"כל אחד שמצטרף לשכונה, משנה את המצב"

אפריקה זה כאן. רק שלט שיכריז על כך בכניסה לשכונת נווה שאנן התל-אביבית היה חסר להשלמת התפאורה.

דקה וחצי של הליכה מהתחנה המרכזית החדשה של תל אביב, והתחושה היא של מעבר בין יבשות.

רבות דובר בשנים האחרונות על השתלטות הפליטים הסודנים והאריתראים על שכונות שלמות בדרום תל אביב ועל המאבקים להחזרת הצביון היהודי לשכונות אלה. אבל נדמה שהשכונה שכמעט נמחקה לחלוטין וטרם זכתה לאור הזרקורים היא שכונת נווה שאנן, השוכנת בין התחנה המרכזית החדשה לישנה.

שיטוט במדרחוב המרכזי הנושא את שם השכונה, שנקרא בעבר "רחוב הנעליים" על שם הריכוז הגבוה של סוחרי הנעליים ששכנו בו, מגלה שכמעט לא נשאר זכר לאותן נעליים. רובן המוחלט של החנויות ברחוב זה בפרט ובשכונה בכלל עבר לידיים זרות. שלטים בשפות אפריקאיות מעידים על שוכניהן ועל קהל היעד. החל מחנויות מכולת, מסעדות (מסעדת בר-בי-קיו פיליפינית, למשל), קיוסקים, סלולר ואפילו עורכי דין.

חלק אחר של החנויות נעול על מסגר ובריח ובעליהן ברחו מהשכונה. אני שואל את אחד הסוחרים היהודים הבודדים שנשארו במדרחוב איך הוא מתמודד עם השינוי הדרסטי באופי השכונה. "מתרגלים", הוא עונה לי בצער. "אין ברירה, הממשלה הביאה אותם לכאן ואין איך להילחם בזה". הסוחר כבר לא מתגורר בשכונה, ומגיע לכאן כל יום מביתו שבהרצליה. אל השיחה מצטרף תושב ותיק של נווה שאנן, כבר 42 שנה, שמוסיף: "פעם היה יותר קשה, אבל לפני שנתיים המשטרה לקחה מכאן את כל המופרעים והיום כבר רגוע".

בראשית שנות המדינה בחרו רבים מהאדמו"רים להשתקע דווקא בתל אביב, שהייתה העיר היחידה בלי כנסיות. היום המציאות התהפכה בכמעט 180 מעלות. מלבד הכנסיות הרבות שנפתחו בשכונה, בעיקר בתוך דירות פרטיות, רובן המוחלט של חנויות הביגוד שמציפות את השכונה מציגות בחלון הראווה שלל בגדים המעוטרים בסמלי נצרות מובהקים.

מסירים את האבק מבית הכנסת

מי שמבקש לשנות את המצב הוא הרב אחיעד אטינגר, שהקים לפני חודשים ספורים בלב שכונת נווה שאנן את ישיבת 'אורות מורשה', שהתמקמה בתוך בית הכנסת 'יסוד המעלה'. בית הכנסת נוסד לפני יותר מ‑80 שנה, בתקופת המנדט הבריטי, על ידי ניצולי שואה שהקימו בו קהילה אשכנזית גדולה ומכובדת, למרות הרוב הספרדי בשכונה. בתקופה ההיא כל דרום תל אביב הייתה אזור מאוד תורני. היו בה לא מעט אדמו"רים וצדיקים, "ממש בני ברק", צוחק הרב אטינגר. בשכונה עדיין קיימים לא מעט בתי כנסת, רובם נטושים ורק חלקם הקטן פעיל, וגם זה בשבתות בלבד.

בשנים האחרונות עברה השכונה הרבה גלגולים וזעזועים, החל מאחוז פשיעה לא מבוטל ועד להגעתם של האריתראים והסודנים, שוהים בלתי חוקיים שאינם מוכרים כפליטים. לפי נתונים ממשלתיים, האריתראים, שהם הרוב המוחלט מקרב המסתננים (94 אחוז), הם מחפשי עבודה. באריתריאה הם קיבלו דולר ליום, בארץ הם מקבלים עשרת אלפים שקלים בחודש. "פעם היו איתם יותר בעיות, היום הפשיעה אצלם היא בעיקר בינם לבין עצמם", הוא מדגיש.

