התחלה: לפני 33 שנים בפתח תקווה למשפחה בת ארבעה ילדים, "אני הרביעית, בת הזקונים".
אבא: עמיחי גרנביץ (64), איש עסקים. "בכל שלב בחיים שהתלבטתי לאן לפנות, אבא הוא זה שדחף ועודד אותי לעשות את מה שהרגיש לי בלב. אבא הראה לי תמיד שנכון ללכת עם מה שאתה מאמין שנכון לך. הוא ההשראה שלי לא לחשוש ללכת אחרי חלומות".
אמא: דבורה קרניאל. בימים אלו פנסיונרית, בעבר הייתה מורה לפיזיקה. "אמא שלי שרה, משחקת ומציירת. כל הבית מלא בציורים שלה. היא גם חברה בקבוצת תיאטרון. לקחתי מאמא את הלוגיות המאוד חזקה, שנכנסת ומשפיעה גם בתחומים האמנותיים שלה".
מתגרשים: כשהייתה בת שש הוריה פירקו את החבילה. "הייתי אמנם ילדה קטנה, אבל אני לא אשכח בחיים את הרגע הזה. זו הייתה סעודת שבת, ופתאום בפנים רציניות הם הודיעו שהם מתגרשים".
העוגן: מאז ילדותה התחלקה במעברים בין בתי ההורים. "זו הייתה תקופה שהייתי מאוד מכונסת בתוך עצמי". בכיתה ב' החלה לכתוב שירים לעצמה. "המשבר של הגירושין הכניס אותי לתוך העולם של הכתיבה. היא הייתה המבצר הבטוח שלי, העוגן".
עזרא: עזרא סניף כפר גנים, "הייתי חניכה די גרועה". בהמשך הדריכה בסניף עזרא הדר גנים בעיר. "הייתי מדריכה של בנים קטנים ושובבים, כיף גדול, בעיקר ההווי והאחריות שפתאום יש לך".
אולפנית: בוגרת אולפנית בנ"ע תל אביב. "זו הייתה תקופה מאוד טובה בחיים שלי". כל בוקר וערב נסעה באוטובוסים הלוך וחזור במשך שעות, "גם סוג של חוויה". והכי חשוב, החברות. "עד היום אלה החברות שלי".
ללמוד בעיר הגדולה: לרוב השתעממה בלימודים ולכן הייתה מתגנבת עם חברות מהכיתה ומסתובבת ברחובות תל אביב. "היינו בורחות לחוף הים, לנחלת יצחק או לשכונת נווה צדק, מסתובבות ונושמות אוויר. למרות זאת, בסופו של דבר, היינו ילדות טובות".
שירות לאומי: נתיבות. "הגעתי לעולם תרבותי לא מוכר מבחינתי. לקח לי זמן להיחשף לעולם עשיר וקסום. למדתי המון בשנה הזאת".
מאתגר: "שם גם קיבלתי את המכה הראשונה בחיים. זו הייתה שנה של התפכחות, כי בהתחלה היה לי ברור שאני אגיע לשירות ואשנה את העולם ופתאום, בשירות, היה מאתגר והעסק לא זרם בדיוק איך שחשבתי".
מדרשה: בסיום שנת השירות פנתה ללימודים במדרשה ליהדות 'אורות עציון' שבגבעת וושינגטון. "גם כי אחותי למדה שם לפניי, וגם היה לי צורך פנימי, חיפשתי עולם רוחני חזק. "היה לי קשה אבל טוב".
לאוניברסיטה: למדה תואר ראשון במדעי המדינה וספרות. סיימה בהצטיינות יתרה. "סוף סוף פגשתי אנשים שמעניין אותם דברים שמעניינים אותי. המוזיאונים, הטיולים בירושלים, באותה תקופה קראתי בלי סוף".
הבחירה: כשסיימה את התואר הראשון הוצע לה לשלב תואר שני עם מסלול ישיר לדוקטורט, אך היא בחרה לסרב להצעה. "בעצם עזבתי את האינטלקט ובחרתי בעולם האמנות. אחת התפניות הטובות בחיי".
אמנות: "עם סיום התואר היה לי ברור שאני רוצה לפנות לאמנות ממש, והחלטתי שאני הולכת על לימודי משחק". עברה לגור בדירה בירושלים והחלה לעבוד ביד בן צבי כמדריכת טיולים. במקביל, למדה במכינה של ניסן נתיב ללימודי משחק.
