התחלה: לפני 39 שנים. בת להורים שעלו מארגנטינה. גדלה בתל אביב כבת שנייה מתוך שלושה ילדים. "בילדות עברנו מלא דירות, עד שהגענו לתל אביב".
מתגרשים: הוריה התגרשו כשהייתה בת שש. "עד היום אני זוכרת את השיחה ההיא, כשההורים הודיעו לנו שהם מתגרשים. אמרתי לאחי הקטן: אני אדאג לך. בתחושה שלי לקחתי את כובד האחריות עליי".
מורכבות: "לגדול בשני בתים זה לא פשוט בכלל". לאורך השנים מערכת היחסים עם ההורים הייתה טעונה ביותר, "עם הרבה חשבונות של 'הם עשו לי' ו'מגיע לי'. היום יש לי שלום בלב עם ההורים שלי. בדיעבד, כל היחס להורים שלי השתנה עם התשובה. מצאתי את הנוסחה שהיהדות מכוונת אותי אליה".
בית חילוני: גדלה בבית "חילוני למהדרין ושמאלני קיצוני. זה לא לצום ביום כיפור, לא כשרות, לא קידוש. הדת לא היוותה חלק מהמשחק, להפך, היה הרבה אנטי דת. חונכתי בבית שמאמין בשוויון בין כל בני האדם".
אבא: מריו (64), מרצה לשוק ההון, גר ברחובות, נשוי בשנית ואב לעוד שתי בנות. "אבא היקר אדם חילוני לגמרי אבל מקבל אותי, גם היום עם השינוי הגדול שעברתי. בכל המסע שעשיתי, אבא תמיד היה שם בשבילי. יש לנו משהו דומה באופי, לוגי כזה, ויש חיבור גדול בינינו".
אמא: שרה חיה (צ'רנה), בת 64. שימשה מורה לאמנות ומדריכה במוזיאון תל אביב. "נישאה לאבא צעירה מאוד". לאחר הגירושין החלה בחיפוש פנימי ונחשפה לזרמים שונים בעולם התשובה. "אמא הייתה אמנית בוהמיינית תל אביבית שכל הזמן חיפשה אמת בלי פשרות".
נתק: "לנו, הילדים, זה היה נורא מבלבל. החלטנו שאמא השתגעה וזהו. כשגדלנו הקשר נותק. די הרבה שנים זה נמשך ככה. אין שיח, ואם כבר נפגשים זה מוביל לוויכוחים".
חיבור: אחרי שנים של ריחוק מאמה מגיעה שעת הפיוס. "אמא מתחתנת עם אדי דריבן, 'השריף של חברון'. זה השלב המאוזן שהיא מוצאת את השליחות שלה בעולם. מכאן אנחנו רק הולכות ומתקרבות".
מוזיקה: הבית שבו גדלה היה מוזיקלי מאוד. "היה דגש על רוח ואמנות. בבית התנגנו תמיד אופרות ויצירות קלאסיות". תיכון למדה בעירוני א' במגמת קולנוע. מגיל צעיר הייתה חברה במקהלת הילדים 'פעמונים', "שרנו אופרות". משם עברה למקהלת 'בת קול' של הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה בתל אביב.
בית ספר למוזיקה: "היו שם לימודים ברמה גבוהה. התייחסו אלינו כמו אל מקצוענים אמיתיים. הלימודים היו תובעניים, עם חזרות של שעות כל יום, אימונים וקונצרטים בארץ ובחו"ל". אבל בגיל 17, "עם שיער ורוד קצוץ", עזבה את המקהלה.
ברי סחרוף: באותה תקופה היא פוגשת דרך אחותה את הזמר והיוצר ברי סחרוף. "אחותי ביקשה שאחליף אותה לאיזה שבוע כמפיקה באולפן של ברי". זה אמנם החל כעבודה זמנית בלבד, אך לבסוף היא נשארה שם שש שנים.
לומדת: דרך העבודה עם סחרוף היא מתוודעת לעשייה מוזיקלית שונה ממה שהכירה עד אז. "פתאום ראיתי איך עושים פופ ורוק, איך מקליטים, איך יוצרים בו ברגע". אט אט הפכה חלק מלהקתו של סחרוף.
משתלבת: רוטר החלה לשיר קולות רקע באלבומים של סחרוף. בהמשך שרה גם עם זמרים נוספים כמו רמי פורטיס, אביב גפן ואסף אמדורסקי. "ליוויתי זמרים על במות גדולות, ותוך כדי למדתי את רזי המקצוע והתמקצעתי".
