"נותרנו ללא רועה, מתעללים בנו"

משפחת אזריה זועקת: אנחנו בסיוט מתמשך, למה עושים לנו אתה זה? האם רוצים לחסל אותנו? קראו את הפוסט שפרסמה אחותו של אלאור.

אתי אזריה , כ"ז באב תשע"ו

אלאור אזריה
אלאור אזריה
צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

כמה רוע אפשר לבלוע?!

מזה חמישה חודשים שמשפחתי ואני נתונים בסיוט מתמשך.

לפעמים, כשאני מתעוררת (לאחר שסוף סוף אני מצליחה להירדם לשעות ספורות) אני עדיין לא מצליחה לעכל שזו המציאות הקשה ונדמה לי שאני חולמת.

מיום ליום מתבהר לציבור ממדי העוול הנורא שנעשו לנו.

מסכת של טיוחים, מניפולציות ושקרים שכל מטרתם להרשיע את אחי ולמוטט את משפחתי. לשמחתי, קמו השבוע מפקדים אמיצים שגיבו, בעדותם, את התנהלותו של אחי בקרב ומוטטו, למעשה, את טיעוני התביעה. בכל מדינה מתוקנת, היו מפסיקים את המשפט ומשחררים, לאלתר, את אחי.

בנוסף לסבל שעובר עלינו, משפחה שקטה ונורמטיבית, נחתו עלינו מכות נוספות.
אין שמץ של ספק שיש קשר הדוק בין הדברים והגורם הישיר לסבלנו הוא ההתעללות במשפחה.
אבי, צ'ארלי, לא יכול היה לעמוד בכאב הנורא והתמוטט בתחילת החודש.

הוא עבר אירוע מוחי וכעת נמצא בשיקום, לומד ללכת ולתפקד מחדש.
אתם חייבים להבין שאבא שלי הוא מלח הארץ, אדם ששירת את המדינה כל חייו (בצבא ובמשטרה).
כל רגע פנוי שמצא, עזר לנזקקים ולחיילים מ"פרויקט נערי רפול".

לפני שנתיים קרסו המערכות בגופו ונזקק להשתלת כליה.
וכעת, הוא אפילו לא יכול להגיע לדיונים!!! לחזק את בנו ולתמוך במשפחה.
מומחי רפואה קבעו, חד משמעית, שנוכחותו של אחי ליד אבי נחוצה לשיקומו הרצוי.
מדוע אין מאפשרים לאחי להיות עם אבי?! מהיכן הרוע הזה?!

שמעתי שרוצחת שדקרה את אחותה 80 פעם, שוחררה לפני שבועיים למעצר בית... למה עושים לנו אתה זה?! האם רוצים לחסל את המשפחה שלי?

וכאילו לא די, אתמול התמוטט דודי האהוב, ויקטור וכעת הוא מאושפז במחלקת לב,
אתם חייבים להבין!!! ויקטור מילא את מקומו של אבי בשבועות האחרונים ודאג לאחד את המשפחה המרוסקת: להביא את אמי לבקר את אחי ולאולם הדיונים, לשבת לידינו בדיונים עד השעות המאוחרות של הלילה, להרגיע את אמי שלא יכלה לשאת עוד את ההתעללות בנו.

דודי היקר עבר שישה צינתורים בשנים האחרונות ומדובר באדם שאף הוא תרם כל חייו למדינה. ככה חינכו אותנו מהיום הראשון! וזו גם הסיבה שאחי קיבל תעודת הצטיינות!!!

כעת, נותרנו ללא רועה. לבד במערכה האכזרית. הפקירו את אחי ונטשו אותו מדמם בשדה הקרב. ועכשיו, הצליחו לרסק גם אותנו. מאין יבוא עזרי? למה מתעללים בנו כך? מדוע הם כ"כ נחושים לחסל אותנו?

ואיפה המנהיגים שלנו? אלה שיודעים להצטלם ולגרוף קולות, כשנוח לנו? אני על סף יאוש. מעולם לא חשתי חוסר אונים מסוג זה, מהול בתסכול נורא. בבקשה, תצילו אותנו. איני יכולה עוד.??