בשבע מהדורה דיגיטלית

עניין אישי והפעם עם ד"ר חנה קטן

בת 57. תושבת מבוא חורון. נשואה לרב יואל קטן, אם ל-13 וסבתא לנכדים רבים. רופאת נשים וסופרת

עפרה לקס , י"ג באב תשע"ו

ד"ר חנה קטן
ד"ר חנה קטן
צילום: דוד הוכברג

התחלה: מנהטן, ניו יורק, ארצות הברית, תשרי תשי"ט. אביה, שהיה פרופסור, החליט להקדיש את עתותיו לחינוך והפך את התלמוד תורה הקרוב לבית ספר לכלל היהודים. לאם היה דוקטורט, אבל היא גידלה את שמונת הילדים בבית.

לימודים: בית הספר היה מא' ועד י"ב, מעורב בנים ובנות. אביה ניהל ו"רוב המשפחות היו חצי מתבוללות". התלמידים למדו לשיר 'מה נשתנה', האשכנזים ביידיש, הספרדים בלאדינו "כדי לחבר אותם למסורת המשפחתית". בית הספר היה ציוני כי "לאבי היה חשוב שמי שילמד עברית יהיו שליחים מהארץ, כדי שהמבטא שלהם יהיה ישראלי". הם עקבו אחרי מלחמת ששת הימים באהדה ומדי ט"ו בשבט קנו שתיל שיינטע בארץ ישראל.

ארץ ישראל: בכל שנותיהם בחו"ל לא רכשו ההורים ריהוט כי "זה בית זמני". העלייה ארצה הייתה חלום שהתגשם כשהאב קיבל משרה באוניברסיטת תל אביב. ההורים קנו בית בנוה אביבים, "כשהשכונה עוד לא הייתה בנויה".

מעון עולים: ההגעה לארץ הייתה לפני מלחמת יום הכיפורים והמגורים במרכז הקליטה היו "עם המון עולים סירובניקים אידאליסטיים מברית המועצות, בניהם פרופ' ברנובר". השהייה במקום התארכה לשמונה חודשים בגלל המלחמה, "כל התקופה גרנו בשתי דירות שונות. ההורים לא קיטרו פעם אחת".

הופ: היא קפצה כיתה ונכנסה לכיתה י"א בתיכון צייטלין. "הייתה לי חברה מאוד טובה וקיבלו אותי יפה יחסית".

תנועת נוער: צופים דתיים ברמת אביב, "ברבות הימים הסתבר שהרבה דוסים יצאו משם". הסיבה: "אנשים ביררו לעצמם את הדרך והתחזקו מתוך מודעות ורצון עצמיים".

שירות לאומי: שעלבים. התחושה הייתה ש"לא עשיתי שם הרבה", אבל מבחינה חברתית זו הייתה שנה טובה וגם "ספגתי מהאנשים שם הרבה אידיאליסטיות ויראת שמים". כד להרגיש בכל זאת בעשייה היא הייתה נוסעת עם חברה לרמלה פעם בשבוע. "וזה היה שוק נוראי. בית שאין בו שולחן לעשות עליו שיעורי בית, אבל יש טלוויזיה". היא החליטה להמשיך בחינוך.

חינוך: הבחירה הייתה המכללה בירושלים. המגמות יהדות ומחשבים, "המחשב תפס חדר גדול שלם, למדנו שפת מכונה עם כרטיסים". ואז החל הלחץ לעשות סוויץ'.

הלחץ: ההורים רצו שתלמד רפואה. הם שלחו אותה לשוחח עם המנהל שלה מהתיכון, והפצירו מספר פעמים. אחרי שהתקבלה ברכתו של הרב שלמה זלמן אוירבך המאמצים נשאו פרי, והיא עברה ללמוד רפואה באוניברסיטת תל אביב.

אוניברסיטת תל אביב: היא גרה שבע דקות משם אבל לא נהנתה. "היה לי מאוד קשה מבחינה רוחנית. המקום היה מאוד שמאל ומאוד חילוני".

אוויר לנשימה: "נסעתי מדי פעם למכללת אורות" שהייתה אז בתל אביב, "הרב פליקס נתן לי ללמוד שם בלי תשלום". היא גם שמעה שיעורים במכון מאיר שהיה אז בעיר הלבנה. אחרי שנתיים נישאה ועברה לירושלים, "היה לי מזל שמישהי אחרת התחתנה והייתה צריכה לעבור מירושלים לתל אביב".