אלבום סולו: ואז קיבלה הצעה לעשות אלבום משלה. "זה היה מרגש מאוד. מהרגע הראשון היה לי חשוב ליצור מעצמי ולא להיות בובה על חוט". שם מתחיל מסע התכנסות פנימה. "הייתה לי תמיכה כלכלית ומקצועית, אבל עדיין הייתי חייבת להבין מי אני ומה אני בכלל רוצה לומר".
אלבום ראשון: לאחר שלוש שנות עבודה אינטנסיבית, היא מוציאה את אלבומה הראשון, 'שרון רוטר'. השיר 'ארוץ אליך' זכה להצלחה מסחררת. היא פרצה לתודעה הציבורית, שיריה טיפסו למקומות הראשונים במצעדי הפזמונים והיא זכתה לשלל ראיונות במצעי התקשורת, "אפשר לומר שהייתי על הגל".
אכזבה: אבל דווקא עם ההצלחה התגברה בקרבה תחושת אכזבה צורבת, והיא מחליטה להפנות עורף ל"בועת הזוהר", כהגדרתה. "אנשים מפרגנים, השירים מושמעים, ואני שואלת את עצמי: 'אז זה הכול? ירקתי על האלבום הזה דם ובזה זה מסתכם?". היה לי קשה עם כל הדבר הזה. הרגשתי שזה לא האמת. הנפש הרגישה בזיוף".
יוגה: בשל כך החליטה להוריד הילוך בקריירה המוזיקלית והתמקדה ביוגה. "את השקט שהמוזיקה מעניקה אני מצאתי בלימודי היוגה". במשך שלוש שנים למדה הוראת יוגה במכון וינגייט. "דיבר אליי החיבור של הגוף והנפש. הצלחתי למצוא שקט וחיבור פנימי אמיתי".
הודו: בגיל 26 אורזת מזוודה ונוסעת להודו. במהלך הטיול צפות ועולות השאלות. "זוכרת ששאלתי את עצמי: איך זה יכול להיות שההודים כל כך מאושרים עם המעט שיש להם?". בביקור בבית היהודי בלֶה היא מאזינה להרצאתו של הרב יוני אליצור על אמונה ותורתו של רבי נחמן מברסלב.
הלב נפתח: "הוא דיבר על איזה טוב ה', ובאותו רגע הרגשתי מין רטט של אמת, שהנשמה כמהה אליה". היא שבה לארץ וממשיכה בחייה. במקביל, מזמינה את הרב יוני אליצור להעביר שיעורים לחברים על גג ביתה בתל אביב.
מתקרבים: יחד עם בן זוגה אבי אלימלך היא מתחילה בתהליך של התקרבות לשורשים. "אנחנו הולכים לסדנאות והמון שנים שומעים שיעורים. אבל גם אז, עדיין לא לגמרי מצליחים לעבור לשלב המעשה".
החצי השני: אבי אלימלך (44), ספר בתל אביב. בעקבות התקרבותם לתורה ומצוות הם מחליטים כי בשלה השעה להינשא כדת משה וישראל. תוך חודש הם עומדים מתחת לחופה. "במבט לאחור, אני אומרת שזה היה נס ענקי שחזרנו בתשובה יחד".
הנחת: חמישה "אוצרות": הבכורה עמליה (10), נעמי (8), מיכאל (5), דוד (2) ונתן הקטן, אוטוטו בן שנה. "הילדים זה מה שמניע אותי בחיים".
נעשה: "הילדים הם אלו שהעבירו אותי בתהליך התשובה משלב ה'נשמע' לשלב ה'נעשה'. הם גורמים לי לא לזייף, להיות מדויקת יותר ומחוברת".
ממשיכה ליצור: בשלב הראשון של התשובה הניחה בצד את הקריירה המוזיקלית והתמקדה בבית ובילדים. "הייתי כותבת מדי פעם לעצמי ושמה בצד. פתאום שמתי לב שנהיה לי אלבום". האלבום החדש, 'נושמת לאט', כלל מלבד חומרים מקוריים שלה גם טקסטים של זלדה, לאה גולדברג, רבי נחמן מברסלב ועוד.
יצירה בתשובה: בניגוד לאלבום הראשון, את השני היא מגדירה "כיף גדול". "זה נבע ממקום אחר. הנוסחה שלי היום ליצירה היא לזכור שהכול מאיתו, זה הוא, אני רק שליחה שלו, רק הצינור שמאיר את אורו בעולם. אני לגמרי לא לבד".
