, ערכים ב, ב).

הזמן הארוך שלחם הפנים נשאר טרי הוא מיוחד במינו (בבלי, יומא כא, א): "אמר רבי יהושע בן לוי: נס גדול היה נעשה ללחם הפנים – סילוקו כסידורו, שנאמר: 'לשום לחם חום ביום הילקחו'" (שמואל א כא, ז).

רש"י מפרש: "כשמסלקים אותו עדיין הוא חם" – תיאור ציורי ללחם ממש טרי. האם נוכל לזהות על פי התכונה המיוחדת הזאת, אף בתוספת מספר עדויות, את הזן המקומי של החיטה, שממנו הכינו את לחם הפנים? הנחתנו, שרוב זני החיטה המסורתית הגדלים עדיין פה ושם במשק הערבי, מייצגים במידה ניכרת את הזנים שהיו כאן בימי קדם, ושייכים לחיטה קשה (Triticum durum). אבל מידע זה אינו מספק, לחיטה קשה יש עשרות זנים, מהם כשמונה זנים מקומיים ידועים הנבדלים זה מזה במראה השיבולת, בתכונות הקנה והעלים, במראה הגרגיר ובעונת ההבשלה, שהיו נפוצים והותאמו לאזורים השונים של הארץ על ידי ברירה טבעית וממושכת במשך מאות שנים. אכן יש בידינו מעט נתונים נוספים – דברי חז"ל וממצאים ארכאולוגיים, שיכולים לעזור בשחזור הזנים שמהם הכינו את לחם הפנים ואת שתי הלחם.

העובדה שלחם נשאר טרי יותר משבוע נחשבת כמפתיעה, איך קורה שכיכר לחם, שנאפה ללא מחמצת ומשקלו כ-5 ק"ג, נשאר טרי למעלה משבוע, כאשר הוא מונח על מדף ולא במקפיא?! אם מלכתחילה הכיכר היה יבש כמו המצה שלנו, מה הרבותא שהוא נשאר טרי לאחר אחד עשר ימים. תשובה חלקית אבל תורמת הרבה מובאת בספר גידול תבואות, י' קוסטרינסקי, תש"ח, עמ' 137: "הלחם שעשוי מהזן הזה נשמר בטריותו יותר זמן משל יתר הזנים – כ-7 ימים בקיץ ויותר מזה בחורף." שם הזן הזה 'חוֹרני' – בגלל נוכחותו הבולטת בגולן לפני קום המדינה, או 'אטי'. תנובתו הפוטנציאלית של 'חורני' ברוב השנים אינה גבוהה ביותר, אולם יבוליו יציבים אף בשנים של תנאי אקלים קשים. הגרגירים מצטיינים באחוז גבוה של חלבון, ואיכותו מבחינת טיב הלחם נחשבת לטובה ביותר. ומוצריו היו טעימים; לפני מלחמת העולם הראשונה היבול היה נשלח לאיטליה ולצרפת לתעשיית המאקרונים.

אופייני לו שיבולת צפופה מאוד וגרגר קצר, מעוגל וזגוגי. גם זן קרוב ל'חורני' הקרוי 'דאלאיקה', יש גרגיר זגוגי, וערכו בשוק עלה אף על זה של 'אטי'. שמות נוספים של זני חיטה הוזכרו בתנ"ך, כגון: חטים מַכּוֹת (דברי הימים ב ב, ט) מלשון מך – החיטים דחוסות השיבולת שנתן שלמה המלך לכורתי העצים, עבדי חירם בזמן בניית בית המקדש; וכן חטי מִנית (יחזקאל כז, יז) – החיטה המקומית שקנו סוחרי צור בסוף ימי הבית הראשון, גם אלה זוהו עם הזן המקומי 'חוֹרני'.