קשה לאמוד את היחס בין מספר התושבים היהודים בשכונה ובין אלה שאינם, היות שדירות של סודנים ואריתראים מכילות פי כמה וכמה יותר דיירים מאשר דירות של יהודים. ההערכות מדברות על 30 אלף מסתננים, לעומת שבעת אלפים יהודים בלבד. הרבה דירות כבר לא יכולות לשמש למגורי יהודים, אחרי שהושכרו לאריתראים. הן פוצלו לכמה יחידות קטנות, עם מטבח קטנטן. "זה לא מתאים לצורת החיים שלנו", מציין הרב אטינגר.

שמות הרחובות בשכונה, הנושאים שמות של מושבות בגליל כמו ראש פינה, מירון או יסוד המעלה, או צדיקים כדוגמת רבי עקיבא איגר, לא ממש מסגירים את זהות תושביהם. כשחיפשתי את דרכי לבניין הישיבה, הייתי כמעט היהודי היחיד ברחוב ולא הצלחתי לתקשר עם העוברים והשבים.

"המקום הזה היה מרכז תורה", הוא מצביע על מבנה בית הכנסת שהפך לישיבה, "עברנו לכאן מתוך אמונה פשוטה שצריך להחיות אותו", מסביר הרב אטינגר. "הקהילה האשכנזית שהייתה כאן, נעלמה. במשך כמה שנים טובות אנשים שהגיעו מבחוץ ועבדו בסביבה החזיקו את המקום והתפללו כל יום מנחה-ערבית-ילקוט יוסף. לצערנו, לפני כמה חודשים גם זה הפסיק ואנחנו באנו להחזיר עטרה ליושנה. המקום היה מוזנח, מכוסה בשכבת אבק עבה. היינו צריכים לעבוד קשה כדי להשמיש אותו".

באמצעות היהודי שהביא לו את מפתחות בית הכנסת וכבר לא גר בשכונה, ובעזרת ותיקי השכונה ובעלי חנויות שהתגוררו בה בעבר, הכיר הרב אטינגר את ההיסטוריה המפוארת של בית הכנסת והמסורות רבות השנים שהנהיגו המתפללים. אחת מהן היא מסורת בת 50 שנה של בניית סוכה ענקית של הקהילה בחצר בית הכנסת. "השאיפה בסוכות השנה היא להחזיר עטרה ליושנה ולבנות סוכה לכלל תושבי נווה שאנן. מדי פעם אני פוגש אנשים שמטיילים בשכונה, שגדלו בה כילדים, והם מדברים איתי ומתרפקים בגעגוע על העבר".

ברחבי השכונה עדיין נשארו מעט סוחרים שלא גרים בה, וכשראו את קול התורה חוזר לבניין בית הכנסת הביעו התרגשות אדירה. "השוטר השכונתי, שהיה באמצע סיור עם העוזר שלו, היה רגיל לראות את המקום סגור על מנעול ובריח. כשפתאום ראה שהמקום פתוח הוא רץ פנימה, ראה את ארון הקודש, ניגש אליו ונישק את הפרוכת בדמעות", מתפעל הרב אטינגר וממשיך: "בשבוע הראשון בא לכאן יהודי שגר בשכונה, לא חובש כיפה אבל מאמין בלב, כמו רוב תושבי השכונה. הוא נכנס, שלף את הסמארטפון שלו ובמשך חצי שעה צילם כל פריט בבית המדרש. היינו בטוחים שהוא סוחר יודאיקה שמתעניין, אבל הוא פשוט יהודי שגר בסמוך וכל כך התרגש לראות את המקום פתוח וחי, עד שהרגיש צורך לתעד ולשתף את כל מכיריו".

דוגמה נוספת לחיבוק החם שמקבלים הרב אטינגר ולומדי בית המדרש מתושבי דרום תל אביב אירעה כאשר הלך לחנות חומרי בניין לקנות חוטי חשמל בשביל המאווררים. "המוכר היה יהודי גבוה עם כיפה שחורה. היו בחנות הרבה קונים, והסברתי למוכר שנכנסו לבית כנסת בשכונה. הוא כל כך התרגש, עזב את הדלפק ואת שאר הקונים, בא אליי, חיבק אותי חזק ונתן לי את מה שהייתי צריך במתנה גמורה".

"עוד יישבו זקנים וזקנות בנווה שאנן"

הרב אחיעד אטינגר, רב קהילת 'אורות אביב – הפועל המזרחי' בשכונת שפירא, מתגורר בשכונת קריית שלום, שנמצאת במרחק רבע שעה הליכה מנווה שאנן. הוא למד בישיבת ההסדר בקרני שומרון, ובהמשך עבר להיות אברך בישיבה הגבוהה בקדומים. משם העתיק את מקומו לעיר העברית הראשונה, ובמשך שמונה שנים עמד בראש הכולל של ישיבת 'אורות אביב' בשכונת שפירא. הכולל נקלע לקשיים כלכליים עד שנסגר בחורף האחרון.