אמא שלי: בשנים האחרונות, כאמור, הקשר עם אמה הגיע לשיאו. "אמא זה גב ומשענת, והרבה שנים לא היה לי את הגב הזה. היום היא לא רק אמא בשבילי אלא הראשונה להתייעץ איתה. אני סומכת עליה בכל הרמות. כבר יש לנו אפילו מופע משותף, שבו אנחנו מספרות על הנתק הכואב ועל איך הכול התחבר בינינו".
המופע: זה התחיל מפניות של נשים, שכנות וחברות, שביקשו לשמוע את סיפור החיים של אמה ושלה. "החלטנו להרים את הכפפה. התיישבנו ובנינו את המופע 'מותר לאהוב', שמספר את הסיפור של אם ובת בנפתולי מסע התשובה, משולב בשירים ומצגת". הן מופיעות לנשים ונערות בכל הארץ, "והתגובות נפלאות. זה מחזק ומרגש כל פעם מחדש".
לנשמה: במקביל, לאחרונה החלה לערוך את מגזין הנשים 'לנשמה' - ללימוד יומי של מצוות הרמב"ם. בנוסף לכך, במשך שנים כותבת ומופיעה באתרים שונים: ברסלב ישראל, nrg יהדות ועוד.
אם זה לא היה המסלול: הייתה שמחה לכתוב ספר משלה. "זה החלום שלי. קצת מהביוגרפיה וקצת לא". השלימה לשם כך סדנת כתיבה. בינתיים כותבת למגירה. "אני מאמינה שיום אחד זה עוד יקרה".
ובמגרש הביתי:
בוקר שלי: משכימה קום בשש וחצי, "יחד עם הילדים". עוזרת להם להתארגן ולהתלבש, שולחת אותם למוסדות ואז מתיישבת לכוס קפה של בוקר. במהלך הבוקר עמלה במרץ על עבודות העריכה והכתיבה השונות, "הבית נשאר מבולגן עד שאני מסיימת את המטלות שדורשות ריכוז". כל השאר בהמשך היום. לישון הולכת אחר חצות.
דיסק ברכב: אוהבת מוזיקה והרבה, משלל הסגנונות. ברכב המשפחתי מתנגן שוב ושוב הדיסק של רוחמה בן יוסף, "הילדים שלי מתים עליה". כיאה ליוצרת וזמרת היא עורכת לילדיה תרגולים מוזיקליים במהלך הנסיעה. "אנחנו מקשיבים לשירים ואני מתאמנת איתם על קולות שניים, שואלת אותם איזה כלי נגינה הם מזהים בשיר. מקווה לחדד להם את השמיעה המוזיקלית".
השבת שלי: בשלבים הראשונים של התשובה התקשתה בשמירת השבת. "זה היה סיוט בשבילי. מלחיץ ומחייב. אבל מאז שאנחנו גרים במושב דתי שסגור בשבת ובליל שבת כולם מטיילים בנחת בחוץ עם חולצות לבנות ובגדים חגיגיים ומאחלים זה לזה 'שבת שלום', זה מבחינתי סוג של גאולה".
מאכל אהוב: כל מה שקשור לתפוחי אדמה ופסטות. הייתה שמחה להוריד את המינון של שעות השהייה במטבח. "בגדול אני אוהבת לבשל ולאפות, אבל בגלל שאני אמא לחמישה אז אני מוצאת את עצמי כל הזמן במטבח. זה יותר מדי בשבילי".
דמות מופת: הרבנית ימימה מזרחי. "חכמה, מלומדת, מצחיקה, רגישה, צנועה וענווה. יש בה כוח אמונה וכוח להשפיע והיא נשארת נאמנה לקידוש שם שמיים ולא לכוחי ועוצם ידי. היא לבבית ובאמת אכפת לה מבנות ישראל. והכי חשוב - היא לא מתבלבלת מהפרסום ונשארת הרבנית ימימה".
משאלה: "מאחלת לעצמי להיות במקום שאין בו צער וכל הזמן במציאות של ה', בלי טרדות העולם הזה ובלי דאגות".
מפחיד: "מפחדת חלילה שיקרה משהו בבריאות לקרובים לי".
כשתהיי גדולה: "חולמת להיות סבתא להרבה נכדים ונינים שיגורו קרוב אליי ואוכל ליהנות מהם".