תכונה שניה התומכת בזיהוי זה היא ההתאמה בין אזור התפוצה הנוכחי (לפני 100-70 שנה) של הזן לבין מיקומו על-פי דברי חז"ל: שטח תפוצתו של הזן 'אטי' נרחב למדי: עמק החולה, גליל עליון ותחתון, עמק בית שאן, עמק הירדן ועמק יזרעאל המזרחי. שטח התפוצה של 'דאלאיקה' חופף עם חלק מזה של 'חורני' – הגבעות של בקעת כנרות, ועמק יזרעאל. המיקום של גידול שני הזנים הקרובים הללו מתאים לאמור במשנה (מנחות ח, א): "העומר ושתי הלחם... באים מן החדש ומן הארץ. וכולן אינם באים אלא מן המובחר. ואיזהו מובחר מכמס וזנוחה אלפא לסולת, שניה להם חפרים בבקעה". מקומה של 'חפרים' הוא בנחלת יששכר בגליל התחתון (יהושע יט, יט), ושל 'חפרים בבקעה' הוא בסמוך – בעמק יזרעאל, שהוא חלק מאזור התפוצה של הזן המקומי 'חורני' (כולל 'דאלאיקה').

מסתבר שהיבול העיקרי של החיטה שהייתה מיועדת למנחות ולשתי הלחם בא מאזורי מכמס וזנוחה, בעוד שעבור לחם הפנים היה דרוש יבול מזן אחר, שגדל במקום אחר – 'חפרים בבקעה'. אם כן, פירוש 'שניה' כאן הוא לא ממלאת מקום אלא כמות משנית מזן אחר. מכמס היא מכמש הנמצאת בתחום שבט בנימין, אבל לא ברור איזה זן חיטה היה מצוי שם. זיהוי מתקבל על הדעת של 'זנוחה' או 'מזוניחא' הוא 'זנוח' בלי האות מ' בתחילת המילה.

כך בכתבי יד של המשנה ובערוך השלם. ניתן לשער, שאף במשנה שבדפוס הכוונה לשם 'זנוחה' והאות מ' שבראש המילה היא במשמע של מ' השימוש, כלומר מן המקום זוניחה או זנוחה. כיום מזהים אותה עם חרבת זנוע על תל במרחק 5 ק"מ דרומה מהרטוב. יש לומר שגידלו שם את הזן המקומי ג'ולג'ולי, שהיה נפוץ בשפלת החוף לפני קום המדינה, מזכרון-יעקב בצפון ועד בן-שמן וחולדה בדרום; אופייני ל'ג'ולג'ולי' – שיבולת צפופה, שטוחה ברוחבה, והולכת וצרה בכיוון לראשה; הגרגיר מוארך, כבד וזגוגי.

עדות שלישית היא זהויים של ממצאים ארכאולוגיים מתקופת חז"ל. שרידים של צירי שיבולת ומאות גרגירים שזוהו על-פי צורתם כשייכים לזן 'חורני' נמצאו בחפירות מצדה. כמו כן נמצאו שרידי צירי שיבולת של הזן 'ג'ולג'ולי' במצדה.

עדות נוספת היא, שגרגיר זגוגי, האופייני לזנים 'חורני' וכן 'ג'ולג'ולי' מעיד על כך שהוא מתאים להכנת סולת ע"י פיצוח חוזר של הגרגירים לחלקיקים ולחלקיקי משנה עד שמגיעים לגודל הרצוי; זאת, בניגוד לגרגיר קמחי שנוח לפורר אותו ולהפיק ממנו קמח. במילים אחרות מבחינת טבעם, גרגירי הזנים 'חורני' ו'ג'ולג'ולי' הם אלפא לסולת. זנים נוספים שבאים בחשבון כמקור לסולת עבור המנחות או שתי הלחם הם 'נורסי' או 'אבו פאשי', שגם להם גרגיר זגוגי, אבל לא ברור אם שטח התפוצה שלהם מתאים. היוצא מזה, נראה שאפשר עדיין להשיג זרעים של הזנים הללו בכפרים נידחים בגדה ובסביבתה או בבנק הגנים בבית דגן.

יש להזדרז ולזרוע מספר דוגמאות, ולאחר שהבשילו – לקצור, לדוש ולטחון אותם עד לגודל הממוצע וטווח הגדלים הרצוי של חלקיקי הסולת. ואז להשתמש בהם כדי לחקור את הנושא יותר לעומק ולהכין ולבדוק דוגמאות של מיני מנחה או לחם על מנת לשחזר בביטחון את מקורותיהם של הלחמים והמנחות שהיו בבית המקדש.