משחק: שנה אחרי כן, פנתה ללימודי משחק בסמינר הקיבוצים בתל אביב. לתהייה מה לבת אולפנה וללימודי משחק בלב התעשייה הבוהמיינית התל-אביבית היא משיבה בפשטות: "חשבתי שאני מספיק קשוחה להתמודד, אבל זה היה לי מאוד קשה. כנראה חיפשתי צרות, והיו שם, ועוד איך".
הלם: "שמרתי נגיעה ושבת וזה היה לגמרי מסובך. לא הצלחתי להתמודד עם התרבות המתירנית שהייתה שם. גם האטרף הלימודי היה לי קשה מנשוא. זו הייתה טוטאליות מוחלטת, סוג של קומונה. אחרי שנה עזבתי, כי להיות דתייה במקום כזה הפך להיות בלתי אפשרי".
עוזבת: "העזיבה של בית הספר שברה אותי מנטלית, אבל היה לי ברור שאני לא יכולה להיות חלק מהעולם ששם". בשלב ראשון לאחר עזיבתה פנתה לקורס מורי דרך. באותה תקופה הכירה את בעלה לעתיד רועי דרך חברה טובה. אחרי שנה של און ואוף החליטו להינשא.
החצי השני: רועי מרגליות (34), מאייר. בוגר בצלאל ובעל סטודיו עצמאי בירושלים. "הוא החיים שלי. הכי אמן בעולם והכי איש משפחה ואבא אוהב. מאז החתונה החיים נראים טוב, גם הכתיבה פרצה מיד אחרי החתונה, הכול בזכותו".
הנחת: שלושה, "מתוקים ממש". אחינועם ציפורה (5), עקיבא (3) "אוטוטו עושים לו חלאקה" ואביגיל בת השנה. "כל היצירה שלי נובעת מהם. הם מחנכים אותי מחדש. הכול זה הם".
אמנות: עם השנים עברה תהליך פנימי מהעיסוק כמורת דרך אל הבמה ואל הכתיבה. "זה כנראה חלק מהותי ממני. הכנסתי לעיסוק שלי כמורת דרך את הפרפורמיות שבי. כתבתי מחזות לאתרי תיירות והיסטוריה, ושילבתי בהדרכות הצגה של דמויות ירושלמיות".
סיור תיאטרלי: משם העניין התפתח וכיום היא עורכת סיורים תיאטראליים עם מונולוגים מעשירים ברחבי הבירה.
הפואטרי סלאם: לפני כמה שנים נחשפה ל'פואטרי סלאם' דרך חברה שהציעה לה להשתתף. הפּוֹאֵטְרִי סְלֵאם (הטחת שירה), למי שעדיין לא מכיר, הוא קרב שירה תיאטרלית.
קרב שירה: המשתתפים מדקלמים טקסטים שכתבו, בסגנון הנקרא ספוקן-וורד (שירה מדוברת), והביצוע עומד לשיפוט נציגים אקראיים מהקהל. "זה החל מראפרים בארצות הברית, והפך בשנים האחרונות לפופולרי גם בישראל".
המופע הראשון: בפאב לימה-לימה בתל אביב. "באתי עם כיסוי ראש ובטן הריונית, עליתי לבמה והתחלתי לומר את הטקסט. הקהל מאוד התלהב. זו הייתה התנסות חיובית מבחינתי". ולא, אין לה בעיה להופיע לפני קהלים שונים. "מרגישה מאוד בנוח. מי שמדבר מהלב - מקשיבים לו".
כותבת: "הספוקן וורד מאלץ אותי לשבת ולכתוב טקסטים. העיסוק בבמה פתח לי מקומות בכתיבה שלא היו לי קודם". כיום מעבירה סדנאות כתיבה וביצוע.
גיא זוהר: לאחרונה משתתפת בתוכנית 'היום שהיה' עם גיא זוהר בערוץ 10 עם פינה סאטירית בשם 'המועדון', שעוסקת בענייני דיומא. הספיקה לדבר על מחשבות החופש הגדול, על הבורקיני ואיך מתגברים על הפחד מהטרור.