יחד עם האברכים שנאלצו להתפזר, קיבל הרב אטינגר כמה הצעות היכן למקם את המסגרת החדשה שפתח. תחושת השליחות הובילה להשתקעות בשכונת נווה שאנן הסמוכה. את עמותת ישיבת 'אורות מורשה' מנהל יחד איתו הרב יצחק צורי-שדי, שמתגורר בשכונת יד אליהו ועוסק בפעילות תורנית ברחבי דרום תל אביב.

מה הוביל אותך לתל אביב מלכתחילה?

"הפצת תורה. עם הזמן אתה מרגיש שתל אביב זה לא מקום רגיל, זה המרכז הפיננסי של ישראל היום, זו עיר הבירה של הציבור הישראלי הרחב וזה המקום להשפיע. לא לחינם יש את הביטוי 'מדינת תל אביב'. זו מדינה שמקרינה על הכול. אין בה הרבה תורת הרב קוק, וזכות גדולה להיות כאן שליח".

בית המדרש חרת על דגלו התמדה בתורה לצד עשייה חברתית. "אפשר לראות כאן בסדר בוקר איך האווירה היא של לימוד ברצף. חלק גדול מהלומדים נמצאים בתענית דיבור, לא מתוך חובה כמובן, אבל האווירה היא לא לדבר. הקבוצה הגדולה נמצאת בחמש השעות הראשונות של הבוקר, בצהריים קצת פחות. הרוב אברכים וקצת בחורים. מחמש בערב אנחנו פתוחים לפעילות עם השכונה, בהמשך לפעילות שלי בעבר בשכונה", הוא מסביר על סדר היום בישיבה.

לקראת השנה הבאה, השאיפה היא לגדול בצורה משמעותית ולהביא קבוצה איכותית של אברכים ובחורים. "היום יש קבוצה שלומדת הלכה למבחנים לרבנות שכונה, מהגמרא עד הראשונים והאחרונים. השאיפה היא להתרחב לקבוצות נוספות שילמדו רבנות עיר, קבוצה לדיינות עם רב שהתמחה בתחום, קבוצה לבחורים בתחילת דרכם עם הרבה לימודי אמונה ובנייה אישית. הבניין יכול להכיל יותר ממאה לומדים, כך שיש מקום לכולם".

הרב אטינגר מרחיב על הדגשים באופי הלימוד בישיבה: לימוד ברצף, מעגלי חזרות ויעדים בלימוד. "אחת הבעיות בחלק מהישיבות ואצל חלק מלומדי התורה היא שאין יעד ואין הספקים, מה שאין כן כשהם עוברים לעולם האקדמיה, שם יש יעדים, מבחנים ומועדי ב' במקרה הצורך. חשוב להגדיר יעד, חשוב שיהיו מטרות, אבל לא בלחץ כזה שאדם עלול להיחנק מזה".

פרט לעניין הסגולי, איך הישיבה תשפיע על אופי השכונה?

"כמו שהיה בהרבה מקומות מאתגרים בארץ. ברגע שבית המדרש יגדל ויהיה פה לימוד מלא, יהיה תהליך טבעי שזוגות צעירים, מסתמא בלי ילדים בשלב הראשון, ירצו לבוא לגור בשכונה. בשלב הראשון הם יופנו למגורים בשכונת קריית שלום, שזו שכונה דתית ברובה. כמעט אין מכוניות שנוסעות בה בשבת ויש הרבה בתי כנסת פעילים. כשיצטברו מספיק משפחות אידיאליסטיות במיוחד, נעבור לשלב הבא. בהתחלה נצטרך למצוא בניין משותף לכל הזוגות, שלא ירגישו מבודדים וירגישו בנוח שיש להם את המתחם שלהם. עם הזמן נתחיל לפתוח קהילה. עוד יישבו זקנים וזקנות בנווה שאנן – היום זה נשמע הזוי, אבל זה החלום".

"השכונה בדיכאון, אנשים מסתגרים בבתים", מתאר הרב אטינגר ומסביר שילדים בשכונה שצריכים לרדת בשש בערב להוריד את שקית האשפה, פשוט לא יכולים. ילדה רוצה ללכת לגן השעשועים, ולא יכולה. אחרי שבע בערב, גם האימא לא תלך לבד. "יש פה עזיבה בלתי נגמרת. אין פה גיבוש חברתי, אין פה חיי קהילה. אף אחד לא יודע כמה בדיוק יש ומי נמצא כאן". כדי לתת מענה לחוסר הקהילתי, החלו אנשיו של הרב אטינגר לפתוח קבוצות פייסבוק לתושבי השכונה ולשמור איתם על קשר.

