בשבע מהדורה דיגיטלית

עניין אישי עם פרופ' שמחה יגל

בן 65. תושב עפרה. נשוי לנעמי ואב לחמישה. מנהל אגף נשים ויולדות במרכזים הרפואיים הדסה הר הצופים ועין כרם

רבקי גולדפינגר , א' בכסלו תשע"ז | עודכן: 17:25

פרופ' שמחה יגל
פרופ' שמחה יגל
צילום: מרים צחי

התחלה: לפני 65 שנים למשפחה של שלושה ילדים, "אני הסנדוויץ'". נולד בקיבוץ סעד. כתינוק בן שנה עבר עם משפחתו לכפר בתיה, שם גרו חמש שנים. בהמשך הם קבעו את ביתם בפתח תקווה, ובה העביר את עיקר ילדותו.

הורים: אביו עזריאל פייגלשטוק ז"ל יליד וינה, ואמו חווה (90) ילידת המבורג, ברחו כרווקים מהצורר הנאצי בשנת 1938, "דקה לפני שהשערים ננעלו". הגיעו בחוסר כול לצ'ילה, ובהמשך לאורוגוואי. הוריו נפגשו בהכשרה של בני עקיבא בדרום אמריקה ונישאו.

ארצה עלינו: כשנה לאחר הקמת המדינה עלו לארץ במסגרת ההכשרה. הם הגיעו היישר לקיבוץ הדתי סעד, שם כאמור הוא נולד. "אבא ואמא עבדו כל החיים במסירות למען המשפחה".

פייגלשטוק: "שם אוסטרי כבד שסחבתי כל הילדות. לפני שהבן הבכור שלי נולד, החלטנו להקל עליו ולהעניק לו שם משפחה יותר פשוט". את האותיות יגל הוציא מתוך שם משפחתו המקורי. ואיך הגיבו ההורים? "בשמחה רבה".

החינוך: חינוך הילדים היה אצל הוריו קודם לכול. "הם השקיעו בנו המון. עודדו ודחפו אותנו להתקדם ולהצליח. המטרה שלהם הייתה שיהיה לנו עתיד טוב יותר".

העשרה: כתלמיד בבית הספר היסודי סיים את יום הלימודים בסביבות 12:30, אבל זה לא סיפק את אביו שדאג בשבילו ללימודי העשרה. "אבא החליט שזה לא מספיק ללמוד חצי יום, ושילם לבחור ישיבה בפתח תקווה שהיה מדי יום יושב ומשנן איתי משניות בעל פה".

חריצות והתמדה: בבית הספר היסודי וגם בישיבה התיכונית היה תלמיד שקדן. "כל החיים שלי הייתי אחד הדגרנים הכי גדולים. אני מאמין שכדי להצליח בחיים צריך נחישות, חריצות והתמדה, ורק עשרה אחוזים של כישרון מולד".

בני עקיבא: היה חניך בסניף בני עקיבא מלאבס. "באותן שנים זה היה מרכז החיים החברתיים שלי. עד היום אני שומר על קשר עם חברים מהשבט".

דור שני: "היינו חברי קהילת היקים בפתח תקווה, 'מקור חיים'". זוכר משם בעיקר את הקהילתיות וההווי החברתי. "בקהילה היו הרבה יוצאי גרמניה שאיבדו בני משפחה בשואה, אבל למרות זאת, זה לא היה מורגש. גם בבית שלי השואה לא מאוד נכחה".

תיכון: בוגר ישיבת 'נתיב מאיר' בירושלים. "איתי למדו נשיא האוניברסיטה העברית מנחם בן ששון, הרב חיים סבתו, אלופים בצבא, רבנים ועוד רבים וטובים. היה בישיבה חינוך למצוינות ולידע. שמו את הלימוד במרכז, לימוד ברמה הכי גבוהה שאפשר".

עתודה: עם תום לימודיו בישיבה התיכונית המליצו לו רבניו להמשיך ללימודים בישיבה גבוהה, אך הוא בחר לדבוק בחלומו והשתלב בלימודי הרפואה בעתודה האקדמית באוניברסיטה העברית.

החלום: להפוך להיות רופא. שאיפה שקיננה בו כבר מגיל צעיר. בכיתה א' חלה בדלקת כבד כרונית שבגינה אושפז בבית החולים. "הייתי יותר מחודש בבית החולים, והרופאים שפגשתי עשו עליי רושם גדול". שם למעשה נבטה בקרבו ההחלטה. "מאז היה לי ברור לגמרי שיום יבוא ואהיה רופא".