על הבמה: בנוסף לכך, לאחרונה יצאה במופע היחיד 'מילים נטו' שמשלב אסופה של קטעי ספוקן וורד שעוסקים ברובם בנושא זוגיות ומשפחה. "מרביצה שעה של שירה מדוברת". מפאת החומרים הבועטים קהל היעד מבחינתה היה מלכתחילה נשים בלבד. מלבד זאת, יצאה במופע ספוקו וורד עם הנגן שמואל זלצר ומופע נוסף בגולה, 'מטיחים שירה בגולה'.
למגזר: פועלת להכנסת התחום במגזר. "הז'אנר הזה כל כך מתאים לציבור הדתי, ולכן מפתיע אותי איך הוא לא נכנס יותר במגזר. אנחנו אנשים מאוד וורבליים ויש תשוקה לבמה, וכאן אתה עומד ומדבר וסוחף קהל. וזה גם יוצר שיח ציבורי אחר. אין לי ספק שזה עוד יתפוס אצלנו".
כבוד מהממסד: זכתה בפרס שרת התרבות למשוררים בשנת 2015. "כבוד גדול בשבילי. מאוד התרגשתי לזכות בהכרה רשמית שאני משוררת. קראו לז'אנר 'שירה סטנדאפיסטית'".
כתיבה: כותבת לפי דרישה למופעים, לחברות שונות, לאיגודים ולאנשים פרטיים. "לא מפסיקה לכתוב".
אם זה לא היה המסלול: מאוד נהנית ממה שעושה כיום. "אני רואה במחזאות את השופרא של הכתיבה וכרגע, נמצאת בעשייה ברוכה. רק שימשיך ככה, אמן".
במגרש הביתי:
בוקר טוב: מדי בוקר משכימה קום בשעה חמש וחצי בבוקר, "יחד עם התינוקת". בשבע וחצי, לאחר התארגנות וסידורים, יוצאת לגן. ואז: ברכות השחר, כוס תה ויאללה לעבודה, "או שיש הופעה או סדנה או הדרכה או שיש עבודה מהבית". בשעה שתיים וחצי בצהריים נוסעת להביא את הילדים, ואז "בלגן, בלגן, בלגן", עד שמונה וחצי בערב, כשהילדים נכנסים למיטות. נושמת דקה וחוזרת לאקשן, "יוצאת לעבוד או שמיישרת קו בבית. באיזשהו שלב קורסת והולכת לישון. לפני השינה משתדלת בקטנה ללמוד תניא או פניני הלכה של הרב מלמד".
דיסק ברכב: נהנית להאזין למוזיקה, "כדי להאזין וכדי לרקוד", אבל לא מתנגדת לפעמים גם לשקט סביבה. המוזיקה המועדפת מבחינתה היא של הדס שמרלינג, בוב מארלי ולאחרונה נשמעים ברכבה גם דיסקים של סיפורי 'כה עשו חכמינו' לילדים.
השבת שלי: מתחילה בלחץ גדול של הכנות כבר מיום שישי בבוקר. את השבת מקבלים מוקדם, "כדי שהילדים לא יירדמו". לאחר שהילדים ישנים את שנתם, הזוג מרגליות נהנה משעה קלה של סעודה זוגית "לפני שגם אנחנו נרדמים". שבת אחר הצהריים היא מקדישה לטיול בטבע לבדה. "לשבת מתנקזים רגעים קצרים אבל מופלאים של חסד".
מפחיד אותי: "שאעשה טעויות עם הילדים".
דמות מופת: טליה שניידר. "טליה חקלאית חוזרת בתשובה שמלמדת לנהל משק בית אקולוגי בצורה פשוטה ונורמטיבית. אישה מעוררת השראה".
מאכל אהוב: התשובה ברורה: חביתה במיונז. מאכל שאוהבת במיוחד להכין הוא סלט רימונים. "שמה בפנים רימון, מלפפון או קולורבי, לימון ושמן זית. תענוג, והדרך הבטוחה לדעת שהילדים יאכלו סלט".
משאלה: "לילדים שלי אני כמעט לא מוצאת מה להראות היום, ולכן ממש מדגדג לי לכתוב איזה מחזה או תוכנית טלוויזיה איכותית לילדים, משהו טוב באמת, בדיוק מה שחסר היום".
כשאהיה גדולה: "אהיה מחזאית ובמאית. החלום שלי הוא לכתוב מחזה רפרטוארי לתיאטרון רציני".