האיש שאיתה: בשנת השירות הלאומי היא נהגה ללכת לשיעורי תנ"ך אצל הרבנית ברוריה בן שחר. הקשר המשיך גם אחר כך, עד שהרבנית הכירה לה את אחיה, הרב יואל קטן. הוא לימד בישיבה התיכונית בשעלבים, בישיבת ההסדר ובמכון ההוראה שלה, מנהל את מכון שלמה אומן, עורך ומו"ל של כתב העת 'המעיין', כותב ערכים לאנציקלופדיה התלמודית וכותב פינה כאן בעיתון.

הברכה: שלושה עשר ילדים, "כמעט כולם גרים ביו"ש וזו גאווה": מרדכי הבכור גר בנריה ומלמד בישיבה התיכונית בחשמונאים, צביה גרה ברמת השרון, בעלה הוא ראש הכולל והיא מורה באולפנא בהרצליה, אליהו גר במבואות יריחו ועוסק בניהול ישיבות, תהילה היא רו"ח, שבעלה לומד בהר המור, גרים בירושלים, תפארת גרה בקדומים ומורה ברבבה, חיים גר בפסגות ולומד דיינות, שרה גרה בבית אל והיא מורה באולפנת 'תהילה' בירושלים, זאביק לומד מזרחנות ופסיכולוגיה בבר אילן, אביה לומד באלון מורה, כרגע בפרק הצבאי שלו, בגולני, אפרת לומדת סיעוד, שלומית עולה ליב' ב'תהילה' אביטל עולה לי"א באותה אולפנא ומשה עולה לי' ב'בני צבי'.

על הרפואה: "המקצוע הזה לא מתאים לבית של תורה. אם היה לי מקצוע אחר, בעלי היה לומד יותר בנחת. זה חיים של בלגן, כל הזמן ריצות, כל הזמן נתינה ואין זמן להתמלא". השנים הארוכות של שעות התורנות הבלתי נגמרות היו מפרכות וקשות "את עובדת ברצף מבוקר ועד הערב הבא. את לא רואה אור יום, ישנה בבגדים ועם כיסוי ראש כי אין פרטיות, לא אוכלת מסודר ומוקפצת בלילות". כל זה תוך הריונות והנקות.

דרך ארוכה: מתוך 7 שנות לימוד, 4 היו מעשיות, קליניות, לאחריהן שנה סטאז' ואחר כך התחילה ההתמחות בילדים. כשהבינה שהיא בהריון עם תאומים ובמקביל יצא הרב יואל לקורס רבנים צבאיים, היא עברה להתמחות במשפחה, "שם עשיתי שנתיים". בהמשך עשתה התמחות בנשים "זה היה מסלול מאוד ארוך. מדי הדלקת נרות במחלקה הייתי בוכה. חברות שאלו 'לא נמאס לך לבכות'? לא, לא נמאס".

נצרים: במשך 12 שנה הם היו מגיעים לנצרים פעם בשבועיים, "היה לי שם אח ונדלקנו על המקום". היא שימשה רופאה בהתנדבות "כדי לגעת בשולי מעיליהם". זה לא היה פשוט: "לא היה לי חופש בימי שישי ולהתארגן עם מזוודות ואוכל ובסוף להיתקע במסוף קרני היה לא קל". אבל המשפחה נקשרה למקום, "יצאתי משם תמיד מרוממת, מדובר באנשי אמונה ממש, הם עברו ישר למשימה הבאה, זו לא הייתה פוזה, זה אמיתי".

כתיבה: "אני אוהבת לכתוב מגיל צעיר ולצד זה עסקתי בתחומי יצירה אחרים כמו נגינה וציור". היא גם כתבה מאמרים רפואיים, אבל מעל דפי העיתון הזה היא החלה בכתיבה אחרת. "זו הזדמנות להודות לעורך, עמנואל שילה, שהציע לי לכתוב בעיתון 'בשבע' ושחרר לי משהו בנפש". בטור הדו שבועי שלה היא כותבת תובנות וניסיון חיים, "וזה גרם לי להבין שהיום אני רוצה יותר לחנך ופחות לטפל. החינוך הוא כמו רפואה מונעת".

ספרים רבותיי: ספרה הראשון 'חיי אישה' פוסע עם האישה במעגל החיים שלה: התבגרות, פריון, החלמה מלידה ועוד, במבט יהודי. 'חיי משפחה' נכתב עם בעלה ועוסק בגבולות החיים, פונדקאות ותרומת ביצית "אבל באופן קליל".