לנשום רפואה: את לימודיו במסלול הרפואה הוא זוכר כתקופה מעשירה ומרתקת. "די מהר נדבקתי בחיידק הרפואה. להיות רופא זה לא רק לצבור ידע מקצועי אלא הרבה מעבר. זאת הופכת להיות המהות שלך. המחויבות לחולים היא טוטאלית. יש הסתכלות אחרת על החיים. אתה נושם רפואה וחושב רפואה".

רופא נשים: בתחילת דרכו חשב שיתמחה בקרדיולוגיה, אך לבסוף בחר דווקא בגינקולוגיה. "זה תחום מגוון שהקסים אותי, ומדובר בתחום שהוא מלא שמחה".

שמחה: "כבר יותר משלושה עשורים אני עוסק בהבאת חיים חדשים לעולם, ועד היום זה מרגש אותי כל פעם מחדש". ואכן, למרות מעמדו הבכיר פרופ' יגל ממשיך ליילד נשים, "מתוך בחירה. לא שבעים מזה".

החצי השני: בשנה הרביעית ללימודי הרפואה הכירה לו אחותו את נעמי, עולה חדשה מצרפת ופיזיותרפיסטית. "נעמי אשתי היא המשענת והגב. לאורך השנים הייתי מעט בבית והיא גידלה במסירות את הילדים, הלכה איתי לאן שצריך למען הקידום המקצועי שלי. ללא ספק היא חלק אינטגרלי ונכבד מההצלחה שלי".

הנחת: חמישה. הבכור זיו-ירושלים בן 42 ("קראנו לו ירושלים כי הברית התקיימה ביום ירושלים"), אחריו הבת טלי (40), איתי (35) רופא מתמחה, גלית (31) ובן הזקונים דביר בן ה‑22.

הממשיך: "רק אחד מתוך החמישה שלי בחר במקצוע הרפואה. איתי, הבן שלי, מתמחה כיום בגינקולוגיה. זה משמח, והאמת שגם מפתיע, כי לנוכח ההיעדרויות שלי מהבית הייתי בטוח שאף אחד מהילדים לא יבחר ברפואה".

נודדים: כזוג צעיר גרו בירושלים סמוך לבית החולים. עם שירותו הצבאי כרופא עבר עם משפחתו לרמת מגשימים שברמת הגולן. בהמשך שבו לירושלים. לאחר כמה שנים קבעו את ביתם ביישוב עפרה, "ומאז אנחנו שם". בנוסף לכך, במהלך השנים יצא עם משפחתו להשתלמויות מקצועיות בקנדה ובארצות הברית.

כאן ביתי: לעפרה עברו "כי קסם לנו היישוב הקטן, הקהילתיות והבית עם הגינה. מדובר ביישוב הכי טוב בארץ, האנשים, המקום, החברים. זה הבית שלי".

רופא נשים: הוא החל את מסלולו בעולם הרפואה כמתמחה צעיר ועם השנים התקדם והתפתח, וכיום משמש מנהל אגף נשים ויולדות במרכזים הרפואיים הדסה הר הצופים והדסה עין כרם.

פרופסור: תחת שרביטו שתי מחלקות ויותר מ‑300 אנשי צוות, רופאים, אחיות ועוד, ומזה 16 שנה משמש כפרופסור מן המניין באוניברסיטה העברית.

אולטרסאונד: בנוסף לעבודה השוטפת כגניקולוג וכמיילד בכיר במחלקה, הוא עומד בראש חטיבת האולטרסאונד הגינקולוגי והמיילדותי בבית החולים. הוא בעל שם עולמי בתחום וכתב מאות מאמרים וספרים בנושא. "האולטרסאונד הוא כלי אדיר, שחשוב ללמוד להשתמש בו ולפתח אותו".

בין גילוייו: "בעולם הייתה מקובלת שיטה מסוימת לסרוק את לב העובר. אני מצאתי דרך שונה לבחינת אקו-לב עוברי". השיטה נלמדת בכל העולם. ספרו 'קרדיולוגיה של העובר' יוצא בימים אלו במהדורה שלישית, זאת במקביל לעוד עשרות ספרים מקצועיים שהוציא לאור. כתב גם מאות מאמרים מקצועיים ומרצה בכנסים מקצועיים בעולם.

השליה: בנוסף לכך עומד בראש המרכז לחקר שליית האדם בבית החולים. "אני חוקר במעבדה את השליה, את הפיזיולוגיה שלה, את הגורמים לרעלת היריון ואת הממשק שקיים בין האם לעובר. זה חשוב להבנת תהליכים שמתרחשים במהלך ההיריון".

