האפרטהייד המושתק של הרש"פ נגד נוצרים

הצתת מתחמים כנסייתיים, ביזוי כתבי קודש נוצריים, אלימות, אכיפת קוד לבוש מוסלמי ורדיפה הם חלק ממנת יומם של תושבי בית לחם הנוצרים.

איתמר צור , כ"א בכסלו תשע"ז

כשהמסגד והאשוח נפגשים. בית לחם
כשהמסגד והאשוח נפגשים. בית לחם
צילום: סאבי ברנס. פלאש 90

על פי הדת הנוצרית העיר בית לחם אינה אלא מקום היוולדו של ישו והשבוע הם יציינו את יום הולדתו. עם זאת בית לחם אינה עוד שמורה לנוצרים, כפי שהיתה במהלך 1,500 השנים האחרונות.

נכון להיום, בעוד הכוכב הבוהק המסמל את העיר זוהר, מצבם של הנוצרים בעיר בכי רע – אותה עיר אשר לטענתם אמורה להביא את הגאולה לעולם. גורמים ממשלתיים בעיר טוענים כי אוכלוסייתה הנוצרית של העיר הינה בשיעור של 40% – עם זאת ידוע כי המספרים נמוכים בהרבה.

בשנות ה-90 היתה האוכלוסייה בעיר בעלת רוב מוצק של קרוב לשני שלישים ואילו כיום הם נאמדים בכ-20% בלבד. ירידת שיעורם באוכלוסייה הכללית נובעת בעיקר מהגירה שלילית שמתגברת החל מדצמבר 1995 עת עברה העיר לשליטה מלאה של הרשות הפלסטינית.

למעשה הלאומיות הערבית או הפלסטינית אינה מותירה מקום למיעוט נוצרי כלשהו, והנוצרים בבית לחם חשים בגטו תרבותי ודתי. על כך כותב גדעון לוי מעיתון הארץ: "אין שמחה בבית לחם: החנויות שוממות ומצב הרוח עגמומי. רק ברחבת הכנסייה מסתובבים תיירים שבאו לרגע ומיד יעזבו. סוף שבוע במלון פאר כמעט ריק בתקופה שאמורה להיות העמוסה ביותר בשנה" (הארץ, 16.12.16).

אני אישית זוכר ימים אחרים. ימים בהם העיר בית לחם היתה עמוסה בתיירים מכל רחבי העולם. מלונות העיר היו באחוזי תפוסה גבוהים שהשפיעו גם על מלונות באזורים שמסביב כמו ירושלים ורמאללה. השווקים היו מלאים כל טוּב, וילדים ערבים עשו קופה יפה ממכירה ענפי זית להמוני התיירים. כנסיית המולד היתה בימים אלה מוקד אטרקציה מרהיב והיה צורך להידחף ולהמתין זמנים ממושכים לצורך קבלת רגע בודד של תמונה קטנה והתייחדות עם הכוכב הכסוף המציין עבור הנוצרים את מקום היוולדו של משיחם.

לא קל להיות נוצרי בבית לחם. בעיר פועל משמר צניעות המזוהה עם החמאס ודורש מצעירות נוצריות להקפיד על צניעות לבושן – ולאו דווקא בדרכי שלום. מקרים בודדים של נישואי תערובת בין מוסלמים ונוצרים גורמים למשברים קשים ואף לאלימות מהצד המוסלמי. הנוצרים כשלעצמם, נמצאים בין הפטיש לסדן ומצהירים שוב ושוב על נאמנותם הפלסטינית – ממש מאותה הסיבה שהדרוזים ברמת הגולן מצהירים על נאמנותם לשליט הסורי.

ניסיונות אמיצים של נוצרים במהלך השנים להסתפח בצורה כזו או אחרת למדינת ישראל נתקלו בסירוב. תקופות המאבקים בין מדינת ישראל לרשות הפלסטינית הן הקשות ביותר. בשנות האינתיפאדה השנייה סבלו תושבים נוצרים ומוסדות דת מהצקות חוזרות ונשנות של הכוחות החמושים הפלסטינים. רגע השפל הנוצרי התרחש בתקופת מבצע חומת מגן, עת התבצרו חמושים פלסטינים בכנסיית המולד ושבוּ כ-250 אנשי דת ומאמינים נוצרים. מדינת ישראל שאפה למנוע פגיעה באזרחים ובכנסייה, והעניין הסתיים במשא ומתן בין הצדדים. עם שוך הקרבות התברר הנזק הכבד שנגרם לאתר: הצתה של מתחמים בכנסייה, בזיזת תשמישי קדושה ושימוש בספרי קודש נוצרים כבנייר טואלט. מיותר לציין כי חילולה של כנסיית המולד לא זכה לשום גינוי של האומות המאוחדות או של אונסק"ו.

המצב זהה ברשות הפלסטינית כולה. ההגירה הנוצרית מחוץ לתחומי יהודה, שומרון ורצועת עזה גוברת ככל שמדינת פלסטין רוקמת עור וגידים. המזרח התיכון אינו שונה בהרבה ולמעשה המקום היחיד במזרח התיכון בו ישנו ריבוי אוכלוסייה בקרב המיעוט הנוצרי הינו במדינת ישראל. הכומר גבריאל נדאף מכיר בכך והצהיר השנה כי אלמלא מדינת ישראל היו הנוצרים גם כאן מיעוט נרדף כמו בכל המזרח התיכון. במצרים למשל נרדפים הנוצרים-הקופטים ורק לאחרונה התרחש פיגוע שגבה את חייהם של עשרות בני אדם בפיגוע בכנסייה בקהיר. זאת בנוסף להגירה שלילית של עשרות אלפי נוצרים. את עיראק למשל נטשו בשנים האחרונות 80% מהנוצרים, ואילו בלבנון למשל מועברים כספים איראניים לצורך רכישת אדמות נוצריות, בחלק מההשתלטות השיעית במדינה והאוכלוסייה הנוצרית כמובן בנסיגה משמעותית.

המסקנה ברורה. רק שליטה ישראלית ו/או בינלאומית במתחמי דת נוצרים יכולה לשמור על צביונם הייחודי. ברור הדבר כי גם אם אין באפשרותם להצהיר זאת בריש גלי, הרי שהנוצרים, ממש כמו רבים מהתושבים המוסלמים ביהודה ושומרון, עורגים לתקופת "הכיבוש" הישראלי.