נחטף ואזל: הספר החדש 'ביחד' עוסק באינטימיות בחיי הנישואין מנקודת מבט בריאה ויהודית. "בהתחלה ההוצאה לא רצתה בו, או כי לא צריך אותו, או כי אנשים יתביישו לקנות. מתברר שאנשים צריכים ולא מתביישים". הספר נולד מתוך כאב של זוגות "צעירים וגם מבוגרים, שלא מחוברים זה לזו מחוסר ידע הכוונה ופתיחות".

בפינצטה: המילים נבחרו בקפידה מרובה וכך גם כותרת הספר והעטיפה שלו, ומתברר שבדרך הזאת אנשים רוצים לקרוא "דופקים לי על דלת הבית ומבקשים לקנות". ההוצאה מדפיסה מהדורה נוספת. "אנשים אומרים שזה ספר יסוד", וזה מאוד משמח כי "ההיריון שלו היה מאוד ארוך, והלידה מרובת צירים ובלי אפידורל" והיא מבינה בזה.

ועוד מילה: "אם בני הזוג אינם בקשר טוב בתחום הזה, זה משליך על כל הבית. צריך לסייע לנשים, שהן היום עייפות וסחוטות, לראות בזה משהו שנותן כוח ולא עוד משימה ברשימה".

הספר הבא: בני הזוג מכינים יחד ספר על רפואה ופרשה בעקבות טור שנהגו לפרסם ב'שבת בשבתו', ויש עוד חלומות. "העבודה יחד מאוד מעצימה ומרחיבה את נושאי השיחה. בעלי העשיר אותי בתורה, ואני אותו ברפואה". מבחינתה "התורה היא של האיש. להיות אשת תלמיד חכם זה כבוד ענק. יותר מלהיות אישה תלמידה חכמה".

אם זה לא היה המסלול: "הייתי עוסקת ביצירה, אני מרגישה שזה חסר לי".

ובמגרש הביתי:

בוקר טוב: אחרי כל שנות האטרף הקימה היא "מאוחרת", כלומר שבע או שבע ורבע "בנחת". מתפללת, שותה משהו ובחלק מהימים עושה התעמלות מים. אחרי ארוחת בוקר עם האיש שלה היא יוצאת לעבודה: "לפעמים הרצאות, לפעמים מרפאות" שבהן היא עדיין מקבלת כל יום, "ולפעמים לפעילות ציבורית אחרת" היא הייתה ועודנה חברה בוועדות רפואיות-ציבוריות שונות.

מוסיקה: יש אהבה לקלאסית, חסידית ויהודית וגם למוסיקה של ר' שלמה קרליבך שאותו הכירה, "אבי היה חבר שלו".

שבת: "נחת". במשך שנים היו נסיעות מחוץ לבית לנצרים ובעקבות תורנויות. "בשנתיים-שלוש האחרונות משתדלים להיות בבית". הבית במבוא חורון נקנה לפני חמש שנים והוא גדול דיו כדי לארח כמה ילדים נשואים. "הבנות עוסקות בהכנות לשבת, לא אני".

אוכל: "לא בררנית". ההעדפה באופן כללי היא לכיוון מאכלים חלביים, והביקורת העצמית קיימת. "שותה יותר מדי קפה".

עיתים לתורה: לומדת ימימה הולכת לשיעורים בשבתות ולפעמים מעבירה שיעורים בעצמה. יש העדפה ברורה לשיעורי נשים, "כשאישה מעבירה שיעור, זה מתחבר במקום הרגשי".

פנאי: הכתיבה "היא הפנאי שלי, היא בריאות הנפש".

אחזקת הבית: הילדים. "הבנים והבנות עוזרים בכל". מאז ומעולם הם היו מאוד עצמאיים "בגלל האילוצים".

מפחיד: תופעות של זלזול בהלכה ובתורה "זה מאוד כואב לי". יש גם צער "על חלקים שנקרעו מארץ ישראל" ודאגה לשלום החיילים שיחזרו בשלום ובבריאות, וגם למשפחה ולילדים.

דמות מופת: הרב קוק "כי הוא הכול", וגם "בעלי, כי הוא איש גדול, איש תורה שעסוק בדברים ברומו של עולם ומצד שני לא בז לדברים יומיומיים. אני אוהבת את חוש ההומור והחוכמה שלו, את היותו עובד ה' ורחב אופקים. יש בו שלמות".

משאלה: משיח "שיבוא ושתהיה גאולה שלמה, שנזכה לכל הטוב שיביא איתו".

כשתהיי גדולה: התשובה נחרצת "אעשה אחורה פנה ואתחיל הכול מחדש. אהיה אמא ברמ"ח אבריי".

ofralax@gmail.com