כחלק מהפעילות לחיזוק השכונה, נקבע שיעור עם הרב אלישע וישליצקי יחד עם מצגת של מכון המקדש, שעתיד להתקיים ימים אחדים לאחר קיום הריאיון. "לא יודע כמה יגיעו בפועל", הוא אומר בזהירות. "נפרסם בכל השכונה וכדי ליצור אווירה, נביא לכאן חברים מגרעין 'שקמים' הוותיק בשכונת שפירא שנמצאת במרחק שבע דקות הליכה, איתם אנחנו עובדים באופן הדוק. אנחנו רוצים לפתוח מרקם חברתי בין השכונות. עברנו ממצב של הפגנות, מחאות וצעקות בכנסת לאקטיביות חיובית, בנייה בתוך אפריקה הקטנה בתל אביב. אני מאמין שעצם הסגוליות של לימוד התורה, כבר עושה כאן אור גדול".

הרב אטינגר מדגיש שרוב החסימה ביחס לשכונה היא פסיכולוגית, והמטרה היא לשבור אותה. "נכון, לא סימפטי כאן. צריך ערנות, אבל לא מסוכן פה ברמות שאנשים חושבים. בשעות היום המצב טוב יותר. בגדול, זה לא כפר גנים בפתח תקווה ולא קריית משה בירושלים, אבל אפשרי בהחלט לגור בשכונה. כמו ששאלו אותי חצי ברצינות, אם להביא נגמ"ש לשיעור בשבוע הבא. בית המדרש עצמו פועל מתשע בבוקר עד שש בערב, ובשנה הבאה מקווים להרחיב את השעות לסדר ערב. השאיפה היא לסבסד דירות לאברכים שיבואו לגור בשכונה. גם פה זה תל אביב והמחירים עדיין יקרים", הוא מציין.

ברית מילה לבן של אריתראי

כבר שבע וחצי שנים שהרב אטינגר עסוק בהפצת תורה בדרום תל אביב ומעביר מדי שבוע שיעורי תורה בכמה מוקדים: בשכונות שפירא, פלורנטין, קריית שלום ועכשיו גם בנווה שאנן. "מה שמיוחד בשכונות דרום תל אביב הוא שיש הרמוניה וגיבוש של כלל האוכלוסייה, אין מחיצות. חלק מהשיעורים שלי הם בבתי כנסת חרדיים. כשהגעתי לקריית שלום הייתי כמעט האשכנזי היחיד", הוא מחייך. "היום השתנה המצב. יש קהילת ברסלב של הרב בזאנסון, אבל אין הרבה תורת הרב קוק בשכונות האלה וזה החידוש שלנו. בקהילה מסוימת העברתי שיעור כל שבוע, ושנה אחת יצא שהשיעור נפל ביום הזיכרון לחללי צה"ל. במסגרת השיעור עשיתי אזכרה לחללי צה"ל, סיפרתי על עמנואל מורנו הי"ד ואנשים יצאו עם דמעות בעיניים. הציבור הספרדי מחובר לציונות של פעם ולא קיבל את זה עד היום".

שלושה ערבים בשבוע מקדיש הרב אטינגר להפצת תורה בבית יהודי שהקים יחד עם שותפים באזור הפאבים של פלורנטין. "אנחנו נתקלים בהרבה צימאון לתורה. חילונים גמורים באים לשמוע שיעור, חלקם אפילו שייכים למועדון של בעלי נטיות הפוכות". הוא מספר סיפור השגחה פרטית מופלאה שבה נתקל במהלך הפעילות: "במוצאי שבת אנחנו עושים הבדלה בשכונת פלורנטין 10‑15 פעמים. אנשים עם עגילים באוזניים ושיער ארוך מצטרפים, שומעים פעם ראשונה בחיים ומתרגשים. חלקם דוחפים שינויים לנוסח תוך כדי או מעירים כל מיני הערות עוקצניות.