המין החזק: "הרוח של הנשים, החוסן והנחישות שהן מקרינות מפעימים אותי כל פעם מחדש. במסגרת העבודה שלי אני משוכנע שהנשים הן המין החזק באמת".

מרגש: נתקל באינסוף מקרים מרגשים של נשים שנלחמות להרות. "פגשתי נשים מבוגרות שאיבדו ילד בתאונה או בפיגוע טרור והחליטו בגיל מאוחר להרות. אישה פונדקאית שהסכימה לסחוב שלושה עוברים למען אישה אחרת, ואישה שסיכנה את עצמה כדי לשמור היריון ועוד".

לידה בבית חולים: "אני מבין נשים שמעוניינות ללדת בבית, אבל מתנגד לכך באופן נחרץ בגלל הסיכונים המיותרים. לא חבל?". יחד עם זאת, מאמין כי יש להפחית עד כמה שאפשר את תחושת בית החולים במהלך הלידה והאשפוז בבית חולים. "נשים יולדות צריכות לעבור חוויה אחרת מחולה מאושפז".

להרגיש בבית: "אנחנו מקפידים להיות הכי מקצועיים ולעמוד בחזית המחקר, אבל בהחלט גם שמים דגש על המעטפת. לכן אני משקיע בשנים האחרונות המון מאמצים לשיפור בשלל תחומים: יחס הצוות, התאמה לאוכלוסיות שמגיעות לכאן, ביות מלא למי שרוצה ועוד. אפילו האוכל מאוד השתפר פה. אנחנו רוצים שיהיה הכי קרוב לבית".

אם זה לא היה המסלול: "רק להיות רופא, נקודה. זה אני. אין לי הווה אמינא לעשות משהו אחר. מה שכן, הייתי רוצה להיות רופא יותר טוב, לחדש, להשפיע ולמצוא דברים חדשים בעולם המיילדות".

ובמגרש הביתי:

בוקר טוב: מדי יום משכים קום בשעה ארבע וארבעים (!) לפנות בוקר. כבר בשעה שש, לאחר תפילה, מתחיל את יום העבודה בבית החולים. יום העבודה, אגב, אורך כ‑14 שעות בממוצע, לא כולל טיפול במקרים דחופים במהלך הלילה. "אני מחלק את היום בין תפקידי הניהולי, המחקרי ועבודתי כרופא". לישון הולך בסביבות השעה אחת עשרה.

דיסק ברכב: בנסיעה ברכב וכשזה אפשרי נהנה להאזין למוזיקה חסידית בעיקר "של קרליבך, יוסי גרין, אברהם פריד ועוד". וגם לחנן בן ארי, "שגיליתי אותו השנה", עידן רייכל, הזמרת אדל ועוד.

השבת שלי: "כיף לא נורמלי. להיות בבית עם המשפחה, בנחת, להוריד הילוך. איזה מזל שאני דתי, אחרת כנראה הייתי ממשיך לעבוד גם בשבת". הכי נהנה משבתות ביישוב. "אין על השבתות בעפרה, יחד עם החברים והמשפחה". בשבתות נוטל חלק גם בשיעורים בבית הכנסת, "זאת קביעת העתים שלי".

האוכל שלי: לא עושה סיפור מיוחד מאוכל. "אני לא מחשיב אוכל בכלל". אבל עונג אמיתי יש לו מהמרקים של רעייתו נעמי, "הם יוצאי דופן באיכות ובטעם שלהם".

משאלה: "שלום על ישראל". ובפן המקצועי-אישי: מקווה להצליח לייעל, לשנות ולשפר גורמים שונים בחדר הלידה לטובת היולדת והעובר. כמו למשל, מחקר שעליו הוא שוקד בימים אלו לניטור מיוחד של היולדת והעובר באמצעות חיישנים מיוחדים, "בלי צורך בשכיבה כבולה למכשיר במיטה".

דמות מופת: הרמב"ם. "איזה שילוב עוצמתי של רופא ותלמיד חכם. אוצר של חוכמה. תמיד מדהים אותי איך הוא הספיק כל כך הרבה בחיים. כמה חוכמה יש בכתבים שלו, איזו רהיטות. זו דמות מהעבר שבהחלט הייתי שמח לפגוש".

מפחיד אותי: "שיהיה לי משעמם", ועם שלל עיסוקיו הפרופסור בהחלט דואג שזה לא יקרה.

כשאהיה גדול: מודה על מה שיש בחיים האישיים והמקצועיים ורק מבקש שימשיך ככה.

rivki@besheva.co.il