"באחד השבועות, בעיצומה של ההבדלה, חנה לידינו זוג צעיר ויצא מהרכב. קראנו להם להצטרף ופתאום האישה התחילה לבכות. אחרי שסיימנו להבדיל הם סיפרו לנו שהם היו בשבת בצפון בסמינריון של ארגון חרדי. בשבת בצהריים הם החליטו שנמאס להם ונסעו במהירות חזרה לפלורנטין, לנוח קצת מהאווירה. אחרי כמה שעות נסיעה, נחתו בדיוק בצאת שבת בהבדלה שלנו. האישה כל כך התרגשה, שראתה בזה ממש סימן משמיים".

פעילות אחרת שלו עם סטודנטים הובילה להצלת נפשות כפשוטו: "בבית הכנסת 'היכל מנחם', שבו אני מעביר שיעורים לסטודנטים, בעל המקום נותן ליהודי הומלס בן 80 לישון שם בלילה. באחת הפעמים איחרתי בכמה דקות וקבוצת הסטודנטים חיכתה לי בחוץ. ניסיתי לפתוח את הדלת ולא הצלחתי, היות שהמפתח נשאר בתוך המנעול מבפנים. דרך החלון ראיתי את ההומלס ישן בפנים על אחד הספסלים. ניסיתי לצעוק אליו שיקום להוציא את המפתח. אני רואה אותו מקשיב, מרים את הראש ומוריד. עד שאחד הסטודנטים אמר שאולי הוא במצב לא טוב והציע לנסות להיכנס פנימה. הוא טיפס לעזרת נשים בגובה שישה מטרים וקפץ פנימה, פתח את הדלת והזמין אמבולנס. ברוך ה' הצלחנו להציל אותו ברגע האחרון", הוא נזכר בהתרגשות.

פרויקט מעניין שמתבשל בימים אלה ועומד לצאת לפועל בקרוב כתוצאה מהפעילות עם הסטודנטים הוא מיזם שידוכים המיועד לחילונים בלבד. המיזם נולד בעקבות הצורך שעלה מהשטח. "התכנון הוא לעשות ערב פנויים-פנויות לחילונים מאמינים שרוצים לשמור על מסורת - קידוש, נרות שבת ועוד".

העיסוק בשידוכים מוביל את הריאיון לבעיה חמורה נוספת שמציפה את דרום תל אביב בשנים האחרונות, והיא התבוללות. הסודנים והאריתראים משקיעים זמן וכסף רב בניסיונות להגיע אל בנות יהודיות, והתוצאות המצערות בהתאם. "יום אחד ראיתי ברחוב שומם סודני ענק בגובה שני מטר, מחזיק ביד ילד בהיר-עור והולך איתו במהירות. זה היה נראה לי חשוד מאוד. התחלתי לעקוב אחריהם בזהירות עד שהם הגיעו לבית בקצה הרחוב והתחילו לעלות במדרגות. ראיתי שָכֵן שיוצא ושאלתי אם הוא מכיר אותם. הוא סיפר לי בעצב שהסודני נשוי ליהודייה וזה הילד שלהם. לצערנו אנחנו רואים יותר ויותר זוגות מעורבים. שמעתי על מוהלים שמלו ילדים עם אבא אריתראי. חלק מהפעילות שלנו נועדה לחזק את הזהות היהודית, במטרה לצמצם את הבעיה הזאת", אומר הרב אטינגר בתקווה.

לקראת סיום מציין הרב אטינגר עניין מיסטי שגילה בעקבות מחקר אישי שערך: יש הרבה מחברי הגרעין, כולל הוא עצמו, שאבותיהם היו מתל אביב בעבר ובהשגחה פרטית צאצאיהם חזרו אליה. "סבא שלי היה גר במונטיפיורי, הרבה מחברי הגרעין סבא שלהם גר בשפירא. כל אחד עזב מהסיבות שלו והנכדים חוזרים אל שורשיהם. פעם זה היה מובן מאליו, היום יש בתל אביב המון שליחות", הוא מסכם.

הריאיון הסתיים והשמש נוטה לשקוע. בית הכנסת 'עץ חיים' של עדת ההרריים-הקווקזים שנמצא בצמוד לגן לוינסקי המפורסם, מעניק זווית ראייה נוספת על השכונה. בכניסה לבית הכנסת עומדים שני הגבאים וקוראים לעוברים ושבים להצטרף אליהם לתפילת מנחה. הייתי הרביעי למניין. "כל יום זה ככה, אבל תראה שבסוף יהיה מניין", הבטיחו השניים. רבע שעה חלפה והמניין אכן התקבץ משלל דמויות ססגוניות שחלפו ברחוב. "לא פשוט", אומר לי אחד המתפללים ששואל למעשיי בשכונה, "אבל כל אחד שמצטרף לשכונה, משנה את המצב בשטח".